בית משפט השלום בקריות חייב אולם שמחות לפצות ב-150,000 שקל אישה שהחליקה ושברה את ידה במהלך חתונת בתה שנערכה במקום. השופטת: "אין לחייב בעל אולם אירועים להציב איש ניקיון בכל רגע ורגע ובכל נקודה ונקודה באולם, אך יש חובה להציב מספר רב יותר של אנשי ניקיון, אגב הוראות ברורות להסתובב במקום ולתור אחר מפגעים ולסלקם"
התובעת השתתפה ביולי 2013 בחתונת בתה, שנערכה באולם אירועים בצפון. בשלב מסוים במהלך האירוע, נפלה התובעת ונגרם לה שבר בידה, ולכן הגישה תביעת נזקי גוף נגד האולם לבית משפט השלום בקריות.
לגרסת התובעת, כאשר צעדה מרחבת הריקודים לעבר השולחן בו ישבה, החליקה "עקב הימצאות חומר רטוב" על הרצפה. התובעת הבהירה בחקירתה כי הלכה הליכה "רגילה" והסבירה כי נעלה נעליים נוחות ללא עקב גבוה, ואף הציגה תמונה מיום האירוע להוכחת טענה זו. התובעת מסרה עוד כי לאחר הנפילה הרגישה ששמלתה נרטבה ולכן טענה כי סיבת הנפילה היא המצאות חומר נוזלי על הרצפה.
אל מול גרסאות עדי התובעת, המתארות הימצאות נוזל מחליק כלשהו במקום הנפילה, הציגה בעלת האולם את עדותו של עובד לשעבר, אשר ערך לפי הנטען מזכר ובו צוין כי לאחר התאונה בדק את המקום ומצאו יבש וללא רטיבות וכי לפי דברי התובעת הנפילה ארעה בשל כך שסובבה את הקרסול בגלל נעלי העקב שלה. העובד העיד כי ערך את המזכר ביום האירוע לאחר שיחה עם התובעת ותייק אותו בקלסר במשרד.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
השופט יוסי טורס קבע כי לאור מכלול העדויות והראיות שהובאו, כמו גם אלו שלא הובאו והיה מצופה שיובאו, עולה כי התובעת הוכיחה ברמה הנדרשת כי החליקה בשל המצאות חומר נוזלי כלשהו על הרצפה ולא בשל סיבה אחרת.
בעניין זה קבע השופט כי חובת הזהירות המושגית של אולם אירועים כלפי אורחי המקום ברורה, וזאת מכוח היותו מחזיק המקרקעין. ביחס לחובת זהירות קונקרטית בהקשר להמצאות נוזלים במקום פלוני, נקבע בפסיקה כי אם מדובר בנוזל שהימצאותו במקום בו אירעה התאונה היא "טבעית", הנטייה תהא לסווגו כסיכון סביר שאינו מטיל חובת זהירות קונקרטית. מנגד, באם לא מדובר בנוזל שהימצאותו במקום "טבעית", יסווג הסיכון כבלתי סביר. כמו כן, ככל שמדובר בסיכון שניתן וצריך לצפות אותו, תקום חובת זהירות קונקרטית. משכך, לא כל החלקה על נוזל תקים אחריות למחזיק המקרקעין, אלא רק אם מדובר היה בסיכון בלתי סביר שיש לצפות אותו ולא ננקטו אמצעים כדי למנעו.
במקרה הנוכחי, קבע השופט, הימצאותו של נוזל על רצפת אולם אירועים אינה "טבעית" וברי שמדובר בסיכון שניתן וצריך לצפות, כך שהשאלה שנותרה לבחינה היא האם נקט האולם צעדים מספקים למניעת הסיכון או סילוקו. לדעת השופט, אין מקום לחייב בעל אולם אירועים להציב איש ניקיון בכל רגע ורגע ובכל נקודה ונקודה באולם על מנת לאתר מפגעים שאפשר ויגרמו על ידי מי מהאורחים, שכן מדובר בדרישה בלתי סבירה. מנגד, סבר השופט כי באירוע מסוג זה, בו מתכנסים מאות אורחים, השותים ואוכלים תוך כדי הליכה וריקוד, יש חובה להציב מספר רב יותר של אנשי ניקיון, אגב הוראות ברורות להסתובב במקום ולתור אחר מפגעים ולסלקם.
במקרה זה, נקבע, הודאת העובד לפיה באולם נכח בעת האירוע איש ניקיון אחד בלבד הממתין "בפינה" עד אשר אחד המלצרים מבחין במפגע וקורא לו, מהווה הודאה ברורה בדבר אי נקיטת אמצעים סבירים למניעת הסיכון ולא די בטענה כי המלצרים "מדווחים" לאיש הניקיון על מפגעים. צוין, כי המלצרים עסוקים בהבאת מזון לשולחנות ומתן שירות לאורחים ואין דעתם פנויה לבחון אם קיימים מפגעים. לדברי השופט, לא מן הנמנע שמלצר יבחין במפגע וידווח לאיש הניקיון, אולם אין זה עיקר תפקידו ולכן ככל שהאולם הסתמך על מערך מניעתי זה, אין די בכך ותפקיד זה יש להטיל על אדם הפנוי לשם כך ויודע כי זהו תפקידו.
נוכח האמור, קבע השופט כי בעלת האולם הפרה את חובת הזהירות הקונקרטית, לאור אי הצבת אנשי ניקיון בכמות מספקת תוך מתן הוראות מתאימות בדבר אופן סילוק המפגעים שעלולים להיווצר במהלך האירוע.
עוד סבר השופט כי מוצדק להעביר אל בעלת האולם את נטל השכנוע לצורך הוכחת הקשר הסיבתי העובדתי, לאור היתרון הברור שלה בנגישות למידע הרלוונטי. כמו כן, סביר להניח כי את רוב המפגעים היה בכוחה של בעלת האולם לאתר בזמן אלמלא התרשלה ולכן גרמה לתובעת נזק ראייתי בכך שהתרשלה כלפיה. לדעת השופט, בעלת האולם לא עמדה בנטל זה ואף לא הייתה קרובה לכך ומשכך הוכחה אחריות בעלת האולם לנזק.
לבסוף קבע השופט כי אין להשית על התובעת אשם תורם לקרות התאונה, שכן היעדר כל תשומת לב למצב המשטח עליו פוסע אדם אמנם מהווה סטייה מרמת זהירות סבירה, אולם ברי גם שאין לדרוש מאדם להתהלך כאשר עיניו מושפלות ארצה כל העת, שמא יתקל במכשול כלשהו. עוד יש לזכור, כי במקרה זה מדובר היה באולם שמחות בו אדם רשאי להניח שלא קיימים בו מכשולים, שכן אלו יטופלו על ידי בעל המקום. הנחת מוצא זו משליכה, לדברי השופט, על האופן בו יש לבחון את התנהגות הנפגע.
זאת ועוד, לא הוכח כי מדובר היה במפגע בולט לעין שניתן היה להבחין בו בנקל, כי אם בכתם מים לא גדול על גבי מרצפות מבריקות ומשכך יש קושי לא מבוטל להבחין בכתם מעין זה. בנוסף, כל שעשתה התובעת היה ללכת בהליכה רגילה כאשר היא נועלת נעליים נוחות וללא עקב גבוה. על כן, לא נמצאה כל אי זהירות בהתנהגותה ומשכך אין לייחס לה אשם תורם כלשהו.
לאחר בחינת רכיבי הנזק השונים, קבע השופט כי בעלת האולם והמבטחת שלה ישלמו לתובעת, ביחד ולחוד, סך של 150 אלף שקל בתוספת שכ"ט עו"ד בסכום של 35,100 שקל.
