בית המשפט נענה לבקשת גל הירש והתיר את פרסום פרטיו המזהים של עד המדינה בעניינו. נקבע כי העניין הציבורי בפרשה ובמידע שפרסומו מתבקש, תומך בקבלת הבקשה כנגזרת מזכות הציבור לדעת. עד המדינה מעלה חששות לפגיעות קשות במאמציו לשיקום ולפרנסה, אך הבכורה ניתנת לפומביות גם כשנפגעים ערכים וזכויות אחרים
בקשה מטעם נאשם 2-גל הירש "להסרת צו איסור פרסום על פרטיו של עד המדינה", המופיע כעד תביעה מס' 1 ברשימת עדי התביעה שבכתב האישום. נגד המבקש ונאשמים 1 ו-3 הוגש כתב אישום, בו הם הואשמו בביצוע עבירות בניגוד להוראות סעיף 220 לפקודת מס הכנסה. על פי הנטען, בשנים 2007-2009 חברו הנאשמים, יחד עם שני מעורבים נוספים, לצורך מתן שירותי ייעוץ ביטחוני, אימון צבאי ותיווך בעסקאות למכירת ציוד צבאי עבור משרד ההגנה בגיאורגיה. פעילות השותפות בגיאורגיה בוצעה באמצעות מספר חברות, שהוקמו בישראל ומחוצה לה, והוסדרה באמצעות שורה של הסכמים, שנחתמו בין השאר בין החברות האמורות לבין הלקוחות. כל אחד מהנאשמים מואשם באישום נפרד, בהשמטת הכנסות מפעילות השותפות בגיאורגיה ובגין כך בביצוע עבירות לפי הוראות סעיף 220 לפקודת מס הכנסה. נאשמים 1 ו-2 מואשמים באי דיווח, במסגרת הצהרות הון שהגישו, אודות נכסיהם בחו"ל הקשורים לשותפות בגיאורגיה; וכל הנאשמים מואשמים באי דיווח לפקיד השומה על ההכנסות שנצמחו להם הימנה. על פי הנטען בעובדות כתב האישום, מדובר בהשמטת הכנסות בהיקפים ניכרים, של מיליוני ₪. החקירה שבעקבותיה הוגשו כתבי האישום נפתחה כבר לפני שנים ארוכות, כאשר שמו של המבקש הועלה כמועמד למפכ"ל המשטרה .במסגרת החקירה נכרת, בשנת 2016, הסכם עד מדינה בין עד המדינה דנא לבין היחידה החוקרת. בהסכם עד המדינה נקבע כי רשויות החקירה "יגישו בקשה לבית המשפט לאסור את פרסום שמו...". ברקע הבקשה דנן, עומדת ביקורת חריפה שמותח הירש על התנהלות רשויות החקירה והתביעה בפרשה דנן.
הירש טוען כי החקירה בפרשה נפתחה, או לכל הפחות נוצלה, לצורך סיכול מינויו לתפקיד מפכ"ל משטרת ישראל; והכל ממניעים זרים ופסולים. החקירה נגדו החלה בחשדות חמורים מאוד – לעבירות של מתן שוחד ועבירות חמורות נוספות – חשדות שכולם נמצאו מחוסרי בסיס עד כדי "העדר אשמה"; כאשר בסופו של דבר הוגש רק לאחרונה כתב האישום דנא, וזאת בעבירת מס ובגין אירועים שהתרחשו לפני 15 שנים . לצורך העצמת החקירה גויס עד המדינה באופן חפוז ופסול, בפרט נוכח מכלול נתוניו של העד המדובר, ואף תוך הפרת ההנחיות הפנימיות של התביעה-עצמה, דהיינו הקווים המנחים לגיוס עד מדינה שנקבעו בהנחיית היועצת המשפטית לממשלה מס' 4.2201 בעניין "עד מדינה". נוכח נתוניו של עד המדינה לא היה מקום שהמאשימה תסתמך על הדברים שמסר, בוודאי לא לצורך העמדתו לדין.
לעמדת המאשימה, יש להותיר את צו איסור הפרסום על כנו, כאשר לשיטתה עמדתה מעוגנת בשתי עילות הקבועות בהוראות חוק בתי המשפט. האחת, לפי הוראות סעיף 68(ב)(7) לחוק בתי המשפט, שלפיהן בית המשפט רשאי לדון בעניין מסוים "בדלתיים סגורות" אם ראה צורך בכך. השנייה, לפי הוראות סעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט, שלפיהן בית המשפט רשאי "לאסור כל פרסום בקשר לדיוני בית המשפט", בין השאר "לשם מניעת פגיעה חמורה בפרטיות" של עד במשפט. נטען כי עד המדינה "צפוי בסבירות גבוהה להיות נתון למסע תקשורתי מכפיש שאת גבולותיו לא ניתן להעריך, ואשר קיים חשש ממשי כי ירתיעו מלתת עדות חופשית.."
כב' השופט ש' אבינור פסק כי כיום מקובל במשפטנו להתייחס לפומביות הדיון כאל "עיקרון חוקתי". זאת, מכוח הוראות סעיף 3 לחוק-יסוד: השפיטה, הקובעות כי בתי המשפט ידונו בפומבי, ומאפשרות פגיעה בפומביות רק מכוח עיגון מפורש בחוק. עם זאת, חשיבות הפומביות הוכרה כבר על ידי קדמונינו, עת מושב השופטים נקבע בשער העיר, כלומר במקום מרכזי ופתוח לכל, באופן שעריכת הדיון בו אפשרה את שמיעת פרטי הדיון ותוצאותיו על ידי כל המעוניין. מקובל לומר כי הפומביות נדרשת להשגת מספר תכליות מצטברות, ובהן הגשמת הערכים הדמוקרטיים של זכות הציבור לדעת, חופש הביטוי וחופש העיתונות. מערכים דמוקרטיים אלה גם נגזר כי "בבקשות לצמצום או הסרה של צו (איסור פרסום – ש.א.) קיים, נודעת חשיבות רבה לעניין הציבורי שיש בפרסום המידע. ככל שלציבור עניין רב יותר בפרסום המידע, לשם ביקורת ציבורית על הרשויות, או לשם גיבוש דעה בנושא מסוים – כך ניטה להתיר את פרסום המידע" (רע"פ 2783/19 בעניין קרא). תכלית חשובה נוספת של הפומביות היא בהיותה אמצעי להבטחת קיומו של הליך משפטי תקין, הוגן ומיטבי, ובכך הפומביות גם מקיימת את זכות היסוד של הנאשם להליך הוגן. הדיון הפומבי – הכולל פתיחות ושקיפות – הוא אמצעי חשוב להבטחת איכות עשיית הצדק. דיון פתוח מאפשר בקרה ציבורית מתמדת על אופן פעולת בתי המשפט; ובהליכים פליליים – גם על התנהלות רשויות החקירה והתביעה. בנוסף, הדיון הפומבי חושף בפני הציבור את פרטי ההליכים המשפטיים ואת תוצאותיהם ובכך משרת את מראית פני הצדק, במיוחד במניעת שמועות אודות משוא פנים או שקילת שיקולים וטעמים "סודיים" זרים או בלתי ענייניים. בהקשר זה הודגש כי בהליכים פליליים – שבהם קיימת "ציבוריות טבועה" נוכח האינטרס הציבורי בניהולם וההשלכות של ההכרעות בהם, לרבות לעניין חירותו של אדם – הפומביות והפרסום חשובים במיוחד.
זאת ועוד, נקבע כי הפומביות איננה נטולת-מחירים, שאף אינם מבוטלים כלל ועיקר. ניהול הדיון המשפטי בפומבי עלול להביא לא רק לפגיעות בפרטיותם של הצדדים לדיון, כמו גם בפרטיות של עדים וצדדים שלישיים, אלא גם לפגיעות מגוונות נוספות. בנוסף, אין להתעלם מהעובדה שבשנים האחרונות גדל החשש לפגיעה בפרטיות עקב הפומביות, בין השאר בכל הקשור לפרסום שמות, הן של הצדדים והן של אחרים, במסגרת החלטות שיפוטיות. זאת, בשל ההתפתחויות הטכנולוגיות המשמעותיות בנוגע להפצת מידע באינטרנט, שמירתו ואחזורו, ובמיוחד עקב אפשרויות הדהוד המידע ברשתות החברתיות, המתרבות חדשות לבקרים. ואולם, מדובר בסוגיה מורכבת מאוד, שיש לה פנים לכאן ולכאן. כבר לפני למעלה מעשור מונתה ועדה ציבורית נכבדה לבחינת הסוגיה, ועצם העובדה שמסקנותיה טרם גובשו ופורסמו מלמדת על מורכבות העניין. עם זאת, על אף שהפומביות מצויה לכאורה בעימות ישיר עם הפרטיות – שגם היא בעלת מעמד חוקתי מכוח הוראות סעיף 7(א) לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, הרי העימות ביניהן מצומצם מכפי שנראה במבט ראשון. הפרטיות לא נועדה להגן מפני פגיעה בשם הטוב או במוניטין, או על אינטרסים כלכליים, ועל כן בכל הקשור לפגיעה אפשרית באינטרסים אלה אין כלל עימות בין הפומביות לבין הפרטיות. זאת ועוד, הוראות סעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט, המסמיכות את בית המשפט לאסור פרסומים גם לשם מניעת פגיעה בפרטיות, מגבילות סמכות זו למקרים של פגיעה "חמורה" בפרטיות בלבד. מקרים אלה כמובן מצומצמים מכלל המקרים של פגיעה בפרטיות; כאשר על פי הפסיקה מדובר, ככלל, רק בעניינים המצויים בליבת הזכות לפרטיות, כגון עניינים אינטימיים או משפחתיים. הבכורה ניתנת אם כן לפומביות גם כשנפגעים ערכים וזכויות אחרים, למעט באותם מקרים שלגביהם נקבעו בדין, במפורש, חריגים לדיון הפומבי בדלתיים פתוחות או לפרסום. חריגים אלה נקבעו בעיקר בהוראות סעיף 68 וסעיף 70 לחוק בתי המשפט, המסמיכות לסגור דלתיים או להורות על איסור פרסום במקרים המנויים בהם, אך גם בהוראות דין ספציפיות שונות. עם זאת, "את החריגים לעקרון פומביות הדיון, יש לפרש על דרך הצמצום..". (עניין זריהן, בש"פ 972/06). בנוסף, כאשר בית המשפט מורה על סגירת דלתיים ואיסור פרסום עליו לשוב ולבחון את התקיימות ההצדקה לכך עם חלוף הזמן, תוך שקילת קיומם של אמצעים אחרים שפגיעתם בפומביות פחותה.
מהלכה למעשה, נקבע כי מעבר לחקיקה המפורשת אף פסיקה רבת שנים ועקבית חוזרת וקובעת מתן בכורה לפומביות, גם כשנפגעים ערכים וזכויות אחרים. אכן, מפומביות הדיון – על שתי נגזרותיה – ניתן לחרוג רק בהתקיים הוראת חוק מפורשת, כאשר אף את החריגים לפומביות שנקבעו בחקיקה יש לפרש בזהירות ועל דרך הצמצום. משכך, אין לקבל את עמדת המאשימה, שמשמעותן היא קריאה מרחיבה של החריגים לפומביות ואף יצירת חריגים נוספים וחדשים. צו איסור פרסום אינו יכול לשמש כמעין תרופה-מקדימה לכל חשש כללי- תיאורטי בדבר פרסומים אסורים בעתיד. מעבר לכך, הטיעון שלפיו יש להותיר את צו איסור הפרסום על כנו על מנת למנוע-מראש חשש לפרסומים אסורים, אף אינו מתיישב עם עקרון חופש הביטוי. בתיק זה כלל לא הוגשה בקשה לסגירת דלתיים, לא עם הגשת כתב האישום ולא בזמן שחלף מאז – גם לא במסגרת טיעוני המאשימה בבקשה דנא. אין אפשרות, אפוא, לגזור מהאפשרות התיאורטית שאולי תוגש בעתיד בקשה כאמור איסור פרסום של פרטי עד המדינה כיום. באשר לפגיעה בפרטיות, נקבע כי טיעוני המאשימה אינם נוגעים לפגיעה בפרטיות, קל וחומר פגיעה חמורה בפרטיות. כך, עד המדינה מעלה חששות לפגיעות קשות במאמציו לשיקום ולפרנסה, אך בין חששות אלה לבין פגיעה בפרטיות, אין ולא כלום. רגישותו הסובייקטיבית של עד אינה יכולה להכריע לעניין שאלת איסור פרסום פרטיו לשם מניעת פגיעה חמורה בפרטיות. יתרה מכך, העניין הציבורי בפרשה, ובמידע שפרסומו מתבקש, קיים גם קיים ותומך בקבלת הבקשה, כנגזרת מזכות הציבור לדעת. בעניין צ'רני (ת"פ (מחוזי ת"א) 10291-01-12), נקבע שככלל זכות הפרטיות של עד המדינה היא פחותה מזו של עד "רגיל" – שהרי עד מדינה הוא, על פי ההגדרה, עבריין בעצמו – ועל כן "מניעה מוחלטת של גילוי זהותו עשויה להיות בלתי מידתית".. בעניין דנן, אף לא הוגשו ראיות, כגון ידיעות מודיעיניות או ראיות אחרות העשויות ללמד על קיומו של סיכון כזה או אחר לעד המדינה. ברור שלעד המדינה אין כל עילה לחשש ממשי מהירש, כאשר הביקורת שמתח מופנית כלפי רשויות החקירה והתביעה ולא כלפי עד המדינה, בטענה כי גיוס עד המדינה נעשה באופן חפוז ופסול, תוך הפרת ההנחיות הפנימיות של התביעה – בפרט בשים לב למכלול נתוניו של העד המדובר ברי כי במשטר דמוקרטי איסור פרסום לא יכול לשמש כאמצעי למניעת ביקורת כזו, גם לא בנימוק של הגנה על מוסד עד המדינה. יתר על כן, דווקא כאשר המידע שהתרת פרסומו מתבקשת נדרש לשם ביקורת על הרשויות, ייטו בתי המשפט להתיר את פרסומו.
יתרה מזו, נקבע כי לא מדובר רק בקביעה ערכית, הנגזרת מעקרון היסוד החוקתי של חופש הביטוי, אלא גם בקביעה פרגמטית. הניסיון להשתיק דעות מוטעות ולמנוע דיון בהן תוך שימוש באמצעי כפייה – לרבות איסורי פרסום – דווקא עלול לחזק את משקלן, מתוך סברה שבהיגיון כי ההשתקה הכפויה נובעת מחוסר יכולת הרשויות להתמודד עם הביקורת המושמעת. כך, למשל, ניסיון למנוע דיון פומבי בשאלת תקינות גיוסו של עד מדינה פלוני לא זו בלבד שלא יהיה בו כדי להגביר את אמון הציבור במוסד עד המדינה, לרבות תקינות התנהלות רשויות החקירה והתביעה בגיוסם של עדי מדינה, אלא שהוא עלול לתת יתר- תוקף לעמדותיהם של חובבי קנוניות ותיאוריות קונספירציה, מופרכות ככל שיהיו. נפסק כי מכלול השיקולים המשפטיים והעובדתיים תומך בקבלת הבקשה בעיקרה, כאשר במיוחד יש להדגיש את העדר התשתית הראייתית להצדקת המשך צו איסור הפרסום במתכונתו הגורפת. בנסיבות אלה, ובהתחשב בחלוף הזמן הממושך בו צו איסור הפרסום כבר תלוי ועומד בתוקפו – שש שנים בקירוב – כמו גם בהלכה המחייבת שקילת קיומם של אמצעים אחרים העשויים להשיג את מטרת הצו אשר פגיעתם בפומביות פחותה, הבקשה מתקבלת בעיקרה ופרסום פרטיו המזהים של עד המדינה, מותרים. פרסומים בעניינים הנוגעים לליבת הפרטיות של עד המדינה, ובמיוחד כתובת מקום מגוריו ומקום עבודתו הנוכחיים, אסורים ללא מגבלת זמן.
לסיכום, הבקשה התקבלה בעיקרה.
המאשימה יוצגה ע"י: עו"ד אתי בן דור ; הנאשמים יוצגו ע"י: עו"ד ז'ק חן; עו"ד נבות תל-צור
