נוסעת שנסעה בקו 559 של "מטרופולין" מבית שמש לערד גילתה לאחר שירדה ששכחה באוטובוס פאה יקרה בשווי אלפי שקלים. לאחר שמאמציה לאתר את הפאה עלו בתוהו, הגישה תביעה נגד החברה אך בית המשפט קבע: "תפקידו העיקרי של הנהג הוא הובלת הנוסעים ליעדם בהתאם ללוחות הזמנים אשר תוכננו ופורסמו מראש ולא שמירה על חפצי הנוסעים"
בספטמבר 2017 נסעה התובעת באוטובוס קו 559 של "מטרופולין" מבית שמש לערד. לטענתה, הגיעה לערד בחצות ולאחר שירדה מן האוטובוס הבחינה כי שכחה בספסל הסמוך לספסל בו ישבה קופסה ובה פאה יקרה ששוויה למעלה מ-8,000 ש"ח. על כן, יצרה התובעת קשר עם המוקד הטלפוני לפניות הציבור של מטרופולין וביקשה לדעת היכן התחנה הסופית של האוטובוס או היכן הוא אמור לחנות וכן דרכי יצירת קשר עם נהג האוטובוס על מנת למצוא את האבדה.
לטענת התובעת, הפקידה מטעם החברה השיבה כי אינה יכולה למסור פרטים וכי הנהג סורק את האוטובוס בסיום הנסיעה ולכן ביום למחרת ייצרו עמה קשר לקבלת האבדה. עם זאת, ביום למחרת יצרה החברה קשר טלפוני עם התובעת ומסרה לה כי הנהג לא מצא דבר באוטובוס. התובעת טענה כי ניסתה לחפש במוקד החברה בערד ובתל אביב, אולם האבדה לא נמצאה.
נוכח האמור, הגישה התובעת תביעה קטנה נגד "מטרופולין", בטענה כי הפקידה ונהג האוטובוס התרשלו וזאת לאור חובתה של החברה לדאוג לתקשורת יעילה בין הנהגים לסדרנים בזמן אמת. עוד הוסיפה התובעת כי החברה לא מילאה את חובתה המינימלית לבדוק את מצלמת האוטובוס עם קבלת פנייתה על מנת לאתר את האבדה. מלבד האמור טענה התובעת כי לחברה קיימת אחריות גם מכוח חוק השומרים וחוק השבת אבדה. נטען, כי כאשר ירדה מן האוטובוס הוא היה ריק ודובר באחת מהתחנות האחרונות בקו, ועל כן אין כל סיכוי כי הפאה ניטלה על ידי אדם אחר לפני שבוצעה סריקה באוטובוס על ידי הנהג.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
בכתב ההגנה טענה "מטרופולין" כי האחריות לחפצי הנוסעים חלה על בעליהם בלבד וכי הם המחזיקים בהם בפועל ובעלי השליטה בהם. נטען, כי אבדן חפצים באוטובוס הוא שכיח והחברה עושה כל שנדרש ממנה לצורך איתור אבדות והשבתן לבעליהן. עוד נטען כי בסיום נסיעה נהג האוטובוס מבצע סריקה בקו כחלק מנהלי החברה וככל שנמצאת האבדה הרי שהיא מועברת הלאה למוקד האבדות. במקרה זה, לטענת החברה, האבדה לא נמצאה.
הרשמת הבכירה מיטל חלפון-נזריאן דחתה את התביעה ללא צו להוצאות. תחילה ציינה הרשמת כי נתנה אמון בגרסת התובעת ביחס לכך ששכחה את הפאה באוטובוס, שכן עדותה הייתה מהימנה על אף שמדובר בעדות יחידה של בעלת דין והיא לא הביאה לעדות את החברות שהיו עמה באוטובוס ואשר יכלו להעיד על כך שנשאה פאה. מלבד האמור, מהמסמכים שצירפה התובעת לכתב התביעה עולה כי היא פנתה בזמן אמת למוקד הטלפוני של החברה על מנת להודיע על האבדה וכך גם לאחר מכן.
גם בעלה של התובעת העיד על כך שהיא עלתה לאוטובוס עם הפאה וירדה ממנו בלעדיה, ועל כך שסייע לה עם החפצים. על כן, קבעה הרשמת כי מבחינה עובדתית התובעת אכן עלתה עם הפאה לאוטובוס וזו נשכחה עליו, וכי שווי הפאה עמד על 8,200 שקל.
לצד זאת, שוכנעה הרשמת כי התובעת לא הצליחה לסתור את טענת החברה כי אכן בוצעה סריקה ולא נמצא בה דבר. לשיטתה, אין כל היגיון שהחברה לא תבצע הסריקה ותתקשר לתובעת להודיע לה את תוצאותיה, שכן אין לה כל אינטרס לנהוג אחרת ומעדות נציגתה עולה כי מדובר בדבר שבשגרה.
עוד הוסיפה הרשמת, כי אכן ניתן לצפות שחפץ שנשכח באוטובוס באחת התחנות עשוי להילקח על ידי אדם אחר ככל שהנהג של האוטובוס לא יעצור במהלך הנסיעה על מנת לאתר ולקחת לחזקתו את החפץ הנשכח. עם זאת, אין מקום להטיל חובה על המוקדנית להודיע לנהג בזמן הנסיעה ולהטיל על הנהג חובה לעצור עם קבלת ההודעה ולאתר החפץ. לדעת הרשמת, החברה כמספקת שירותי תחבורה ציבורית נדרשת להוביל הנוסעים באופן בטוח ליעדם תוך שמירה על לוחות הזמנים המתוכננים, והובלת חפצי הנוסעים ושמירה עליהם היא מטרה משנית למטרתה העיקרית.
עוד הוסיפה כי במישור של חוק השומרים, הרי ש"מטרופולין" היא בגדר "שומרת שכר", שהרי משולמת לה תמורה בעבור הנסיעה. יחד עם זאת, בהתאם לחוק, כשהמטרה לשמור על הנכס הייתה טפלה למטרה העיקרית של החזקתו, פטור השומר אם אבדן הנכס או נזקו נגרמו שלא ברשלנותו. במקרה זה, סברה הרשמת, נסיבות השמירה בתא הנוסעים היו טפלות למטרה העיקרית ואבדן הפאה לא נגרמה ברשלנות של החברה.
לא זו אף זו, גם אם הייתה מתקבלת הטענה כי על מפעיל השירות לדאוג לאמצעי תקשורת יעיל בין הנהגים לסדרנים לצורך מתן הנחיות והעברת הודעות במהלך הנסיעה, וכי לא הועברה בזמן אמת הודעה כאמור לנהג האוטובוס – סברה הרשמת כי עדיין אין להטיל על נהג האוטובוס חובה בקבלת הודעה בזמן אמת על חפץ שנשכח לעצור את האוטובוס ולחפש את החפץ. "אין זה סביר בעיניי כי נהג אוטובוס ייאלץ לבצע חיפוש באוטובוס לאיתור חפץ שנשכח על ידי נוסע וזאת, כאשר לא הסתיימה נסיעתו וישנם נוסעים אחרים על האוטובוס או נוסעים הממתינים להגעת האוטובוס אשר מבקשים להגיע בזמן ליעדם", כתבה הרשמת. "ובפרט, כאשר תפקידו העיקרי של הנהג הוא הובלת הנוסעים ליעדם בהתאם ללוחות הזמנים אשר תוכננו ופורסמו מראש ולא שמירה על חפצי הנוסעים אשר ירדו מן האוטובוס ושכחו אותם בתא הנוסעים".
החובה לשמור על החפצים היא בראש ובראשונה של הנוסעים
עוד נקבע כי לא היה על החברה למסור לתובעת את פרטי התקשרות של נהג האוטובוס, מה גם שבנהלי החברה נכתב ברחל בתך הקטנה כי "חל איסור על הנהגים לדבר או לשלוח מסרונים במכשיר הסלולארי בכל דרך שהיא תוך כדי ביצוע נסיעה". לבסוף ציינה הרשמת כי במועד בו ירדה התובעת מן האוטובוס נותרו לו חמש תחנות נוספות להורדה ולהעלאת נוסעים, ולכן לא מן הנמנע כי במהלך אותן תחנות אדם אחר יכול היה לעלות לאוטובוס ולקחת את הפאה. נוכח האמור, נקבע כי גם אם הייתה התרשלות של "מטרופולין", ניתק הקשר הסיבתי בין ההתרשלות הנטענת לבין הנזק.
לבסוף ציינה הרשמת מעבר לדרוש כי גם אם היו מוכחים יסודות ההתרשלות והקשר סיבתי, הרי שלא היה מקום להטיל אחריות על "מטרופולין" משיקולי מדיניות. כך למשל, הטלת אחריות עליה לעצור נסיעה שלא הסתיימה ולחפש חפץ שנשכח עם קבלת ההודעה, עשויה לגרום לעלויות נכבדות לחברה ולנותנות שירותי תחבורה אחרות, שכן הדבר חושף אותן לתביעות מצד הנוסעים האחרים באוטובוס בגין עיכוב במהלך בנסיעה, איחור בהגעה ליעד, או באיחור בהגעה לתחנה אחרת מתחנות האוטובוס. לכך מצטרפים שיקולים של בטיחות וביטחון הנוסעים שכן הטלת חובה מעין זו עשויה להוביל להטרדת הנהג ולהסחת דעתו מן הנסיעה ולפגיעה במהלך הנסיעה השוטפת בקו. זאת ועוד, הדבר עשוי לגרור "גלגול" עלויות על המשתמשים בתחבורה הציבורית וייקור הנסיעה, שכן החברה תאלץ לנקוט באמצעים על מנת לוודא כי כל נוסע עולה ויורד עם החפצים שהביא בכל תחנה ותחנה.
עוד הוסיפה הרשמת כי בשונה מהנחת חפצים בתא המטען של האוטובוס, אז קמה לחברה חובת זהירות מושגית וקונקרטית לשמור על החפצים הללו, הרי שביחס לחפצים אשר נוסעים מעלים לתא הנוסעים - החובה לשמור עליהם היא בראש ובראשונה של הנוסעים. "חפצים אלה נמצאים בחזקתם ובשליטתם במהלך כל הנסיעה וברי כי יש להם קשר עין עם החפצים הללו", נכתב, "וככל שאלה נשכחים על ידם בתא הנוסעים הרי שהאחריות לנזק מוטלת על כתפיהם". מכאן, שאף אם הייתה אחריות לחברה, הרי שהיה מקום לייחס לתובעת אשם תורם בשיעור 100%. "מי שהתרשל בשמירה על פריט אשר לטענתו הוא כה יקר הוא התובעת אשר הניחה את הפאה במושב שלידה לרגלי המושב ושכחה להורידה", כתבה הרשמת לסיכום. "היה מצופה ממנה להשגיח היטב עליה ולא לשכוח להורידה".
התביעה נדחתה ללא צו להוצאות.
