חדשות

בקשות לפסילת מועמדים ורשימות חוזרות על עצמן בכל מערכת בחירות, כאשר גם הפעם מי שעומד בחזית הם בעיקר המפלגות והמועמדים הערביים אך גם חברי "עוצמה יהודית". למרות זאת, בית המשפט העליון לא אישר מעולם לפסול מועמד וגם מפלגות לא נפסלו בשני העשורים האחרונים. האם הבחירות הללו יהיו שונות?

היום אמורה ועדת הבחירות לדון בעתירות לפסילת מועמדים ורשימות מהתמודדות בכנסת. אמש פורסם כי היועץ המשפטי לממשלה, ד"ר אביחי מנדלבליט, המליץ לוועדה לפסול את מועמדותו בבחירות של ד"ר מיכאל בן-ארי ממפלגת "עוצמה יהודית", בשל התבטאויות העולות לכאורה כדי הסתה לגזענות. לעמדת היועמ"ש, ישנן ראיות המלמדות באופן מובהק כי בן-ארי "מסית לליבוי יצרים שיטתי על יסוד לאומי-אתני נגד האוכלוסייה הערבית, באופן המביא איבה ומדנים ומעמיק תהום".

מנגד, המליץ שלא לפסול את חברו למפלגה של בן-ארי, עו"ד איתמר בן-גביר, למרות שלעמדת היועמ"ש מצבור הראיות בעניינו מטריד ביותר, והוא התקרב לתחום המונע התמודדות בבחירות לכנסת. כן המליץ היועמ"ש שלא לפסול את רשימות המועמדים רע"ם-בל"ד, חד"ש-תע"ל ואת המועמד ד"ר עופר כסיף, בנימוק שחומר הראיות הכולל שהוצג במסגרת הבקשות אינו מצדיק את קבלתן, שכן לא הצטברה "מסה ראייתית קריטית" המתחייבת לשם פסילת מועמד או רשימת מועמדים מלהתמודד בבחירות.

הנושא של פסילת מועמדים ומפלגות מהתמודדות שב וחוזר על עצמו מדי מערכת בחירות והוא כשלעצמו מהווה פרדוקס לכל הדעות לאור היותה של הזכות לבחור ולהיבחר אחת הזכויות היסודיות והמהותיות בכל משטר דמוקרטי. הפעם הראשונה שהנושא עלה הייתה בשנת 1965, אז החליטה וועדת הבחירות לפסול את "הרשימה הסוציאליסטית הערבית" מהתמודדות בבחירות לכנסת ה-6, בשל חברותם של כמה מחבריה בארגון "אל ארד" שהוצא מחוץ לחוק בהיותו נתפס כשולל את קיומה של מדינת ישראל.

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

בעקבות האמור הוגש ערעור לבית המשפט העליון, (ע"ב 1/65 ירדור נ` וועדת הבחירות המרכזית), שהחליט לאשר את החלטת הוועדה ברוב של שניים נגד אחד. פסק הדין בעניין ירדור הוא אחד מפסקי הדין המכוננים בתולדות המדינה, שכן פסילת הרשימה נעשתה מבלי שכלל הייתה בנמצא הוראת חוק מסמיכה המאפשרת זאת. הנשיא דאז אגרנט, שביקש לאשר את הפסילה, התבסס על נצחיותה של מדינת ישראל כעובדת יסוד שאין לסתור, ואליו הצטרף גם השופט יואל זוסמן שתבע את רעיון ה"דמוקרטיה המתגוננת" לפיו הסמכות לפסול מי שחותר תחת קיומה של המדינה היא מעבר לכל חוק, ואין לאפשר שימוש בדמוקרטיה על מנת להרוס אותה מבפנים.

עברו שנים, ולקראת הבחירות לכנסת ה-11 בשנת 1984 החליטה וועדת הבחירות לפסול את תנועת כ"ך של הרב מאיר כהנא, שנודעה בציבור כבעלת אידיאולוגיה גזענית מובהקת נגד לא-יהודים. גם אז הוגש ערעור לעליון, אבל הפעם התוצאה הייתה שונה כשארבעה מתוך חמשת שופטי ההרכב קבעו כי לא ניתן לפסול רשימה ללא הוראת חוק מסמיכה. בעקבות זאת נכנסה תנועת כ"ך לכנסת, מה שהוליד סערות רבות סביב התבטאויותיו הגזעניות הקשות של כהנא. אלו, הובילו בסופו של דבר לחקיקת תיקון מס` 9 לחוק יסוד: הכנסת בשנת 1985, שהכניס את סעיף 7א שכותרתו "מניעת השתתפות בבחירות".

בנוסחו המקורי קבע הסעיף שרשימה לא תשתתף בבחירות לכנסת אם היא שוללת במפורש או במשתמע את קיומה של מדינת ישראל "כמדינתו של העם היהודי", את אופייה הדמוקרטי, או שיש במעשיה או מטרותיה משום הסתה לגזענות. בבחירות הבאות בשנת 1988, כבר אישר בית המשפט העליון את פסילתה של תנועת כ"ך. הדבר חזר על עצמו גם בבחירות 1992 שהתקיימו לאחר רצח כהנא, אז ניסתה כ"ך שוב את מזלה עם ברוך מרזל בראשה. במקרה זה בית המשפט קבע כי לא נראה שכ"ך שינתה מדרכה הרעה ולכן יש לפסלה שוב. באותה שנה נחקק חוק המפלגות, שקבע הגבלות עוד בשלב רישום המפלגה מטעמי פסלות דומים לסעיף 7א.

עם השנים חלו שינויים בסעיף 7א, שהחשוב בהם הוא תיקון משנת 2002 שהכניס מספר שינויים מהותיים: ראשית, אוחדו עילות הפסלות של שלילת קיומה של המדינה כיהודית ודמוקרטית. שנית, הוספה עילת פסול חדשה של "תמיכה במאבק מזוין של מדינת אויב או ארגון טרור", כנגד המדינה. ושלישית – וזה העיקר – הוכנסה לראשונה האפשרות לפסול לא רק רשימת מועמדים, אלא גם מועמד יחיד.

אישור – לא ערעור

חשוב לציין, שהחלטת וועדת הבחירות לפסילת מועמד מהשתתפות בבחירות טעונה אישור בית המשפט העליון (שאינו יושב בהליך כבג"ץ), ועל כן ההליך מופנה אליו אוטומטית לאחר פסילת ועדת הבחירות, ללא תלות ברצון או אי רצון הצדדים. מדובר בפונקציה מאד יוצאת דופן של בית המשפט העליון, שכן בהליך זה הוא מהווה חלק ממנגנון ההחלטה עצמו, בניגוד לתפקידו ה"רגיל" בו הוא מבצע ביקורת שיפוטית על החלטות רשויות השלטון. זאת, לאור הפגיעה העצומה בזכות היסוד להיבחר לכנסת הטמונה באקט של פסילת מועמד בודד באופן אישי. על החלטת ועדת הבחירות לאישור מועמד או פסילת מפלגה, אגב, ניתן להגיש ערעור לעליון. מאחר שלפי החוק על בית המשפט לפרסם את החלטתו לא יאוחר מהיום ה-23 שלפני יום הבחירות, החלטותיו מתפרסמות לרוב ללא נימוקים, ואלו מתפרסמים רק חודשים לאחר מכן.

מכל מקום, בעקבות התיקון של סעיף 7א נדרש בית המשפט העליון לדון לראשונה בנושא של מניעת התמודדות של מועמדים פרטניים, לקראת הבחירות לכנסת ה-16 בשנת 2003. שלושה מתמודדים עמדו על הפרק באותה שנה – ברוך מרזל, אחמד טיבי ועזמי בשארה. וועדת הבחירות החליטה לאשר את מועמדותו של מרזל, אולם פסלה את טיבי ובשארה, וכן את מפלגת בל"ד בראשה עמד. רוב המחלוקת בין אחד-עשר שופטי ההרכב נסבה סביב בשארה, ובסופו של יום הוחלט ברוב של שבעה נגד ארבעה שלא לאשר את פסילתו ולאפשר לו להתמודד. בית המשפט שוכנע שלא היו מספיק ראיות חד משמעיות וברורות שתמכו בטענות נגדו.

דעת המיעוט, לעומת זאת, סברה כי ממכלול הראיות עלה שבשארה מצדד בעיקרון "מדינת כל אזרחיה" המבקשת לשלול את מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי, מזדהה עם מאבק החיזבאללה נגד ישראל, ותומך באינתיפאדה הפלסטינאית שעיקרה רצף של פעולות טרור, על מנת להביא לסיום הכיבוש. לימים, התברר כי דעת המיעוט ככל הנראה צדקה, כאשר נודע שבשארה עזב את ישראל בעקבות חשדות שהתקיימו נגדו על כך שסייע לחיזבאללה במהלך מלחמת לבנון השנייה.

בעקבות זאת, התקבל בשנת 2008 תיקון נוסף לסעיף 7א, בדמות סעיף 7א1 שקבע כי "לעניין סעיף זה, יראו מועמד ששהה במדינת אויב שלא כדין בשבע השנים שקדמו למועד הגשת רשימת המועמדים- כמי שיש במעשיו משום תמיכה במאבק מזוין נגד מדינת ישראל, כל עוד לא הוכיח אחרת".

השנים חלפו וכחודש לפני הבחירות לכנסת ה-19 בשנת 2013 הוגשה בקשה לפסילת התמודדותה של חברת הכנסת חנין זועבי מבל"ד. ועדת הבחירות פסלה את מועמדותה של זועבי, אולם בית המשפט העליון, שדן בנושא בהרכב של 9 שופטים, לא אישר את הפסילה. פה אחד קבעו השופטים, בהכרעה שזכתה לביקורות רבות, כי לא הוכח במידה הנדרשת שזועבי ביקשה לשלול את קיומה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית או כי מעשיה עלו כדי תמיכה במאבק מזוין של ארגון טרור נגד המדינה. זאת, חרף הסכמתם שהשתתפותה במשט ה"מרמרה" לעזה התקרבה ל"מסה קריטית" של הראיות המצדיקות את פסילתה מהתמודדות בבחירות.

ביקורות לא מעטות על בית המשפט

סאגת פסילת המועמדים חזרה על עצמה גם בבחירות הבאות לכנסת ה-20, אז החליטה ועדת הבחירות לפסול את מועמדותם של ח"כ זועבי ושל פעיל הימין ברוך מרזל, חרף עמדתו של היועץ המשפטי לממשלה דאז, יהודה וינשטיין. גם הפעם לא אישרו שופטי העליון את הפסילה ברוב של שמונה מתוך תשעת שופטי ההרכב, בנימוק שלא הוכח במידה הנדרשת שזועבי ביקשה לשלול את קיומה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית או כי מעשיה עלו כדי תמיכה במאבק מזוין של ארגון טרור נגד המדינה. גם בעניינו של מרזל קבעו השופטים כי לא היה בחומר הראיות כדי לקיים את ה"מסה" הראייתית הקריטית הנדרשת להוכחה ברורה וחד-משמעית כי בהתבטאויותיו יש כדי לשלול את אותם עקרונות גרעיניים של המשטר הדמוקרטי. בדעת מיעוט סבר המשנה לנשיאה דאז, אליקים רובינשטיין, כי בעניינה של זועבי נמצאו ראיות די הצורך לביסוס התקיימותה של עילת הפסילה וכי עיון בראיות הרבות שהצטברו עוד מאז הליך הפסילה של מרזל בכנסת ה-16 מגלה "ליבוי יצרים שיטתי על יסוד לאומי-אתני המביא איבה ומדנים ומעמיק תהום".

לסיכום, גם אם הפעם תחליט ועדת הבחירות לפסול אי אלו מהמועמדים השנויים במחלוקת, הרי שקיים סיכוי נמוך עד קלוש שבית המשפט העליון יאשר את הפסילה. כפי שניתן לראות - העליון מעולם לא אישר פסילת מועמד פרטני מהתמודדות בבחירות, וגם מפלגות לא נפסלו כאן למעלה מ-20 שנה האחרונות. ההשערה מתחזקת לאור העובדה שעוד לפני החלטתם על אי פסילתה בבחירות הקודמות, מתחו שופטי בג"ץ ביקורת חריפה על זועבי כשאישרו את הרחקתה לחצי שנה מהכנסת, באמרם שמדובר בהתבטאויות חסרות תקדים בפרלמנטים בעולם. גם ניסיון העבר עם עזמי בשארה, שהתברר בדיעבד כטעות שאפשרה לו לנצל את מעמדו וחסינותו לצורך חתירה תחת המדינה מבפנים, לא השפיעה על החלטת בית המשפט.

עניין זה זכה לביקורות לא מעטות, בין היתר בטענה לכך שבית המשפט מייתר את תפקידה של ועדת הבחירות, מרוקן מתוכן את עילות הפסילה של סעיף 7א, הופך אותן ל"אות מתה" ולמעשה מכשיר כל מעשה וכל התבטאות באופן החותר תחת עיקרון הדמוקרטיה המתגוננת. לפני הבחירות הקודמות אף הציעה "התנועה למשילות ודמוקרטיה" להוציא את בית המשפט העליון מהמשוואה, ובמקום זאת לדרוש את אישור ההחלטה בפני מליאת הכנסת. מנגד, אין ספק שמדובר בהליך שיש בו גם יצרים ואינטרסים פוליטיים לא מעטים, וגם הפגיעה בזכות להיבחר היא כה עמוקה שניתן לתהות האם לא רצוי למצוא פתרון מאוזן יותר.