בית המשפט העליון פסק כי הדרך בה ראוי לנהוג בעת גזירת עונשו של נאשם בגין עבירת הרצח הבסיסית, היא באמצעות קביעת מתחם ענישה הולם מצומצם. מתחם ענישה מצומצם ידגיש את מרכזיות עיקרון ההלימה ויצמצם את השפעתן של נסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה, באופן העולה בקנה אחד עם הרפורמה בעבירות ההמתה ועם עקרון קדושת חיי האדם.
במוקד ערעורי הצדדים, המדיניות הראויה לגזירת העונש בעבירת הרצח "הבסיסית". לפנינו שני ערעורים על גזר דינו של בית המשפט המחוזי, בגדרו הושתו על המערער 27 שנות מאסר בפועל לצד ענישה נלווית, בגין הרשעתו בעבירת רצח (בכוונה) ונשיאת נשק. ערעור המערער מופנה כלפי חומרת העונש, ומנגד ערעור המדינה על קולתו. בין המערער לבין המנוח פרץ עימות בסמוך למועדון בתל אביב, בעקבותיו חש המערער מושפל ומאוים. למחרת, בעודו נושא אקדח, שלא כדין, המערער הבחין ברכב בו המנוח נסע מתקרב למקום, ועל רקע תחושותיו לאחר העימות, דרך את האקדח, רץ לעבר הרכב, וירה מספר יריות מטווח קצר לעבר המנוח. נהג הרכב והמנוח ברחו מהמקום, ומותו של האחרון נקבע תוך זמן קצר בבית החולים.
לטענת המערער העונש אשר בית המשפט המחוזי גזר עליו חמור משמעותית ממקרים דומים, קל וחומר נוכח נסיבות עניינו המיוחדות. המחוזי לא לקח בחשבון בגזר דינו את העובדה כי בשל היות המערער קטוע רגל, שהותו בבית המעצר קשה מנשוא, ולמעשה עונשו "כפול ומכופל" ביחס לאסיר בריא.
מנגד, המשיבה טענה תחילה כי באופן עקרוני במקרים בהם התקיימה כוונה להמית ישמש עונש מאסר עולם כנקודת מוצא לגזירת הדין אף בעבירת הרצח הבסיסית. אולם, משניתן פסק הדין בעניין שפק (ע"פ 3223/21) בו נדחתה עמדה עקרונית זו, נטען כי עניינו של המערער הוא ממילא מבין "המקרים המתאימים" להשתת עונש מאסר עולם.
כב' השופט י' אלרון פסק כי בשנת 2019 נכנסה לתוקפה הרפורמה בעבירות ההמתה, בגדרה עוצב מדרג מחודש של עבירות ההמתה, מתוך הכרה בחשיבות ערך חיי האדם ועיקרון האשמה. עובר לרפורמה בעבירות ההמתה, העונש בצדה של עבירת הרצח בכוונה תחילה היה עונש מאסר עולם חובה. חלף עבירה זו, המחוקק עיגן במסגרת הרפורמה בעבירות ההמתה שתי עבירות רצח. עבירת הרצח "הבסיסית" המנויה בסעיף 300(א) לחוק, ועבירת הרצח בנסיבות מחמירות, המנויה בסעיף 301א לחוק. כך, הראשונה תחול על מקרים חמורים של המתת אדם, ואילו השנייה תחול על המקרים החמורים ביותר. באופן זה, ביקש המחוקק לקבוע, בין היתר, מדרג נורמטיבי לעבירות ההמתה אשר ישקף הלימה בין חומרת המעשים לבין העבירות והעונשים בצדן. הרפורמה קבעה כי עונש החובה יוותר במקרים של רצח בנסיבות מחמירות, ואילו במקרים של עבירת הרצח הבסיסית יהא עונש מאסר העולם – עונש מרבי. בכך מבטא העונש את חשיבות ערך חיי האדם ואת החומרה המיוחדת בקיפוח חיי אדם, וזאת לצד האפשרות להשית ענישה הולמת ומתאימה בכל מקרה ונסיבותיו. בעניין שפק נדחתה עמדת המדינה כי במקרים של רצח בכוונה, יש להתייחס במסגרת עבירת הרצח הבסיסית לעונש מאסר העולם בתור "עונש מוצא" אף לאחר הרפורמה. והודגש, כי המחוקק נתן דעתו לאפשרות זו ובחר במודע לקבוע את עונש מאסר העולם כעונש מרבי ולא כעונש מוצא. כפי שנקבע בהלכת שפק, העונש המרבי המושת כעת בגין עבירת הרצח הבסיסית, שמור ל"מקרים המתאימים" המצדיקים זאת. משמעות הדבר, היא כי לאור הרפורמה, ולאור הלכת שפק, במסגרת מלאכת גזירת העונש בגין עבירת הרצח הבסיסית בית המשפט נדרש בכל מקרה ומקרה למלאכה המורכבת של "דירוג" חומרתם של מעשי רצח שונים. זאת, כאשר מובן מאליו שכל מעשה רצח באשר הוא, מזעזע וחמור עד מאוד.
בהמשך לאמור, נקבע כי עיצוב מדיניות הענישה בגין עבירת הרצח הבסיסית, מחייבת דיון בשילוב שבין הרפורמה בעבירות ההמתה, לרפורמה בהבניית שיקול הדעת בענישה -תיקון מספר 113 לחוק העונשין. הרפורמה בהבניית שיקול הדעת בענישה נחקקה בעקבות המצב המשפטי אשר הוביל לפערי ענישה בין נאשמים דומים בעבירות דומות, נוכח שיקול הדעת הרחב שהוקנה לבית המשפט בגזירת העונש מחד גיסא, והיעדר ההכוונה וההנחיה בדבר אופן הפעלת שיקול הדעת במלאכת גזירת העונש מאידך גיסא. כך, בראש ובראשונה, נישא מעל יתר השיקולים והאיזונים עקרון ההלימה לפיו העונש המתאים יהלום את חומרת המעשים ונסיבותיהם ואת מידת אשמו של מבצעם. המחוקק אף התווה מודל תלת-שלבי למלאכת גזירת העונש: ראשית, יקבע בית המשפט האם הנאשם הורשע במספר עבירות או בעבירה אחת, לו מדובר במספר עבירות יבורר האם עסקינן באירוע אחד ולו ייגזר מתחם ענישה אחד, או במספר אירועים ולהם ייגזרו מתחמי ענישה נפרדים (סעיף 40יג לחוק). שנית, יקבע בית המשפט את מתחם העונש ההולם בהתחשב, בין היתר, בעבירה ובנסיבות הקשורות בביצועה (סעיף 40ג(א) לחוק), ושלישית, ככלל בית המשפט יגזור את העונש בתוך מתחם העונש ההולם בהתחשב בנסיבות שאינן קשורות לעבירה (סעיף 40ג(ב) לחוק), עוד נקבע כי בקביעת מתחם העונש ההולם עקרון ההלימה יורה את הדרך, ויילקחו בחשבון אך שיקולים הקשורים בטבורם לעבירה – חומרתה והערך החברתי שנפגע מביצועה; נסיבות ביצועה; מידת אשמו של מבצעה; ומדיניות הענישה הנוהגת.
בנוסף לאמור נקבע כי הדרך בה ראוי לנהוג בעת גזירת עונשו של נאשם בגין עבירת הרצח הבסיסית, היא באמצעות קביעת מתחם ענישה הולם מצומצם. כך, יישמר מעמדו של עקרון ההלימה נוכח ערך קדושת החיים וחומרת מעשה הרצח, יישמרו עקרונות הרפורמה להבניית שיקול הדעת בענישה, ויילקחו בחשבון נסיבותיו האישיות של מבצע העבירה. בבסיס עמדה זו, מצוי הכלל הנהוג בפסיקה ביחס למגוון רחב של עבירות, ולפיו ככל שהעבירה חמורה יותר כך ייפחת המשקל שיינתן לנסיבות האישיות של מבצע העבירה בגזירת עונשו. הרציונל הוא, בין היתר, שככל שחומרת העבירה רבה יותר, הנסיבות האישיות של הנאשם נדחות למול עוצמת הפגיעה בערכים המוגנים. ויודגש, אף לאחר הרפורמה בעבירות ההמתה, עבירת הרצח הבסיסית נותרה מהעבירות החמורות ביותר – שניה רק לעבירת הרצח בנסיבות מחמירות. ערך קדושת החיים המסתופף בצלה של עבירת הרצח ניצב בראש סולם הערכים החברתיים. הכרעת המחוקק כעת היא ברורה ומאפשרת גמישות והתאמה פרטנית של כל מקרה רצח לנסיבותיו, בכלל זאת, נסיבותיו האישיות של מבצע העבירה ונסיבות שאינן קשורות בעבירה. הרפורמה להבניית שיקול הדעת בענישה אינה מבחינה בין עבירה לעבירה, והיכן שהמחוקק אינו מורה על עונש חובה, יש ליישמה ככתבה וכלשונה. כאמור, רשימת השיקולים בהם בית המשפט נדרש להתחשב בעת גזירת עונשו של נאשם שהורשע בגין עבירת הרצח הבסיסית – מעוגנת בדין. כך גם סדר הדברים הנכון להתחשב בשיקולים אלו – תחילה ייקבע מתחם ענישה הולם בהתאם לעקרון ההלימה ולנסיבות הקשורות בביצוע העבירה, ולאחר מכן ייגזר, ככלל, העונש בגדרי המתחם בהתחשב בנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה, ובמקרים חריגים ייגזר עונש הסוטה מגדרי המתחם. מה שנדרש להכריע ולעצב בפסיקה, הוא אופן יישום שיקול הדעת השיפוטי בעת התחשבות בשיקולים השונים – בכל הנוגע לעבירת הרצח הבסיסית.
יתרה מזו נקבע כי בעבר נפסק כי מתחם ענישה רחב אינו משרת נאמנה את עיקרון ההלימה ויש בו כדי לעמעם, עוד בטרם ייקבע העונש בגדרי המתחם, את היחס הראוי שבין חומרת העבירה ומידת אשמו של מבצעה לבין העונש. מלבד זאת, במתחם ענישה רחב יש כדי להעניק משקל רב ומשמעותי לנסיבות שאינן קשורות בעבירה, ובכללן נסיבותיו האישיות של מבצעה. החשש מפני קביעת מתחם ענישה רחב יתר על המידה, חל ביתר שאת בעבירת הרצח הבסיסית. זאת נוכח העובדה שהעונש המרבי שניתן להשית הוא מאסר עולם, "רוחבו" של מתחם הענישה, עלול להתפרש על פני מספר משמעותי של שנים, כפי שהוא במקרה דנן – בין 25 שנות מאסר למאסר עולם. רוצה לומר: ייתכן מצב שבו בין שני נאשמים אשר עשו אותם מעשים בדיוק אשר הובילו לתוצאה זהה – מותו של אדם, יושת עונש השונה ב-5 שנות מאסר, אך בשל נסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה, חומרתה ומידת אשמו של מבצעה. תוצאה כזו יש בה כדי לעמעם את חשיבותו של עקרון ההלימה ולהעניק משקל רב מן הראוי לשיקולים שאינם נוגעים לעבירה גופה – בין אם לחומרה ובין אם לקולה. מתחם ענישה מצומצם בעבירת הרצח ידגיש את מרכזיות עיקרון ההלימה ויצמצם את השפעתן של נסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה, באופן העולה בקנה אחד עם הרפורמה להבניית שיקול הדעת בענישה, עם הרפורמה בעבירות ההמתה ועם עקרון קדושת חיי האדם. מהלכה למעשה, נקבע כי אין עילה להתערבות בעונש שהושת על המערער. הגם שהיה מקום לקבוע מתחם ענישה מצומצם יותר, כפי שצויין לעיל, הלכה ידועה היא כי ערכאת ערעור משווה לנגד עיניה את התוצאה העונשית הסופית ובוחנת האם ראויה היא, אם לאו. תוצאת הדברים היא כי העונש אשר הושת לבסוף על המערער הולם את חומרת מעשיו ומתחשב בנסיבותיו, ואף שבית המשפט המחוזי הקל עמו במידת מה, הוא אינו מקל באופן המצדיק התערבות.
לסיכום, הערעורים נדחו.
