במסגרת תביעת רשלנות רפואית ניתנה חוות דעת מומחה שמונה ע"י בית המשפט, ולאחר מכן צורפו צדדים נוספים כנתבעים בתיק. אלו, עתרו לפסול את המומחה וחוות דעתו, בטענה שהדבר גרם להם לעיוות דין. לאחר שעמדתם נדחתה בבית המשפט המחוזי, קיבל בית המשפט העליון את ערעורם וקבע כי נפלו פגמים היורדים לשורש העניין, שלא ניתן לרפאם
המשיב אושפז במאי 2007 במרכז הרפואי "וולפסון" בחולון, בשל תלונות על כאבים בחזה, ושוחרר כעבור מספר ימים בין היתר עם המלצה למעקב קרדיולוג בקהילה. לטענתו, כיומיים לאחר שחרורו הוא פנה לקרדיולוג מטעם קופת חולים "מכבי", אשר המליץ לו לבצע בדיקת אקו לב. המשיב ביצע את הבדיקה, וכחצי שנה לאחר מכן אושפז פעם נוספת בוולפסון, בשל תלונות על כאבים בחזה וביד שמאל.
לאחר השחרור, ומכיוון שלטענתו לא חלה הטבה במצבו, פנה המשיב לרופא שעבד בתקופה הרלוונטית במכבי ובבית החולים "אסותא", ובהתאם להמלצתו עבר המשיב צנתור באסותא. לאחר מכן, הופנה המשיב על-ידי הרופא לניתוח מעקפים אשר בוצע אף הוא באסותא.
בשנת 2015, הגיש המשיב תביעת נזיקין נגד וולפסון ומשרד הבריאות, בגין נזקי גוף שלטענתו נגרמו לו בעקבות התנהלות רשלנית של ביה"ח או מי מטעמו. טענתו הייתה כי הרופאים שטיפלו בו במהלך שני אשפוזיו לא אבחנו כראוי את מצבו הרפואי, ובכך גרמו לו, בין היתר, נזק לבבי ואורתופדי קשה.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
במסגרת ניהול ההליך, הגישו הצדדים חוות דעת בתחום הקרדיולוגיה ולאחר מכן הורה בית המשפט על מינוי מומחה מטעמו, בהסכמת הצדדים. כן הוסכם כי כתבי הטענות מטעם הצדדים והתיעוד הרפואי הרלוונטי יועברו לעיונו של המומחה, וכי חוות הדעת הרפואיות מטעם הצדדים לא יועברו לעיונו.
בחוות דעתו ציין המומחה כי לא הייתה התרשלות רפואית "מובהקת", כלשונו, בטיפול שניתן למשיב במסגרת אשפוזיו בוולפסון, וכי אחריותם של הרופאים לנכות הקרדיולוגית שלו היא "אפסית ופחותה מ-5% אם בכלל". לצד זאת, צוין כי הימנעות קופ"ח מכבי מביצוע בדיקת מיפוי לב במאמץ לאחר האשפוז הראשון, עניין שככל הנראה היה באחריותה, הוביל לנזק העיקרי שנגרם למשיב ולכך שבוצע הניתוח. עוד ציין המומחה בחוות דעתו, כי הניתוח שבוצע באסותא לא היה "מחויב המציאות".
התביעה המקורית הוגשה נגד וולפסון בלבד, אך בהמשך תוקן כתב התביעה לבקשת המשיב, בדרך שהוספו נתבעים נוספים – קופ"ח מכבי, אסותא, והרופאים שטיפלו בו. בעקבות האמור, ביקשו הנתבעים הנוספים לפסול את חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט, בטענה כי לא היו צד לתביעה בעת שהוסכם על מינוי המומחה ועל זהותו, וכי המומחה לא קיבל חומרים מטעמם עובר לגיבוש חוות דעתו. משכך, נטען כי נפלו בחוות הדעת פגמים היורדים לשורש העניין המצדיקים את פסילתה.
בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה אך לצד זאת הורה לצדדים להמציא למומחה את חוות הדעת הרפואיות מטעמם, ולאחר מכן יגיש חוות דעת משלימה. על כך הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון.
השופטת יעל וילנר קיבלה את הבקשה וקבעה כי דין הערעור להתקבל בשל הפגיעה בזכויותיהם הדיוניות של המבקשים והפגמים שנפלו בחוות הדעת כתוצאה מכך. לדבריה, תקנה 24 לתקנות סדר הדין האזרחי מאפשרת עקרונית לצרף בעל דין "בכל אחד משלבי הדיון", ככל "שנוכחותו בבית המשפט דרושה כדי לאפשר לבית המשפט לפסוק ולהכריע ביעילות ובשלמות בכל השאלות הכרוכות בתובענה". ואולם, בפסיקת בית המשפט העליון נקבע כי יש לתת משקל לשלב שבו הוגשה הבקשה לצירוף, וכן לבחון את ההשפעה שיש לצירוף בעל הדין על ניהול ההליך ועל הצורך להכריע בשלמות בכל הפלוגתאות המתעוררות בתביעה, כמו גם את הנזקים העלולים להיגרם למי מהצדדים כתוצאה מכך.
בתוך כך, הושם דגש על "המחירים הדיוניים" אשר עלול מי מהצדדים לשלם ככל שיצורפו בעלי דין להליך ואף נקבע כי צירוף בעלי דין בשלבים מתקדמים בהליך עלול, במקרים מסוימים, להקים צורך לקיים מתחילתם הליכים שונים שהתקיימו עובר לצירוף, אשר הצדדים שצורפו לא היו צד להם.
במקרה הנוכחי, שוכנעה השופטת כי לנוכח "המחירים הדיוניים" שמשלמים המבקשים בשל צירופם לתביעה בשלב מאוחר, לאחר שהתקבלה כבר חוות דעת המומחה, יש צורך לקיים מתחילתם את הליכי מינוי המומחה. לדבריה, ההחלטה על מינוי מומחה מטעם בית המשפט בתביעות רשלנות רפואית היא החלטה מהותית בהליך, שכן פעמים רבות לחוות הדעת מטעם המומחה השפעה מכרעת על גורל התביעה. לא בכדי, הודגש לא אחת בפסיקה כי יש לקבל את ההחלטה על מינוי מומחה מטעם בית המשפט רק לאחר שנשמעו טענות כל בעלי הדין.
במקרה זה, לעומת זאת, המבקשים צורפו כנתבעים לתביעה רק לאחר שבית המשפט המחוזי כבר נתן את החלטתו בדבר מינוי המומחה, וזאת על בסיס הסכמות המשיבים בדבר עצם מינוי המומחה ואופן גיבוש חוות דעתו. כפועל יוצא, לא ניתנה למבקשים ההזדמנות, טרם מתן ההחלטה על המינוי, להשמיע את טענותיהם. משכך, ההחלטה על מינוי המומחה אינה יכולה לחול על המבקשים, אשר, כאמור, לא היו צד לתביעה בעת נתינתה וממילא גם חוות הדעת שהתקבלה טרם שהם צורפו להליך, אינה יכולה לחייבם.
השופטת הדגישה כי הקביעה האמורה אינה נובעת רק מטעם טכני שהמבקשים לא היו צד להליך בעת נתינתה, אלא גם מטעם מהותי, שכן במצב הדברים שנוצר נפגעו זכויותיהם הדיוניות פגיעה כפולה – במישור הדיוני, בכך שלא הביעו עמדתם וטענו לעניין עצם מינוי המומחה, לעניין זהותו ולעניין אופן גיבוש חוות הדעת, ובמישור המהותי - בכך שלא הועברו לעיונו של המומחה כתבי הטענות והתיעוד הרפואי מטעם המבקשים לפני שגיבש את חוות דעתו. לשיטתה, פגיעה זו הובילה לחוסר איזון ברור בין הצדדים, המעורר קושי מיוחד לנוכח ניגוד האינטרסים בין המשיבים לבין המבקשים, החלוקים ביניהם בסוגיית החבות בנזקים שנגרמו למשיב.
עוד ציינה השופטת כי חוות דעתו של המומחה גובשה על יסוד תיעוד רפואי שהועבר אליו על-ידי המשיבים, הנוגע, בחלקו, גם להתנהלותם של המבקשים. זאת, כאמור, מבלי שניתנה למבקשים הזדמנות להעברת החומרים מטעמם והתייחסותם לחומרים אלה.
לא זו אף זו, לדעת השופטת, הפגיעה בזכויותיהם הדיוניות של המבקשים מובילה גם לשורה של פגמים בחוות הדעת של המומחה. כך, העברת מסמכים למומחה על-ידי אחד מן הצדדים בלבד, תוך פגיעה בזכות הטיעון המוקנית לצד השני, עלולה לפגוע באובייקטיביות של המומחה, וכתוצאה מכך להוביל לפגם במהימנות חוות הדעת ולהביא לפסילתה. זאת ועוד, לחומר המועבר לעיונו של המומחה ישנה השפעה אף על מקצועיות חוות הדעת, והפסיקה הדגישה את הצורך בהעברת מלוא המידע הדרוש למומחה עובר לגיבוש חוות הדעת, וזאת על-מנת שחוות הדעת תהיה שלמה, רצינית ומקצועית. כן נקבע, כי חוות דעת אשר אינה נשענת על מלוא החומר הדרוש למומחה עלולה לגרום למי מהצדדים לעיוות דין. במקרה הנוכחי, כזכור, כתבי הטענות מטעם המבקשים לא עמדו בפני המומחה טרם גיבש עמדתו ולא עמדה בפניו התמונה העובדתית המאוזנת והמלאה הנדרשת לשם גיבוש חוות דעתו באופן אובייקטיבי ומקצועי.
מעבר לאמור, סברה השופטת כי המומחה אף חרג מסמכותו, שכן בחוות דעתו התייחס גם לטיפול הרפואי שניתן למשיב על-ידי המבקשים, שלא במסגרת אשפוזיו בוולפסון. לפיכך, משעה שהמבקשים לא היו צד לתביעה, ובמוקד התביעה עמדו טענות המשיב ביחס להתנהלות וולפסון בלבד – ספק אם היה מקום להתייחס להתנהלותם של המבקשים ככל שהיא אינה מהווה חלק בלתי נפרד מהסוגיות שלגביהן נדרש המומחה לחוות את דעתו, הנוגעות למחלוקות הרפואיות הנובעות במישרין מהתביעה המקורית. אשר על כן, סברה השופטת כי נפלו פגמים מהותיים בחוות הדעת היורדים לשורש העניין, אשר ככלל, מצדיקים את פסילתה.
לבסוף קבעה השופטת כי לשיטתה לא ניתן לרפא את הפגם שנפלה בחוות הדעת, כיוון שהיא מתייחסת למבקשים על-אף שלא היו צד לתביעה בעת נתינתה, ומשכך היא אינה יכולה לחייב אותם בדיעבד. עוד צוין כי המבקשים והמשיבים חלוקים ביניהם ביחס לחבות בנזקים שנגרמו למשיב, והמומחה הביע את עמדתו בנדון רק על יסוד חומר שהוגש לו מטעם המשיבים בלבד ומבלי שנחשף לטענות המבקשים. בנסיבות חריגות אלה, סברה השופטת וילנר, מתעורר חשש שאף לאחר העיון בחוות הדעת הרפואיות מטעם הצדדים – יתקשה המומחה לשנות את עמדתו ביחס לחבות המשיבים ולחבות המבקשים. על כן, העברת חוות הדעת מטעם הצדדים לעיונו של המומחה בשלב זה, על-מנת שייתן חוות דעת משלימה – אינה יכולה לרפא את הפגמים שנפלו בחוות הדעת, ויש לפסול את חוות הדעת כולה.
הערעור התקבל באופן שחוות הדעת של המומחה מטעם בית המשפט תיפסל וימונה מומחה אחר תחתיו. המבקשים יוצגו ע"י עו"ד לאון לופט ועו"ד ש' אהרנסון. המשיב יוצג ע"י עו"ד אייל בן ישי. וולפסון והמדינה יוצגו ע"י עו"ד שושנה גלס.
