בית המשפט העליון קיבל בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי במסגרתה הורה על פדיון כספים שהצטברו בקופת הגמל של חייבת והעברתם לקופת פשיטת הרגל. נקבע כי אין די בליקוי שנפל בהתנהלותה של החייבת, בנסיבות המקרה דנן, כדי להצדיק את התוצאה הקשה של אובדן כספי הפנסיה המצומצמים שצברה במהלך שנות עבודתה, ושלילת הקצבה הצנועה שנועדו להצמיח לה לאחר גיל פרישה.
זוהי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי במסגרתה הורה בית המשפט על פדיון הכספים שהצטברו בקופת הגמל של המבקשת, והעברתם לקופת פשיטת הרגל. המבקשת (להלן: "החייבת"), הייתה בעלת המניות היחידה בחברת גולדפיין בע"מ (להלן: "החברה"), וערבה לחובותיה. בשנת 2017 נקלעה החברה להליכי חדלות פירעון. על רקע זה, בשנת 2018 נפתח הליך חדלות פירעון נגד החייבת, לבקשת אחד מנושיה, וניתנו צווי איסור דיספוזציה זמניים על כלל נכסיה. בהמשך, ניתן צו כינוס לנכסי החייבת, בהסכמת הנאמנים והחייבת, ובמסגרתו הוסכם כי על החייבת יושת תשלום חודשי בסך של 350 ש"ח.
במסגרת הליך חדלות הפירעון, עתרו הנאמנים (המנהלים המיוחדים דאז) בבקשה למימוש דירת המגורים שהייתה בבעלותה של החייבת (ששוויה הוערך בכ-3.9 מיליון ש"ח), ולקביעת גובה דמי הסידור החלוף שיפסקו לטובתה. בתגובתה, ציינה החייבת כי היא מתקיימת מקצבת שארים והשלמת הכנסה מהמוסד לביטוח לאומי בסך כולל של כ-3,100 ש"ח בלבד. בית המשפט המחוזי פסק לטובת החייבת דמי סידור חלוף בסך של 462,000 ש"ח מתמורת הדירה לכשתימכר. נקבע, כי מתקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות לחרוג מברירת המחדל הקבועה בסעיף 38(ג)(2)(א) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 לפיה דמי הסידור החלוף ייפסקו למשך תקופה שלא תעלה על 18 חודשים, ובמקום זאת, לפסוק לחייבת דמי סידור חלוף למשך תקופה של 84 חודשים (דהיינו 7 שנים). זאת, לנוכח גילה של החייבת (שהייתה בת 69 במועד ההחלטה); מצבה הכלכלי, באשר מתקיימת מקצבאות מהמוסד לביטוח לאומי בלבד, ואינה יכולה להסתייע בבני משפחתה, המצויים אף הם בהליכי חדלות פירעון; ועצם כך שהדירה לא שועבדה לצרכיה האישיים של החייבת, אלא להבטחת חובות החברה. בחלוף כשנה מאז נפסקו לטובת החייבת דמי סידור חלוף, הגישה החייבת בקשה לביטול העיקול שהיטלו הנאמנים במסגרת ההליך דנן על כספי קופת הגמל המנוהלת על שמה בחברת הביטוח "מנורה מבטחים", בסך של 391,396 ₪. בבקשתה טענה כי מדובר בכספים מוגנים, אשר לא ניתן לעקלם. בקשתה נדחתה והיא הגישה ערעור. בית המשפט המחוזי דן בבקשה והגיע למסקנה, כי יש להעביר את מרבית כספי הפנסיה לקופת פשיטת הרגל. יחד עם זאת, לאור גילה המתקדם של החייבת, חוסר יכולתה לצבור רכוש נוסף, ועצם כך שאין לה הכנסה מלבד הקצבאות מהמוסד לביטוח לאומי ודמי הסידור החלוף, נפסק כי יש להותיר בידי החייבת סכום של 80,000 ש"ח מתוך כספי הפנסיה.
במסגרת בקשת רשות הערעור, שבה החייבת על טענותיה שנטענו בבית המשפט קמא, אך הוסיפה והלינה על שבית המשפט קמא יישם באופן שגוי, לשיטתה, את ההלכה שנקבעה בעניין קרן מקפת. לעמדתה, מסקנת בית המשפט כי יש להעביר לקופת פשיטת הרגל את מרבית כספי הפנסיה, אינה מתיישבת עם השיקולים אותם מצא כרלוונטיים, ובכללם גילה של החייבת, היעדר מקור פרנסה חלופי והתועלת הנמוכה שבהעברת כספי הפנסיה לנושי החברה.
הכונס הרשמי מצדו סבר כי דין בקשת רשות הערעור להתקבל, במובן זה שכספי הפנסיה לא יחולטו והעיקול שהוטל עליהם יוסר, תוך שהחייבת תהא רשאית לקבל קצבה חודשית מתוכם. הנאמנים לעומתו סברו כי בנסיבות המקרה, התנהלותה הקלוקלת של החייבת בהסתרת כספי הפנסיה, כמו גם בהכבדה שהכבידו החייבת ובני משפחתה על הליך מכירת הדירה, הצדיקו אף את שלילת כל כספי הפנסיה מהחייבת, ולא רק את מרביתם.
כב' השופט ע' גרוסקופף פסק כי סעיף 85(1א) לפקודה מורה כי "הנאמן לא יפדה כספים המגיעים לחייב מכוח חברותו בקופת גמל כהגדרתה בחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל), התשס"ה-2005, אלא לאחר שקיבל את אישורו של בית המשפט לכך; בית המשפט רשאי להורות על פדיון הכספים האמורים, כולם או מקצתם, ובלבד שאם כספי קופת הגמל הינם למטרת קצבה, וטרם הגיע המועד לתשלומם כקצבה, לא יורה בית המשפט על העברתם לנאמן". עניינו של סעיף זה בכספים המגיעים לחייב מכוח חברותו בקופת גמל, והוא מהווה חריג לכלל לפיו הנאמן רשאי לממש את נכסי החייב אף ללא קבלת אישור מבית המשפט. בסעיף 228 לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח-2018 (להלן: "חוק חדלות פירעון"), המורה כי "משיכת כספים המגיעים לחייב שהוא יחיד מקופת גמל כהגדרתה בחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל), התשס"ה-2005, טעונה אישור של בית המשפט; בית המשפט רשאי להורות על משיכת הכספים האמורים, כולם או חלקם, למעט כספים המיועדים למטרת קצבה שטרם הגיע המועד לתשלומם כקצבה"). מלשונו של סעיף 85(1א) לפקודה ניתן להסיק, כי כל עוד לא הגיע המועד לתשלום כספי הקצבה - הכספים מוגנים מפני העברתם לקופת פשיטת הרגל; אולם אם כבר הגיע מועד תשלומם כקצבה - בית המשפט רשאי להעבירם לקופת פשיטת הרגל, כולם או מקצתם, תוך שהוא מפעיל מלאכת איזונים בין צורכי מחייתו של החייב לבין הצורך לפרוע את החובות כלפי הנושים.
עוד נקבע כי בבסיסה של ההוראה הקבועה בסעיף 85(1א) לפקודה עומדת תכלית סוציאלית מובהקת. היא נועדה להקנות הגנות מיוחדות על כספים שחסך החייב בקופת גמל, וזאת מתוך הכרה בכך שכספי החיסכון הפנסיוני נועדו להבטיח רמת קיום מינימלית לפורשים משוק העבודה, ובכללם חייבים בפשיטת רגל. לפיכך, בבוא בית המשפט להחליט האם להעביר את כספי הקצבה לקופת פשיטת הרגל, עליו להביא בחשבון את מטרתם "להבטיח את בטחונו הכלכלי של החוסך בתקופות קשות או לאחר פרישתו משוק העבודה" ובהתאם, להתחשב במצבו הכלכלי של החייב ושל התלויים בו בהווה ובעתיד, כמו גם במצבו הבריאותי והמשפחתי. מטבע הדברים, החלטה זו נושאת השלכות מעשיות משמעותיות במיוחד עבור חייב פנסיונר אשר מקורות הכנסותיו הנוספים דלים, ואשר יכולתו להסתייע בקרובי משפחתו מצומצמת. לפיכך, ככלל, כאשר מקורות ההכנסה הנוספים וגורמי התמיכה העומדים לרשותו של החייב עלולים שלא לאפשר קיום בכבוד בשנות זקנתו, ראוי להותיר ברשות החייב כספי פנסיה שהגיע המועד לתשלומם כקצבה בהיקפים בהם עסקינן - מאות אלפי ש"ח בודדים המאפשרים קבלת קצבה של אלפי ש"ח בודדים מדי חודש. רק במקרים יוצאי דופן, כגון כאשר מתקיימות נסיבות חריגות הנוגעות להסתבכותו הכלכלית של החייב או להתנהלותו בהליך פשיטת הרגל, מן הראוי לעשות שימוש בסמכות בית המשפט לפי סעיף 85(1א) לפקודה.
מן הכלל אל הפרט נקבע כי בענייננו, החייבת יצאה לגמלאות לפני מספר שנים (בהיותה ילידת שנת 1951), ועולה כי היא מתקיימת אך ורק מקצבאות מטעם המוסד לביטוח לאומי בסך של 3,124 ש"ח ומדמי הסידור החלוף שנפסקו לה (אשר מטרתם לאפשר "לחייב לשכור דירת מגורים באזור מגוריו" כלשון סעיף 38(ג)(2)(א) לחוק הוצאה לפועל, ולא לשמש לדמי מחייה, ומכל מקום - נפסקו לתקופה בת 7 שנים). זאת ועוד, אין בבעלותה של החייבת נכסים, ובני משפחתה מצויים גם הם בהליכי חדלות פירעון, כך שיכולתה להסתייע בהם מוגבלת. במצב דברים זה, בהיעדר כושר השתכרות ובהיעדר נכסים, ולנוכח אופיין המינימלי של הקצבאות מהמוסד לביטוח לאומי דומה כי כספי הפנסיה נדרשים למחייתה הבסיסית של החייבת וליכולתה להתקיים בכבוד.
לא זו אף זו נקבע כי הסתבכותה הכלכלית של החייבת באה על רקע כניסתה של החברה לחדלות פירעון, וזאת לאחר שירשה את מניותיה בעקבות מות בעלה ז"ל, ומבלי שהיא עצמה נטלה חלק פעיל בניהולה. ממילא, אין מדובר בחובות שנוצרו תוך הפגנת זלזול בנושיה. עוד נקבע כי לא ניתן להתעלם מכך שהנאמנים ידעו בשעתו על כספי הפנסיה (באשר הם הטילו את העיקול עליהם), ומשכך יכלו בנקל להביא את דבר קיומם לידיעת בית המשפט קמא. מכל מקום נפסק כי אין די בליקוי שנפל בהתנהלותה זו של החייבת, בנסיבות המקרה דנן, כדי להצדיק את התוצאה הקשה של אובדן כספי הפנסיה המצומצמים שצברה במהלך שנות עבודתה, ושלילת הקצבה הצנועה שנועדו להצמיח לה לאחר גיל פרישה.
לאור האמור לעיל, הבקשה התקבלה. נקבע כי חלף החלטתו של בית המשפט קמא החייבת זכאית לכספים שהצטברו בקופת הגמל המנוהלת על שמה בחברת הביטוח "מנורה מבטחים" במלואם וכי על הנאמנים לעשות את הנדרש על מנת לאפשר לחייבת לקבל את הכספים האלו.
