חדשות

בית משפט השלום פסק פיצוי של 20 אלף שקל לבעל חברת ניהול בגין פוסט מכפיש שכתב נגדו דייר בבניין לו העניק שירותים, בו כינה אותו "נוכל", "גנב" ו"עוקץ". לאור הפסיקה החדשה, לפיה גם שיתוף מהווה לשון הרע, חויבה בפיצוי גם אשתו של המפרסם ששיתפה את הפוסט בעמוד הפרטי שלה. השופט: "כינויו של אדם בכינויי גנאי ברשתות חברתיות אינה אמצעי לגיטימי לחיסול חשבונות"

התובע הוא הבעלים של עסק לאחזקת וניהול בתים משותפים. הנתבעים הם דיירים בבניין בעיר מודיעין, שהתובע העניק לו שירותי אחזקה. במסגרת ההסכם בין התובע לנציגות הבית המשותף, הוסכם כי התובע יעניק לנציגות שורה של שירותים לבניין כנגד דמי ניהול חודשיים, שגבייתם תיעשה ע"י התובע בלבד מכל דייר. בנוסף, התובע התחייב בהסכם במפורש לשאת בתשלום חשבונות החשמל של הבניין ואחזקת המעלית. זאת, במנותק מגביית דמי הניהול בפועל.

במהלך תקופת ההתקשרות, התובע לא עמד בחובתו לשלם לחברת החשמל ולחברת המעליות, ולפחות פעמיים נאלצו הדיירים להוציא כספים מכיסם. בשלב מסוים, הודיע התובע לנציגות הבניין שהוא מפסיק את ההתקשרות עמה. לאחר סיום ההתקשרות, התגלה לנציגות כי נותרו לחברת החשמל חובות שלא שולמו מספר חודשים, וכן חובות לחברת המעליות. במקביל, נותרו דיירים מסוימים חבים דמי ניהול לתובע. בשלב זה החלו שיחות והתכתבויות בין התובע לנציגות, בהן התחייב התובע לשלם את החוב לחברת החשמל וחברת המעליות, אולם לא עשה כן.

בשלב מסוים, יצא הנתבע דף בפייסבוק עם שם הרחוב בו מצוי הבניין, אליו העלה פוסט בו כתב כי ברצונו "להזהיר" מפני התובע. במסגרת הפוסט כינה הנתבע את התובע "נוכל" מספר פעמים, כתב שרמת התחזוקה שלו היא "מתחת לכל ביקורת", שהוא אינו משלם את החשבונות והשאיר חובות של אלפי שקלים, והוסיף כי למיטב הידיעה התובע "עקץ ועדי בית נוספים" בעיר. את הפוסט סיים הנתבע במילים "רק כך נוכל לקבל את כספנו בחזרה ולמנוע מניצן להמשיך לגנוב כסף מאנשים תמימים". במועד העלאת הפוסט שבמחלוקת, הנתבע כבר ידע שהתובע ביצע את התשלום לחברת המעליות.

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

סמוך לאחר הפרסום, סיפר הנתבע לנתבעת על הפרסום, והיא שיתפה אותו בדף הפייסבוק האישי שלה עם 208 חבריה. בערבו של אותו יום התקיימה אסיפה כללית של הדיירים בבניין, בה התבקש הנתבע להסיר את הפוסט – וכך עשה. יום למחרת, הציג התובע אסמכתא לתשלום החוב לחברת החשמל וכן טען כי פרע את החוב לחברת המעליות.

בעקבות האמור, הגיש התובע תביעת לשון הרע בסך של 100 אלף שקל נגד הנתבעים, באמצעות עורך דינו אייל אבידן. השופט רפי ארניה מבית משפט השלום בראשל"צ קיבל את התביעה וקבע כי הקורא הסביר אינו יכול להגיע למסקנה שהפרסום מייחס לתובע מעשה גניבה פשוטו כמשמעו, שכן המדובר במחלוקת צרכנית גרידא. עם זאת, הפרסום בהחלט מצייר את התובע כנוכל ורמאי, והרושם הכללי המתקבל ממנו הוא שהתובע הוא אדם נכלולי המקבל כספים מוועדי בתים מראש לצורך פירעון חובות לצדדים שלישיים, אך אינו עומד בהתחייבויותיו, ומשאיר את לקוחותיו התמימים מול שוקת שבורה.

עוד סבר השופט כי הרושם האמור מתחזק לנוכח מצג השווא לפיו הפרסום הועלה לפייסבוק ע"י ועד הבית של הבניין, ולא ע"י אדם פרטי שלו יש סכסוך אישי עם התובע, וגם מהאמירה לפיה יש ועדי בתים נוספים שנפגעו ממעשיו של התובע. לדעת השופט, אין מדובר בביטויים גבוליים הנושקים לחופש הביטוי או ביטויים שברור שנאמרו על רקע סכסוך כספי הידוע לכל, כי אם בביטויים החוצים את גבול המותר וממלאים את תנאי העוולה של לשון הרע.

בכל הנוגע לנתבעת, אין חולק כי היא שיתפה את הפוסט עם חבריה בדף הפייסבוק האישי שלה. בעניין זה, הזכיר השופט ארניה את הפסיקה שניתנה לפני ימים אחדים בבית המשפט המחוזי, בה נקבע כי שיתוף פוסט בפייסבוק מהווה הוצאת לשון הרע, וזאת בניגוד לפעולת הלייק שאינה עולה כדי לשון הרע. זאת, כאשר הפוסט נחשף ע"י המשתף לאנשים שלא היו חבריו של המפרסם המקורי. במקרה זה, ציין השופט, אין חולק שזה המצב שכן דף הפייסבוק שבו פרסם הנתבע את הפוסט היה חדש לחלוטין, הוקם ביום הפרסום ולא הוכח מספר חבריו ואף יתכן שלא הספיק לרכוש חברים. על כן, ייתכן שדווקא שיתוף הפוסט ע"י הנתבעת הוא שהביא להפצתו ברבים. למעלה מן הצורך הוער כי לעובדה שדף הפייסבוק שיצר לא היו חברים אין נפקות לעניין היות הפרסום לשון הרע, שכן פרסום בכתב ייחשב ככזה העולה כדי לשון הרע אם הוא עשוי היה להגיע לפי הנסיבות לאדם אחר זולת הנפגע. לפיכך, אין חולק שפרסום בדף פייסבוק עונה על דרישה זו.

מכאן, בחן השופט האם חלות בנסיבות העניין ההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע וקבע כי הנתבע כלל לא הוכיח שהתובע "עקץ" בניינים אחרים בעיר מודיעין. ביחס לביטויים האחרים, גם ביחס אליהן לא הוכחה אמיתות הדברים. בעניין זה קבע השופט כי אכן הוכח שהתובע נהג בביצוע ההסכם שלא בהגינות ולא בהתאמה להוראותיו שחייבו אותו לפרוע את החובות לחברת החשמל ולחברת המעליות, אולם מכאן ועד הכתרתו בכינויים "גנב" ו"נוכל" כפי שעשה הנתבע – המרחק הוא רב. עוד הוסיף השופט כי העובדה שהתובע שילם 3,000 שקל לפני פרסום הפוסט – עובדה שהנתבע ידע עליה בבירור, הייתה צריכה להעמיד בפני הנתבע תמרור אזהרה בולט בטרם ייחס לתובע מעשי גניבה ורמאות.

מעבר לכך, הוסיף השופט כי ככלל סכסוכים כספיים רצוי לפתור בהדברות והסכמה, ואם הדבר אינו צולח – באמצעות בתי המשפט. "אמנם לרשתות חברתיות תפקיד חשוב בחשיפת עוולות ותקלות", כתב השופט ארניה, "וככל שמדובר בביטויים על רקע זה בלבד אין מקום להכיר בביטויים כאלה כלשון הרע. ואולם, לא כל סכסוך עסקי הופך את הצד האחר לנוכל. לא כל חוב הופך את החייב לגנב. כינויו של אדם בכינויי גנאי ברשתות חברתיות אינה אמצעי לגיטימי לחיסול חשבונות". השופט הוסיף כי אכן ניתן ואף רצוי לפרסם ברשתות החברתיות עובדות רלוונטיות ונכונות ביחס לנותני שירות ובכך להביא מידע רלוונטי לגביו לידיעת הציבור, אולם הגנות חוק איסור לשון הרע לא יחולו על כינויי גנאי פוגעניים חסרי פרופורציה למחלוקת, שבבסיסה היא מחלוקת עסקית שגרתית על סכומים שאינם גדולים במיוחד.

כמו כן, קבע השופט כי לא חלה בנסיבות העניין הגנת תום הלב, היות שהפרסום חרג לחלוטין מתחום הסביר והפרופורציה ופגיעתו גדולה יותר מהנדרש לשם ההגנה על האינטרסים של הנתבע. לא זו אף זו, חזקת חוסר תום הלב מתעצמת נוכח העובדה שהנתבע ידע היטב עובר לפרסום, כי התובע כבר שילם חלק ניכר מהחוב לחברת המעליות.

סיכומם של דברים - בהתחשב בכלל השיקולים הרלוונטיים ישלמו שני הנתבעים לתובע סך של 20 אלף שקל, בתוספת שכ"ט עו"ד בגובה 5,000 שקל. התובע יוצג בהליך ע"י עו"ד אייל אבידן. הנתבעים יוצגו ע"י עו"ד יוסף קלו.

ת"א 40277-06-16