נדחתה תביעה לפיצוי בגין נזקים שנגרמו לאשה ממערכת יחסים זוגית שהסתיימה לפני כשלושה עשורים. נקבע כי יש להימנע מחיוב צד המסיים מערכת יחסים בפיצוי כלשהו לצד הנפגע בגין עוגמת נפש. זהו טבען של מערכות יחסים, ודיני הנזיקין אינם באים לתקן שיברון לב כתוצאה מאכזבה מקשר זוגי שלא התנהל כפי הציפיות
פסק דין זה עניינו בתביעת אישה, תביעה כספית נזיקית בסך 1,438,701 ₪ כנגד איש אשר לו היתה נשואה ואשר לשיטתה, "נטש" אותה, בגין נזקים אשר נגרמו לה כביכול, כתוצאה ממערכת היחסים ביניהם ולאחריה. סכום התביעה הוגבל, בשל מה שהוגדר "צרכי אגרה", לסך 500,000 ₪. במהלך נישואיהם ניסו הצדדים להביא לעולם פרי בטן אולם ניסיונותיהם כשלו. לאחר כ – 7 שנות נישואין עזב הנתבע את דירת הצדדים, דירה אשר הזכויות בה רשומות על שם הצדדים בשווה, ומאז חיו הצדדים בנפרד, משך למעלה מ – 25 שנה, ללא הסדרת גט זמ"ז. ההליכים בין הצדדים החלו בשנת 2015, עת הגיש הנתבע, אשר הלך בינתיים לבית עולמו, תביעה לפירוק שיתוף ודמי שימוש ראויים. התביעה מצוייה בשלב הגשת הסיכומים לאחר שמיעת הוכחות. מעט לאחר הגשת תביעתו, הגישה האישה תביעה זו, בה עתרה לנזקים נפשיים וכלכליים ואף תביעה לבית הדין הרבני בה עתרה היא ל"כתובתה, פיצוי ראוי וגירושין". בסופו של יום התגרשו הצדדים זמ"ז בשנת 2016. הנתבע הלך לבית עולמו בשנת 2018 וההליכים נמשכו על ידי עיזבונו.
לטענת האישה, הנתבע נטש אותה לטובת אישה אחרת לאחר 7 שנות נישואין, בהיותה עגונה וללא ילדים, בודדה ומבלי יכולת להקים משפחה ולהביא ילדים. הנתבע נעלם מחייה למשך 25 שנים ובכך הרס את חייה וגרם לה נזקים קשים הן בתחום הכלכלי, הן בתחום הנפשי, עוגמת נפש וסבל. היא לא הצליחה להשתקם עד ליום זה בשל הפגיעה האנושה בה, פגיעה נפשית חמורה שאינה ניתנת לתיקון ומזכה אותה בפיצוי כספי ראוי, גם מבלי שיש צורך בהוכחה על עצם קיומו של הנזק.
מנגד הנתבע טוען כי לא נעלם מחיי האישה, לאישה היתה ידיעה מלאה ביחס לחייו, מקום מגוריו, עבודתו והתנהלותו. הוא לא מנע ממנה את זכותה לקבל גט אלא שהיא לא הגישה תביעה לגירושין משום שחשבה להותיר לו אפשרות לחזור לחיקה. הקשיים האובייקטיביים בין הצדדים הם שהביאו לריחוק ההדדי שסופו היתה עזיבת הנתבע, ולצדדים שניהם אחריות מלאה וזהה להתרופפות הקשר. הנתבע נתן לאישה גט בלא עיכוב, בלא תנאי ובהסכמה מלאה.
כב' השופט א' שני פסק כי יש לדחות את התביעה. עילתה של התביעה נולדה עם פרידת הצדדים לפני למעלה מ – 25 שנה. סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע כי תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה. אין חולק בין הצדדים כי הנתבע עזב את דירת המגורים לאחר מספר שנים ספורות, בשנת 1990 לערך, ומכאן כי הולדתה של עילת התביעה היא בסמוך למועד זה, והוא המועד ממנו יש לבחון את מניין התקופה להתיישנות. משמעות הדבר כי ממועד "הולדתה" של העילה, קרי שנת 1990 ועד להגשת התביעה, חלפו להן כ - 25 שנים. לאישה לא היה הסבר של ממש לעניין התיישנות התביעה או הסבר כלשהו בכלל, גם לא לשיהוי שבהגשתה, למעט כשנשאלה על כך בהליך דיון ההוכחות ולשיטתה, הנתבע איים עליה ברצח ו/או כי חששה מתגובתו של הנתבע, אלא שדבר מאלו לא נטען בכתב תביעתה, גם לא דומה לכך. טענתה העיקרית של האישה על מנת לבסס את הפיצויים אשר נגרמו לה, נשענת רובה ככולה על העובדה כי לשיטתה הנתבע נטש אותה והיא לא ידעה היכן נמצא, איך לאתרו וכו', ואלו מנעו ממנה לפעול להשתחרר מ"עגינותה". אם כך, כיצד ניתן לטעון כי חששה מן הנתבע. הכיצד יוכל הוא לסתור הדבר שעה שדברי האישה נאמרו לראשונה, עת הוא איננו עוד בין החיים. נקבע כי אין ממש בדברים ובטענות האישה, אך יש יותר מממש בדברי הנתבע באשר לסמיכות הגשת התביעה עם תביעתו לפירוק השיתוף, שאלמלא היתה מוגשת, גם התביעה לפיצויים לא היתה באה אל העולם.
בהמשך לאמור, נקבע כי סעיף 13 לחוק ההתיישנות קובע: "בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במנין הזמן שבו היו בעלי הדין נשואים זה לזה..". מכוח פרשנות תכליתית, אין להחיל את סעיף 13 על ההליך דנן שעה שקשר הנישואין בין הצדדים הופסק בפועל עוד בשנת 1990 והם נותרו "נשואים על הנייר" בלבד משך כל תקופה זו, עד למועד הגירושין. לכן, אין זה צודק או נכון, בחלוף כחצי יובל ממועד פרידת הצדדים עם עזיבת הנתבע את בית המגורים, להחיל את סעיף 13 לחוק ההתיישנות, שכן הרציונל שבבסיסו אינו רלוונטי לנסיבות כאן. די בבחינת העובדות שאינן שנויות במחלוקת כדי לקבוע כי נישואי הצדדים תמו למעשה זה מכבר וכל שנותר הוא הסטטוס הפורמלי – "נישואין על הנייר בלבד" – ללא כל תוכן ממשי. משמעות הדבר היא כי תביעת האישה, ביחס לאותם נזקים נפשיים ושיקומיים, אשר נגרמו לה כתוצאת מעזיבת הנתבע את בית המגורים ובהותרתה כאובה, לבדה בעולם, גם עגונה (לשיטתה), התיישנה. יתרה מכך, בבוא האישה לממש זכויותיה הדיוניות, מוטלת עליה החובה לנהוג בתום לב ובדרך מקובלת. מעיקרון החובה לנהוג בדרך מקובלת ובתום הלב גם בעת עמידה על זכות וניהול הליכים משפטיים, הרי שבעל דין שלא פעל ונתן ביטוי לזכותו יחד עם הקרע בין הצדדים, אשר אירע לפני שנים רבות, במקרה זה האישה, הרי שמן הטעם הזה, יש לדחות את תביעתה שעה שהשתהתה בהגשת תביעתה. יש להדגיש כי "עילת המסגרת" הולדתה במועד הקרע בין הצדדים, היינו לפני כ-25 שנים ואף למעלה מכך. זאת ועוד, נקבע כי ייתכן שאם היתה האישה מגישה את תביעותייה בתוך תקופת ההתיישנות, הרי הנתבע יכול והיה ער לנזקיה- אלו שנגרמו, אלו שיכולים היו להיגרם, ולנסות להקטינם באמצעות מתן גט ומתן האפשרות להמשיך את חייה, אך לא כך. האישה מודה בכך, כי היה לה נוח מאוד במצב דברים זה, כולה מלאת תקווה כי "הנתבע יתעשת וישוב אל חיקה". לא ניתן להתעלם מכך שהאישה ישנה על זכויותיה, בזמן אמִיתי לא ביקשה לעשות דבר באשר לסיום נישואי הצדדים, להמשיך בחייה על ידי הקמת תא משפחתי חדש וכל שקיוותה הוא כי הנתבע ישוב אל הדירה לחיים משותפים. זמן ממושך מדי חיכתה. טעמיה עימה ואין בית המשפט מבקר התנהלותה זו, אלא כאשר בוחרת היא להגיש תביעתה בחלוף שנים רבות, ולסבור כי יכולה לעשות כן בניגוד לכל מדיניות משפטית ראוייה ולתלות האשם כולו רק בנתבע. חוסר הגינות בסיסי טמון בכך שאדם ניעור לתבוע 25 שנים לאחר פרידת הצדדים ומבלי שהיה ביניהם עוד קשר כלשהו, לא זוגי ולא אישי שנים רבות, מלבד היותם בבחינת "נשואים על הנייר". חובתו של בעל דין שלא להשתהות בהגשת תביעתו שמא יראה כמי שמחל על תביעתו או יצור מצג ולפיו ויתר הוא על הזכות. מדיניות שיפוטית רצויה לא תעודד הגשת תובענה 25 שנים לאחר מועד הקרע. ככל שנמנע תובע מלעמוד על זכויותיו, מקים הוא כנגדו חזקה ולפיה מחל על אותן זכויות או ויתר עליהן וכי לנתבע אינטרס לגיטימי שלא לעמוד ב"כוננות" שנים על שנים שמא ברבות השנים יתבע פתאום בגין עילה "עתיקה". בהשתהות ארוכה יש מצג כלפי הנתבע ולפיו לא יתבע. השתהותה של התובעת כאמור, על פני למעלה מ – 25 שנה, גם עיתוי הגשת התובענה בסמיכות להגשת תביעות הנתבע לפירוק השיתוף היא בבחינת משקל שכנגד, ואף בחירתה שלא להגיש תביעת גירושין עשרות בשנים, כל אלו מובילים בהכרח למסקנה כי השיהוי שבהגשת התובענה אינו סביר, יש בו לקפח את הגנתו של הנתבע, להיות מנוגד למדיניות שיפוטית ראויה ומכאן שיש לראות באישה כמי שמחלה על תביעתה וגם מן הטעם הזה יש לדחות את תביעתה.
יתרה מזו, נקבע כי האישה טענה שהנתבע הותיר אותה עגונה, ללא ילדים, ומנע ממנה כל אפשרות להינשא לאדם אחר, להקים משפחה ולהביא ילדים אל העולם. אלא שעזיבתו של אדם את בן זוגו, אפילו בגידתו בו, אינם מזכים את הנפגע בפיצוי כלשהו. הפסיקה הכירה בתופעת סרבנות הגט כמקימה עילת תביעה נזיקית, הבאה בגדר עוולת הרשלנות ועוולת הפרת חובה חקוקה כאמור בסעיף 287 לחוק העונשין, במקרים בהם ניתנה החלטה בבית הדין הרבני המחייבת או ממליצה לבן הזוג הסרבן ליתן גט. עילת תביעה כאמור, מקנה לבן הזוג זכות לעתור לפיצוי נזיקי כנגד בן הזוג המסרב ליתן גט, בגין הנזקים שנגרמו לו כתוצאה מהסירוב להתגרש. במקרים לא מעטים נפסק כי בן זוג הממאן להתגרש, ללא סיבה ראוייה ולגיטימית לסירובו, מבצע כנגד בן זוגו עוולת רשלנות המעוגנת בסעיף 35 לפקודת הנזיקין. המונח "עגונה" הינו מונח בהלכה היהודית והגדרתו היא לאותם מצבים בהם אישה נשואה אינה יכולה לקבל את גיטה מבעלה או מפני שהוא "נעלם", קרי מקום מושבו אינו ידוע, או מפני מגבלה משפטית שעה שהוא אינו כשיר ליתן הגט. למצבים אלו השלכות מרחיקות לכת על מהלך חייה של האישה, שעה שהיא מנועה מלהינשא לאיש אחר. בעניין דנן, לאחר כ – 7 שנים בהם היו נשואים, הנתבע עזב את דירת המגורים, כלומר 25 שנה חלפו עד ליום הגשת תביעת מי מהצדדים בשנת 2015. מה טעם בחר מי מהצדדים להמשיך ולחיות את חייו ולא להביא לקיצם את הנישואין. באשר לאישה, היא בהגינותה אמרה כי קיוותה כי האיש יתעשת, ישוב אל חיקה ולתא המשפחתי. תקווה והמתנה מדודה של האישה, אינה סרבנות גט מצידו של הנתבע. האישה לא הציגה כל ראייה אודות תלונות לאלימות אשר באלו היה כדי למנוע את הגשת תביעתה לגירושין. אף אין זה המקרה בו "נעלם" הנתבע מחייה, והיא לא ידעה דבר על מקום הימצאו ולכן זהו מקרה הנופל בגדרם של נשים עגונות. האישה ידעה אודות מקום הימצאו של הנתבע, וידעה היכן הוא מתגורר עם אישה אחרת. יתרה מכך, גם אם לא ידעה על מקום הימצאו, אין הדבר מונע ממנה הגשת תביעת גירושין, כאשר ביה"ד היה יכול ליתן לאישה את הסעד המבוקש בהתאם לדין הדתי ובהתאם לארגז הכלים המצוי ברשותו, נקיטת סנקציות כנגד הנתבע ועוד. זאת לא אירע בשל הימנעות האישה מלעשות כן, שכן לא חפצה בגט. בחירת הצדדים לנהוג כפי שנהגו, זו נבעה כל אחד משיקוליו שלו הוא. אף לא מי מהם נקט בפעולה כדי לשנות את סטטוס הקוו אשר יצרו וזאת משך שנים רבות. עם זאת, הנתבע נתן לאישה את גיטה מייד או בסמיכות לבקשתה. אל לה לאשה לבוא ולטעון עתה כי הדבר באשמת הנתבע לבדו ו/או כי יש לראותה כפי אותם מקרים בהם מתייחסים לנשים עגונות או מסורבות גט ומכאן זכאית היא לפיצויים. לא זהו המצב.
יתר על כן, נקבע כי מטעמים שבמדיניות משפטית שבבסיסם רתיעה של המשפט להיכנס אל תוך מערכות יחסים אינטימיות בין אישיות ובין זוגיות, אל לו לבית המשפט להכיר במערכת יחסים כזו כעילה נזיקית או חוזית. לצד האינטרס החשוב של שמירה על התא המשפחתי, יש לזכור כי אנו מצויים בתחום המעוגן בחיי הרגש – אכזבה, חוסר ציפיות ורגשות לחוד, ותוצאות ממוניות לחוד. כך גם לעניין בגידה בין בני זוג אין נפקות בשאלת השיתוף ברכוש או איזון המשאבים בין בני הזוג, כך גם כפי שאין להחיל על החוזה המשפחתי בין בני הזוג עילות חוזיות/מסחריות, כך גם אין להחיל בנושאים אלו סטנדרטים של דיני נזיקין. סעיף 62(ב) לפקודת הניזיקין קובע כי היחסים הנוצרים על ידי נישואין לא ייחשבו כחוזה. בפסיקה נקבע כי אין להחיל את דיני הנזיקין לגבי התנהגות שאינה מוסרית בין בני זוג-כגון בגידה. בית המשפט העליון קבע: "הדין הנזיקי אינו חרב התלויה מעל מיטת בני הזוג, ועוולת הרשלנות אינה "הנוסע השלישי" הנחבא בין הסדינים, בבחינת נטע זר אשר עלול לפתע להתעורר מתרדמתו ולרמוס את הפינות האינטימיות-רגשיות ביותר של בן אנוש". (ע"א 8489/12 בעניין פלוני ). וכן: "בן הזוג המתעתע, הנואף, המפרק קשר ללא הצדקה, ראוי אולי לגנאי מוסרי, דתי או חברתי, אך הנפגע ממנו יתקשה למצוא תרופתו במשפט". (ע"א 5258/98 בעניין פלונית). על בית המשפט לנקוט זהירות רבה בטרם יכניס את העוולות הנזיקיות לפתחו של המרחב המשפטי וככלל יש להימנע מחיוב צד שהחליט כי רצונו בסיום מערכת יחסים זוגית בפיצוי כלשהו לצד הנפגע בגין עוגמת נפש. זהו טבען של מערכות יחסים, שכן אלו תלויות ברצונם של שני הצדדים בקיומה ובהשארתה של מערכת יחסים זו. דיני הנזיקין אינם באים לצורך תיקון שיברון לב כתוצאה מאכזבה ופגיעה ממערכת יחסים שלא התנהלה כפי הציפיות.
לסיכום, התביעה נדחית, התובעת תישא בהוצאות ניהול ההליך בסך 50,000 ₪ אשר ישולמו לידי עיזבון המנוח.
התובעת יוצגה ע"י: עו"ד אבי אוחנה ; הנתבע יוצגה ע"י: עו"ד טל וינגסט
