בית המשפט העליון דחה את בקשת גוגל כי תביעות ייצוגיות שהוגשו נגדה יידונו לפי הדין בקליפורניה. נקבע כי בשל פערי הכוחות בין המשתמש לגוגל, תאגיד גלובלי בעל משאבים פיננסיים וסוללת יועצים משפטיים, היה על גוגל לנסח את תניית ברירת הדין בהסכם באופן בהיר. משהניסוח הינו עמום, יש לפרש את ההסכם נגד האינטרס של גוגל.
ההליך שלפנינו עניינו בבקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי שניתנה במסגרת שתי בקשות לאישור תובענות כייצוגית נגד גוגל. הדיון בבקשות אוחד לצורך הכרעה בשאלת הדין החל עליהן – האם הדין הישראלי או הדין של מדינת קליפורניה, זאת בהינתן תניית ברירת הדין שבהסכם תנאי השירות שבין המבקשת ובין משתמשיה. בית המשפט קבע שהן יידונו לפי הדין הישראלי וגוגל אינה משלימה עם קביעה זו, ומכאן הבקשה למתן רשות ערעור. במהלך שנת 2015 הוגשה נגד גוגל בקשת אשל על ידי המשיב 1, בגדרה נטען, בין היתר, שגוגל הפרה את הסכם מדיניות הפרטיות של החברה ואת תנאי השירות. נטען שגוגל אוספת מידע פרטי על המשתמשים בשירותים השונים שהיא מספקת, ומעבירה מידע למפתחי יישומונים והכל בלא שניתנה לכך הסכמה מדעת של המשתמשים. במהלך חודש אפריל 2018 הגישו המשיבים 4-2 את בקשת ברוך שעניינה בשירות הדואר האלקטרוני Gmail – שם נטען שהמידע האישי של משתמשי הדואר האלקטרוני ממוין ונשמר על ידי גוגל בפרופילים דיגיטליים סודיים, תוך שפעולות אלה נעשות מבלי לקבל את הסכמת המשתמשים. עוד נטען שהמידע שנשמר ועובד על ידי גוגל משמש אותה למגוון מטרות, בהן מטרות מסחריות כך שלטענת ברוך החברה התעשרה שלא כדין על חשבון משתמשיה. בית המשפט המחוזי קבע שהדין הישראלי הוא שיחול על בקשות האישור. נקבע שפרשנות פשוטה של תניית ברירת הדין כעולה מלשונה, תומכת בעמדת המשיבים, כך שבמקום שבו לא חלים דיני מדינת קליפורניה יחולו דיני המדינה של המשתמש.
לטענת גוגל, קביעת בית המשפט עומדת בסתירה הן ללשון תניית ברירת הדין הן לתכליתה האובייקטיבית. לדברי גוגל, מלשון התניה עולה בבירור שהיא אינה מתייחסת לשיטת המשפט הכללית של מדינת מקום מגוריו של המשתמש, ובכלל זה לשאלה אם דיני מקום מגוריו הם דיני מדינת קליפורניה, אלא היא נוגעת לשאלה אם ניתן להחיל את דיני מדינת קליפורניה בסכסוכים משפטיים קונקרטיים בבתי המשפט בארץ מגוריו של המשתמש.
לעמדת המשיבים, לשון תניית ברירת הדין ברורה ומדברת בעד עצמה, ועולה ממנה שאם דיני קליפורניה אינם חלים על מחלוקות מסוימות במקום השיפוט, אזי יחול דין המקום. שהמסקנה שלפיה הדין הישראלי יחול על בקשות האישור מתחייבת גם אלמלא לשון התניה הייתה ברורה. לפי סעיף 25(ב1) לחוק החוזים (חלק כללי), כאשר מדובר בחוזה הניתן לפירושים שונים ולאחד הצדדים הייתה עדיפות בעיצוב התנאים, פירוש נגד המנסח עדיף על פירוש לטובתו. בנוסף, עסקינן בחוזה אחיד צרכני, ובהינתן שתי פרשנויות בחוזה מסוג זה יש לבחור בפרשנות שלא תקפח את הלקוח.
כב' השופטת ע' ברון פסקה יש לדחות את הבקשה. גדר המחלוקת בין הצדדים ממוקד בשאלה פרשנית – האם נגזר מהסכם תנאי השירות ומתניית ברירת הדין שבו, כי הדין הקליפורני הוא שיחול על בקשות האישור. בית המשפט המחוזי הגיע למסקנה שהמשתמש הסביר שקורא את תניית ברירת הדין מבין שעל מחלוקת אפשרית בינו ובין גוגל יחול הדין הישראלי, ובהתאם נקבע שהדין הישראלי הוא שיחול על בקשות האישור. קביעה זו מקובלת, ואין מקום לשנות ממנה. כך למקרא לשון תניית ברירת הדין כפשוטה וזו גם הפרשנות הראויה מבחינה תכליתית – בשים לב לאופיו הייחודי של הסכם תנאי השירות כחוזה אחיד. בית המשפט הדגיש שהשאלה מתמקדת בפרשנות תניית ברירת דין, הקובעת איזה דין יחול על מחלוקת בין הצדדים, ולא בתניית סמכות שיפוט המקנה בהינתן נסיבות מסוימות סמכות שיפוט ייחודית לבית משפט זר. שתי התניות עלולות להרתיע צד לחוזה מלנקוט בהליך משפטי, אולם תניית סמכות שיפוט זר טומנת בחובה פגיעה קשה יותר בזכות הגישה לערכאות של צד לחוזה. הנדבך המרכזי בבחינת פירושו של חוזה נעוץ בלשונו. על פניה ניתן להסיק מלשון תניית ברירת הדין כי יש להחיל את הדין הישראלי על הסכסוך דנן. המשמעות האינטואיטיבית של לשון הסעיף היא שכאשר חוקי מדינת קליפורניה אינם חלים, יחולו חוקי המדינה שבה מתגורר המשתמש. לכאורה ניתן היה לעצור כאן, שכן הדין הקליפורני אינו חל בבתי המשפט בישראל אלא הדין הישראלי. ואולם, אפילו אם ניתן היה לקבל שלשון התניה סובלת פרשנות נוספת, יישומם של כללי הפרשנות החוזיים מוביל אף הם למסקנה שהדין הישראלי הוא הדין החל על בקשות האישור. הסכם תנאי השירות הוא "נוסח של חוזה שתנאיו, כולם או מקצתם, נקבעו מראש בידי צד אחד כדי שישמשו תנאים לחוזים רבים בינו לבין אנשים בלתי מסויימים במספרם או בזהותם" כהגדרת "חוזה אחיד" בסעיף 2 לחוק החוזים האחידים. במקביל, גם הכללים "הרגילים" לפירוש חוזים חלים ולפיהם "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו" (סעיף 25(א) לחוק החוזים). אלא במקום שבו מדובר בחוזה אחיד, מתעורר קושי לתור אחר התכלית הסובייקטיבית של הצדדים, ותכליתו היא בעיקר תכלית אובייקטיבית. בעניין פייסבוק (רע"א 7470/20), נאמר כי תכליתו האובייקטיבית של חוזה אחיד אינה בהכרח התכלית שהספק – בענייננו גוגל – ראה לנגד עיניו, והיא גם איננה התכלית שמשתמשי גוגל ראו לנגד עיניהם בעת שנרשמו לשירות. התכלית האובייקטיבית של הסכם תנאי השירות היא התכלית של ספק ולקוח הוגנים וסבירים. תכליתו האובייקטיבית של הסכם תנאי השירות צריכה לבטא איזון ראוי, המאפיין צדדים סבירים והוגנים הפועלים בתום לב להגנה על ענייניהם, ושעושים כן מתוך התחשבות בעניינו של הצד האחר. בהתאם, יש לפרש את הסכם תנאי השירות באופן שבו משתמש סביר היה מפרשו.
יתרה מזו, נקבע שמשתמש סביר המעיין בנוסחה של תניית ברירת הדין יסיק שבמקרה של סכסוך בינו ובין גוגל הדין שיחול הוא הדין הישראלי. המשתמש אינו נדרש לשים עצמו בנעליה של גוגל, ולנסות לשער מהם השיקולים שעמדו מאחורי נוסח הסכם תנאי השירות ותניית ברירת הדין שבו, והוא רשאי להניח שכוונת גוגל היא למשמעות הרגילה המסתברת למקרא לשון תניית ברירת הדין כפשוטה. יתרה מכך, הסכם תנאי השירות הוא חוזה צרכני אחיד בין משתמש שאינו מיומן בקריאת חוזים מסחריים, ובין תאגיד גלובלי מסחרי בעל משאבים פיננסיים רבים וסוללת יועצים משפטיים. פערי כוחות אלה מחייבים להטיל על גוגל אחריות לניסוח הסכם תנאי השירות באופן בהיר ככל האפשר, בשפה פשוטה יחסית, וללא סייגים מיותרים. זאת על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בתניית ברירת דין המגלמת השלכות מהותיות בנוגע לאופן שבו המשתמש זכאי לממש את זכויותיו המשפטיות במקרה של סכסוך, וכאשר מדובר בתניה שבמקרים מסוימים עלולה אף ליצור אפקט מצנן למימוש זכות הגישה לערכאות של צד לחוזה. אף על פי כן, תניית ברירת הדין במקרה דנן מנוסחת באופן עמום, על דרך השלילה, כך שהיא מתמקדת במקרה "החריג" -"במקרים שבהם חוקי מדינת קליפורניה אינם חלים"- ולא מבהירה בצורה חד משמעית מהו הכלל המשפטי שיש להחיל. במצב דברים זה יש לפרש את הסכם תנאי השירות נגד האינטרס של גוגל, זאת בהינתן העובדה שגוגל היא הגורם שניסח את ההסכם כפי שקבוע בסעיף 25(ב1) לחוק החוזים. נפסק כי בהתאם לכך יש לבכר את הפרשנות שלפיה הדין הישראלי הוא שחל במקרה של סכסוך בין המשתמש ובין גוגל, ומשמע שהדין הישראלי הוא שחל על בקשות האישור.
לסיכום, הבקשה נדחתה.
המבקשת יוצגה ע"י עו"ד רותה לובן; עו"ד שגיא שיף; עו"ד מעין מלכה-רובלין; המשיבים יוצגו ע"י עו"ד עמית מנור; עו"ד לידיה מנדלבאום; עו"ד גרגורי פאוסט קורצ'מני; עו"ד ד"ר גיא שגיא; עו"ד עמית גולד; עו"ד אבישי כהן
