בית המשפט לתביעות קטנות דחה תביעת לשון הרע נגד רופא משפחה, שכינה מטופל ובנו "לא שפויים" במהלך שיחה עם אחד מילדיו האחרים של המטופל. ביהמ"ש: ניכר שהביטויים לא נאמרו במסגרת שיחת חולין או השמצה, אלא שהרופא ביקש להביע עמדתו בפני האח לפיה התובע אינו מתאים לשמש כאפוטרופוס לאב
הנתבע הוא רופא ששימש כרופא המשפחה של אביו המנוח של התובע. עניינה של התביעה, בשיחה שניהל הרופא עם אח התובע, במהלכה תיאר את התובע ואת אביו כ"לא שפויים". לטענת התובע, כתוצאה מכינוי זה נגרמה עגמת נפש קשה לו ולמשפחתו ולכן עתר לחייב את הרופא בפיצוי מכוח חוק איסור לשון הרע.
בכתב ההגנה טען הרופא כי במסגרת הטיפול הרפואי שנתן לאב המנוח, אשר סבל מקשיים נפשיים וממחלות רבות, עבר המנוח לטיפול רופא אחר במרפאה אחרת. על כן, לטענתו, נחסמה בפניו האפשרות להנפיק למנוח את המרשמים לתרופות הקבועות, אותן היו נוטלים משפחת המנוח עבורו. באשר להתבטאותו בשיחה, טען כי הביע את תסכולו ואת דאגתו למנוח, על רקע הטיפול הלקוי שניתן למנוח על ידי משפחתו ובפרט על ידי התובע, כאפוטרופוס עפ"י דין. לשיטתו, דבריו נאמרו בגדר הבעת דעה על תפקוד המשפחה בטיפול במנוח, כרופא, ומכאן שאין בהם כדי להקים הצדקה לפסיקתו של פיצוי, ועומדות לו ההגנות שבחוק.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
הרשמת הבכירה גילה ספרא ברנע דחתה את התביעה. תחילה קבעה הרשמת כי הוכח שהרופא אמר לאחי התובע בהתייחס למנוח ולתובע אמרות הנוגעות להעדר שפיותם של האחרונים, ומכאן שיש לראות בכך כדי "פרסום" כמשמעותו של מונח זה בחוק איסור לשון הרע.
עם זאת, לאחר שנתנה דעתה לכלל עדויות הצדדים בדיון ולתמלול השיחה בין הרופא לאח שהוגשה לבית המשפט, שוכנעה הרשמת כי אין מדובר באמרה אשר אדם סביר למד ממנה כוונה לבזות את המנוח או את התובע. כך, מהנתונים עולה כי הרופא סירב לבקשת התובע ומשפחתו לקבל תרופות עבור המנוח, והביטויים נאמרו מפיו במהלך שיחה עם אחיו של התובע. כמו כן, טענת התובע כי נגרמה לו עגמת נפש רבה אינה יכולה להוות בסיס מספק לקביעה כי מדובר בלשון הרע, בייחוד לאור העובדה כי דברי הרופא נאמרו בשיחה פרטית בתוך המשפחה. עוד שוכנעה הרשמת מעיון בתמלול השיחה כי הרופא שעה לפניות התובע ומשפחתו, ופעם אחר פעם התייחס לפניותיהם, טיפל בהם והעניק להם שירות מקצועי וראוי.
עוד הוסיפה הרשמת כי ניכר שהביטויים לא נאמרו במסגרת שיחת חולין או השמצה, אלא שהרופא ביקש להביע עמדתו בפני האח לפיה התובע אינו מתאים לשמש כאפוטרופוס למנוח. יתרה מכך, ניכר כי דברי הרופא על המנוח לא נאמרו על דרך הסתם, אלא לאור היכרותו את המנוח כרופא המשפחה במשך 20 שנה.
בכל הנוגע להגנות החוק סברה הרשמת כי דברי הרופא חוסים תחת הגנת סעיף 15(2) לחוק, משנאמרו בתום לב ו"היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום". זאת, נוכח העובדה כי הדברים נאמרו על ידו בתפקידו כרופא המשפחה, לצורך הבעת דעה באשר לתפקודו של התובע כאפוטרופוס. נקבע, כי לא הוכח שלרופא הייתה סיבה או מטרה אחרת, למעט הבעת אותה דעה, וכי דבריו נאמרו לצורך פגיעה במנוח או תוך חריגה בלתי סבירה כתפקידו כרופא. בנסיבות אלו, ומשלא הובאה ראייה כי נאמרו דברים או הוטחו בתובע ביטויים או אמירות מעבר לביטויים בשיחה שפורטה בתמלול, סברה הרשמת כי לא ניתן אלא לראות בדברי הרופא כביטוי אשר יש בו כדי הבעת דעה ביחס לטיפולו של התובע ומשפחתו כלפי המנוח, מתוך דאגה לו.
מעבר לאמור, נקבע, לא הוכח כי היה בביטויים שנאמרו על ידי הרופא כדי להשפיע את ההערכה לה זכו התובע, המנוח ומשפחתו על ידי הבריות. בעניין זה הדגישה הרשמת פעם נוספת כי הפרסום היה בשיחה פרטית עם אחי התובע, ואלי גם עם התובע עצמו, ולכן לשון הרע כלפי הנפגע לבדו אינו מהווה פרסום. אשר על כן, דברי הרופא אינם מהווים לשון הרע לפי החוק, ולחלופין זוכים למספר הגנות בחוק.
