בית משפט השלום בירושלים דחה את תביעתה של לקוחה נגד עורכת הדין שייצגה אותה בהליכי גירושין מבעלה, בדרישה להשיב לה את שכר הטרחה ששילמה לה עבור הטיפול. נקבע, כי עורכת הדין אמנם שיקרה ללקוחה במסגרת הייצוג, אולם משהשכר הראוי עבור הטיפול המשפטי עלה על התשלום ששילמה הלקוחה לעוה"ד - יש בכך כדי לאיין את דרישת הפיצוי
התובעת יוצגה על ידי הנתבעת, עורכת דין במקצועה, בנוגע להליכי גירושין מבעלה. בהסכם שכר טרחה שנכרת בין הצדדים הוסכם כי התובעת תשלם לעוה"ד סך של 70,000 שקל עבור "גירושין וכל הכרוך בבית המשפט ובבית הדין".
לימים, הגישה התובעת תביעה נגד עורכת הדין, להשבת סך של 38,000 שקל מתוך 40,000 שקל שלטענתה שילמה לה עבור הייצוג. לטענת התובעת, עורכת הדין לא עשתה דבר במסגרת הייצוג מלבד הגשת שני כתבי תביעה לבית המשפט לענייני משפחה, פעולות שלהערכת התובעת השכר הראוי בגינן הוא 2,000 שקלים בלבד. בנוסף, ביקשה התובעת לחייב את עורכת הדין לפצותה ב-25 אלף שקלים כפיצוי עונשי, ובגין נזקים שאינם ממוניים שגרמה לה, לטענתה, התנהלות עוה"ד כלפיה.
לטענת התובעת, מטרתו העיקרית של הייצוג הייתה, מבחינתה, לגרום לקבלת פסק דין של בית המשפט לענייני משפחה שלפיו הוא זה המוסמך לדון בהליך הרכושי שבין הצדדים, וזאת חרף העובדה שבעלה הקדים ופנה בעניין זה לבית הדין הרבני. לשיטתה, עורכת הדין הציגה בפניה מצג שווא שלפיו ביכולתה להשיג מטרה זו, ואף הגדילה לעשות כשציינה בפניה - הן בעל פה והן בתכתובות דוא"ל, כי אכן ניתנה החלטה לטובתה בעניין האמור, מקום בו לא ניתנה כלל החלטה מעין זו.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
התובעת הוסיפה כי חרף פניותיה אל עורכת הדין, נמנעה זו מלקדם את התביעות שהוגשו, המשיכה להתעקש כי ניתנה החלטה בנושא הסמכות מקום בו לא ניתנה בפועל החלטה כאמור, ולאחר מכן, כשביקשה התובעת לסיים את ייצוגה ולקבל לידיה את מסמכי התיק, סירבה עוה"ד להעבירם לידיה.
בגין האירועים האמורים, הגישה התובעת תלונה נגד עוה"ד ללשכת עורכי הדין, אשר כללה את הטענות האמורות. בתגובתה הראשונית לתלונה הכחישה עוה"ד את הנטען כלפיה אך בהמשך הודתה בעובדות כתב הקובלנה, הורשעה על פיו, ונגזרו עליה עונשים שכללו השעיה לתקופה של 45 ימים, פיצוי למתלוננת והוצאות.
עוה"ד מצדה, טענה כי ביצעה פעולות רבות במסגרת ייצוג התובעת, מעבר להגשת שני כתבי התביעה. בנוסף טענה כי התובעת שילמה לה 20,000 שקל בלבד, סכום שאינו בגדר שכר ראוי עבור הפעולות שביצעה. לבסוף טענה עוה"ד כי התשובות שסיפקה לתובעת, שלפיהן ניתנה החלטה בעניין הסמכות, מקורן בטעות בתום לב עם לקוח אחר שלה, שהיוותה חלק קטן ושולי יחסית ממערכת היחסים שבין הצדדים. אשר להרשעה בבית הדין המשמעתי, טענה כי עניינה רק באי העברת המסמכים במועד לידי התובעת.
הרשם הבכיר אופיר יחזקאל קבע כי לא הוכח שהתובעת שילמה לעוה"ד סך של 40,000 שקלים שכן הוצגו קבלות בגין סך של 20,000 שקלים בלבד. כמו כן, הצפייה הסבירה היא כי מקום בו משולמים כספים נטענים לעו"ד עבור ייצוג, יוצגו קבלות שהוצאו בגין התשלום, ומקום בו לא מוצגות קבלות ההנחה המסתברת יותר היא כי לא שולמו הכספים הנטענים.
עוד ציין הרשם כי מדובר בסכום שאינו מבוטל, ולכן, גם בהנחה שעוה"ד נמנעה מלפעול כדין ולהנפיק קבלה כנגדו, היה מקום לצפות כי התובעת תבקש ממנה אסמכתא לכך שמסרה לידיה את הסכום האמור. עם זאת, אסמכתא מעין זו לא הוצגה, ודומה שאין חולק כי אינה קיימת. הרשם הוסיף כי התובעת לא הציגה גרסה מלאה, סדורה וקוהרנטית בנוגע להעברת הסכום הנטען לידי עוה"ד, ובכלל זה לא הבהירה מתי נעשה הדבר ובאיזה אופן.
אשר לתשלום הראוי בגין העבודה שבוצעה, ציין הרשם כי אין חולק שעוה"ד שיקרה לתובעת במסגרת הייצוג, שכן עוה"ד כאמור הודתה והורשעה בכך במסגרת ההליך המשמעתי. משכך, הייתה התובעת רשאית להפסיק את הייצוג מבלי להידרש לשלם לה את מלוא שכר הטרחה ההסכמי, במעין ביטול של ההסכם בעקבות הפרה יסודית שלו מצד עוה"ד. עם זאת, הואיל ולא ניתן "להשיב" לעוה"ד את הפעולות שביצעה במסגרת הייצוג, יש לקבוע את השכר הראוי בגין פעולות אלה, ולהשיב לתובעת את ההפרש בין הסכומים ששילמה לבין השכר הראוי בגין הפעולות שבוצעו במסגרת הייצוג.
בעניין זה, הסכימו הצדדים במסגרת ניהול ההליך כי האסמכתאות שצירפה עוה"ד ביחס לפעולות שביצעה במסגרת הייצוג יועברו לוועדת שכר הטרחה שליד הועד המרכזי של לשכת עורכי הדין, אשר תחווה דעתה בנוגע לשכר הראוי בגין פעולות אלה, וכי קביעת הועדה תהא מכריעה לעניין זה. בעקבות הסכמה זו הועברו החומרים האמורים לוועדה וזו חיוותה דעתה כי השכר הראוי עומד על סך של 35,000 שקלים. בנסיבות אלה, ומששולם סך של 20,000 שקל בלבד, הרי שאין עוה"ד נדרשת להשיב כספים כלשהם לידי התובעת.
עוד דחה הרשם את טענת התובעת כי לפעולות שבוצעו לא היה כל ערך, כל עוד לא נתקבלה החלטה בעניין הסמכות. נקבע, כי הטענה סותרת, במידת מה, את ההסכמה הדיונית שנכרתה בין הצדדים, שלפיה ההכרעה לעניין גובה השכר הראוי תימסר לוועדת שכר הטרחה. כמו כן, הטענה לא הוכחה בפועל שכן עד להפסקת הייצוג אמנם לא ניתנה החלטה בנושא הסמכות, אולם התובעת, אשר המידע הרלבנטי לעניין זה מצוי ברשותה, לא הביאה ראייה כלשהי בנוגע להתפתחויות שאירעו בהמשך הליכי הגירושין, לאחר הפסקת הייצוג. כך, לא הובהר האם נתקבלה בסופו של יום החלטה בנושא הסמכות ומה הייתה ההחלטה והאם ועד כמה נעשה שימוש, בהמשך ההליכים, בתוצרי עבודתה של עוה"ד. בנסיבות אלה, ברי כי לא ניתן לקבוע, כי עבודתה של עוה"ד – אשר נקבע לה שכר ראוי בסך של 35,000 שקל על ידי ועדת שכר הטרחה – הייתה בפועל מיותרת.
מלבד האמור, לא הוכח כי עוה"ד מלכתחילה הטעתה את התובעת, שכן בין הצדדים נכרת הסכם לייצוג בנושא הגירושין וכל הכרוך בכך בשתי ערכאות, ולא לעניין הסמכות בלבד. מדובר בהסכם שלכאורה אין בו כשלעצמו פסול, ועוה"ד אף ביצעה, כאמור, בטרם הופסק הייצוג, פעולות כאלה ואחרות במסגרת הייצוג, בשווי של 35,000 שקל.
אשר לדרישה לפיצויים בגין עוגמת נפש ופיצויים עונשיים, ציין הרשם כי עוה"ד אכן שיקרה לתובעת במסגרת הייצוג באופן המהווה הפרת הסכם, אולם משנקבע כאמור כי התובעת שילמה לעוה"ד סך של 20,000 שקלים בלבד בגין שירותים משפטיים בשווי של 35,000 שקל, יש בכך כדי לאיין את דרישת התובעת לפיצוי. במסגרת זו ציין הרשם כי לעניין אותו "עונש" שיש להשית על עוה"ד בגין התנהלותה, יש להביא בחשבון כי סיפקה לתובעת שירותים משפטיים שבגינם קיבלה תשלום חלקי בלבד. נוכח האמור, התביעה נדחתה ללא צו להוצאות.
