במסגרת עתירה לבג"ץ שעסקה בבחינות ההסמכה של לשכת עורכי הדין, התייחס השופט אלכס שטיין לנושא זכות העמידה של עותרים ציבוריים, וציין יש לדבוק בכלל הנועל את שערי בג"ץ בפני עותר ציבורי אם עתירתו מעמידה לדיון אינטרסים אישיים של אנשים אחרים היכולים לעתור בעצמם
בג"ץ דחה את עתירתם של מספר מתמחים למשפטים, שביקשו להורות למשרד המשפטים לפעול להסרת "ניגוד העניינים" הקיים לשיטתם בין לשכת עורכי הדין לוועדה הבוחנת מטעמה, בכל הנוגע לבחינות ההסמכה של המקצוע. בתוך כך, התייחס השופט אלכס שטיין לנושא זכות העמידה של חלק מהעותרים, שאינם מתמחים עוד אלא עורכי דין שהוסמכו, וקבע כי יש להקפיד לדבוק בכלל הנועל את שערי בג"ץ בפני עותר ציבורי, אם עתירתו מעמידה לדיון אינטרסים אישיים של אנשים אחרים ואלו יכולים לעתור לבג"ץ בעצמם.
העותרים הם מספר מתמחים במשפטים שעתרו בבקשה למתן סעדים הנוגעים למתכונת בחינות ההסמכה של לשכת עורכי הדין. מאז הגשת העתירה נערכו שתי בחינות הסמכה, וכן הוכנסו מספר תיקונים לתקנות סדרי הבחינות של הלשכה, כך שמרבית הסעדים התייתרו, והסעד הרלוונטי היחיד שנותר הוא להורות לשרת המשפטים לפעול להסרת ניגוד העניינים המובהק הקיים, לטענת העותרים, בין לשכת עורכי הדין לוועדה הבוחנת שלה. זאת, באמצעות ניתוק מערך בחינת ההתמחות, הרישוי וההסמכה של מתמחים מכל נגיעה של לשכת עורכי הדין.
לגישתם של העותרים, התמיכה והמערך הלוגיסטי שמקבלת הוועדה הבוחנת מלשכת עורכי הדין יוצרת ניגוד עניינים. ניגוד זה מתבטא, לדוגמה, בכך שבודקי הבחינות "נשלטים" לטענת העותרים על ידי הלשכה, או העובדה שהלשכה מפרסמת את התשובות לשאלות הבחינה רק לאחר עיבוד סטטיסטי של הנתונים.
השופט יצחק עמית ציין כי בשנת 2016 תוקן סעיף 40 לחוק לשכת עורכי הדין, העוסק בוועדה הבוחנת, וזאת בעקבות המלצות ועדת גרסטל לבדיקת נושא בחינות ההתמחות ובעקבות סיכום עבודת צוות לשמירה על איכות מקצוע עריכת הדין שבראשו עמד מנכ"ל משרד המשפטים. לדברי עמית, מנוסח סעיף 40 לחוק ניתן ללמוד על עצמאותה של הוועדה, המנותקת ממוסדות לשכת עורכי הדין, ואשר חבריה נמנים על מערכת השיפוט, השירות המשפטי הציבורי, האקדמיה ועורכי הדין הפרטיים.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
זאת ועוד, לדבריו, בפסיקת העליון כבר נקבע כי ועדת הבחינות היא "גוף עצמאי ובלתי תלוי" וגם הטענה לניגוד עניינים כבר הועלתה בעבר בהליכים קודמים ונדחתה. בעניין זה ציין עמית כי העותרים הגישו אמנם כרך של ראיות נוספות שלשיטתם מוכיחות את טענתם לניגוד עניינים, אולם ראיות אלו אינן יכולות אלא לתמוך, אם בכלל, בטענות שרובן, אם לא כולן, הועלו בעבר כנגד הלשכה בהליכים קודמים ונדחו, ואין בהן כדי לתמוך בטענה המהותית לניגוד אינטרסים.
לבסוף הוסיף עמית כי ככל שהעותרים מבקשים להעביר את הטיפול במתמחים ובמבחני ההסמכה אל משרד המשפטים, עליהם לפנות אל המחוקק, באשר אין דרכו של בג"ץ להורות למדינה ליזום תיקון חוק.
מלבד האמור, דחה עמית גם את עתירתה של מתמחה, שהופנתה כנגד המתכונת החדשה של בחינת ההסמכה. בעניין זה ציין עמית כי עתירה זו, שהשתרעה על פני מאות עמודים, לא הייתה נהירה ומובנת ו"התפזרה" על טענות רבות. בנוסף, לדבריו, חלקים נכבדים מהעתירה התייחסו אישית ליו"ר לשכת עורכי הדין דאז, עו"ד אפי נווה, הועלו בה טענות קונספירציה למיניהן, והיא גלשה גם לעניינים אישיים שאינם ממין העניין.
השופט שטיין, שהסכים לדחיית העתירה, ביקש להעיר בתורו הערות אחדות בנוגע לזכות העמידה של אחד העותרים, ישראל שמיר. לדברי שטיין, עותר זה איננו עוד מתמחה או סטודנט למשפטים, אלא הוסמך לשמש כעו"ד לאחר שעבר את בחינתו בהצלחה. משכך, ציין שטיין, עתידו המקצועי אינו תלוי עוד בבחינות ההסמכה שבעניינן הוא הגיש את עתירתו ולא יכול להיות לו כל ריב עם הגורמים המופקדים על בחינות ההסמכה וכלליהן. בנסיבות אלה, סבר שטיין, אין העותר יכול לקנות לעצמו זכות עמידה על בסיס אינטרס אישי.
עוד ציין השופט כי עותר זה גם איננו ראוי למעמד של עותר ציבורי, שכן הוא עצמו הצהיר שעתירתו איננה עתירה ציבורית, מה גם שלא דובר בעתירה המבקשת לבחון את חוקיותו או חוקתיותו של מעשה שלטוני. "אין לנו מחסור בעותרים פוטנציאליים בעלי אינטרס אישי בבחינות הסמכה למקצוע עריכת דין", כתב שטיין, "ואם כך הוא הדבר, אין סיבה שנפתח את שערינו בפני עותר ציבורי גם כשהלה פועל נמרצות למען הכלל וכוונותיו טובות. הנני סבור כי שומה עלינו לדבוק בכלל הנועל את שערי בג"ץ בפני עותר ציבורי אם עתירתו מעמידה לדיון אינטרסים אישיים של אנשים אחרים ואלו יכולים לעתור לבג"ץ בעצמם". דיון בעתירתו של עותר כזה, לדעת שטיין, עלול לפגוע באינטרסים אישיים של אותם אנשים אחרים אשר בחרו, מטעמיהם, שלא לעתור לבג"ץ ואף להביא לבזבוז זמן שיפוטי נוכח השקעתו בעותר הרב את ריבו של אחר להבדיל מעותר שבירור קבילתו דוחק.
לבסוף ציטט שטיין מפסיקתו של השופט סולברג במקרה אחר, לפיה "אם לא נקפיד על זכות העמידה נימצא מקדימים את הטפל לעיקר, מעדיפים שמא על פני ברי, מקלקלים במקום לתקן".
העתירה נדחתה, העותרים יישאו בהוצאות הועדה והלשכה בסך 5,000 שקל כל אחד (סה"כ – 10,000 שקלים). העותרים יוצגו בהליך ע"י עו"ד ישראל שמיר ועו"ד ד"ר אברהם מוזס-כרמל. שרת המשפטים יוצגה ע"י עו"ד אבי מיליקובסקי. לשכת עוה"ד והוועדה הבוחנת יוצגו שתיהן ע"י עו"ד מירת שלו.
