חדשות

בית משפט השלום בת"א קיבל את תביעתו של הרב אמנון יצחק נגד גולש שכתב עליו תגובה מכפישה בדף הפייסבוק "המחרטטים בתשובה", במענה לסרטון בו נראה הרב אומר בהרצאה כי מותר לדבר לשון הרע על אדם המחלל שבת. נקבע, כי הדברים שנכתבו עולים כדי לשון הרע ברובם וכי הפרסום נעשה לא רק, אולם גם מתוך "כוונה לפגוע"

התובע הוא הרב אמנון יצחק, המעיד על עצמו כרב מפורסם ומוכר הפועל במשך למעלה מ-35 שנים להחזרת יהודים בתשובה ובקירובם ליהדות. הנתבע מעיד על עצמו כי הוא אדם נורמטיבי, חילוני, המזדהה עם הביקורת הציבורית כנגד כפייה דתית ומה שהגדיר כ"דרכם הדורסנית" של רבנים כדוגמת אמנון יצחק, "לנצל את חולשתם של אנשים בעת משבר, על מנת להחזירם בתשובה תוך עשיית רווח".

בתביעה שהגיש הרב יצחק לבית משפט השלום בת"א, טען יצחק כי הנתבע הוציא את דיבתו בדף פייסבוק בשם "המחרטטים בתשובה". על פי תיאור העמוד, מדובר ב"דף פרובוקטיבי וסאטירי לזיכוי הרבים, להצלת המוחות, ולשחרור האסירים", והוא בעל למעלה מ-94,000 עוקבים. באוגוסט 2016 פורסם בעמוד סרטון וידאו תחת הכותרת "האם מותר לדבר לשון הרע על חילונים? קצר וקולע". מדובר בסרטון בן 22 שניות, שמהווה קטע חלקי מתוך שאלות שנשאל הרב יצחק על ידי אחת המשתתפות במפגש שערך.

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

במסגרת הסרטון הקצרצר, נראית אותה משתתפת שואלת את יצחק שתי שאלות. אחת מהשאלות הייתה האם מותר לדבר לשון הרע על אדם המחלל שבת, ולכך השיב הרב "כן". כשלוש וחצי שעות לאחר פרסום הסרטון פרסם הנתבע תגובה אליו בדף הפייסבוק הנ"ל, בזו הלשון: "עידוד לפשע, לא מפתיע מצד אמנון יצחק. וכמובן שלא יעשו לו כלום. אז בואו אני אספר לכם כמה דברים על אמנון". בהמשך לכך כתב הנתבע בין היתר כי הרב יצחק נוסע בשבת להרצאות, מחלל שבת, "חבר בארגון ניאונאצי", "אונס ילדות של מעריצים" ופוגע בספרי קודש ובדגל ישראל. לסיום כתב הנתבע "עכשיו שיתבע אותי הבנזונה ונראה אם אני לא הופך עליו את התביעה, על הסתה לרצח ולשון הרע בעצמו".

תגובת הנתבע לסרטון גררה מספר תגובות שפורסמו ביום שלמחרת, בהן תגובתו של גולש שביקש ראיה לגבי הנסיעה בשבת. לכך הגיב הנתבע "אני לא זוכר את המקור המדויק. יכול להיות שזה היה אצל אמנון לוי, אבל הוא אמר את זה עצמו. הוא טוען שזה בסדר כי זה פיקוח נפש. תסלחי לי שאני לא טורח לחפש את זה? אם הוא יתבע אותי על הטענה הזו, אחפש. לגבי הדברים האחרים, אלה מן הסתם דברים שהמצאתי כי לטענתו מותר להוציא לשון הרע על מחללי שבת. בדומה, גם יש לו אייפון 'באישור מיוחד' ובניגוד להטפותיו כנגד המכשיר". תגובות אלו של הנתבע גררו תביעת לשון הרע מצד הרב יצחק.

מספר חודשים לאחר הגשת התביעה, הוסיף הנתבע הערה נוספת בדף המדובר, מעל הפרסום המקורי שלו (מבלי להסיר את הפרסום), בה ביקש כביכול להבהיר שמדובר בתגובה סאטירית שמטרתה אינה אלא "לבקר את דברי ההסתה הקשים שמעלה יצחק בהרצאותיו מול מאות אנשים". במסגרת כתב ההגנה טען הנתבע כי אמירותיו העוקצניות, אך הלגיטימיות, מעבירות ביקורת סאטירית, כך שבאופן ציני מכבדות את הנחיותיו של יצחק, אשר הלכה למעשה מותיר הוצאת דיבה על עצמו. הנתבע הדגיש כי הוא הקפיד לבחור באמירות מופרכות ולא סבירות בבירור, למען שלא יהא ספק שמדובר בביקורת ושיהיה ברור שלא מדובר בשיקוף מציאות עובדתית ביחס ליצחק. עוד טען הנתבע כי הוא פרסם הבהרה לדבריו למחרת היום וציין במפורש כי מדובר בדברים שהוא המציא.

השופט יאיר דלוגין מבית משפט השלום בת"א קיבל את התביעה וחייב את הנתבע בפיצוי של 50 אלף שקל. בכל הנוגע לחלק הראשון של הפרסום קבע השופט כי המילים "עידוד לפשע" שנאמרו במסגרת המשפט "עידוד לפשע, לא מפתיע מצד אמנון יצחק" ושיוחסו ליצחק בשל ההיתר שנתן להוציא לשון הרע על מחללי שבת, יש בהם משום לשון הרע. זאת, שכן מי שמעודד לפשע נחשב כאדם לא נורמטיבי ושלילי וייחוס תכונות שכאלה לאדם מהווה השפלה וביזוי, אשר מהווים "לשון הרע" לפי החוק. עם זאת, סבר השופט כי עומדת לנתבע הגנת האמת בפרסום, שכן יצחק התיר הוצאת לשון הרע על אדם ללא סייג, מעשה שהוא בגדר עבירה על החוק. כמו כן, היה עניין ציבורי בפרסום דברים מסוג זה כשהם נאמרים על ידי דמות ציבורית. בעניין זה הדגיש השופט כי כדמות ציבורית ובפרט כרב מפורסם ומוכר המקיים הרצאות ומפגשים בנושא של חזרה בתשובה ושבמסגרתם מביע את דעתו בדבר המותר והאסור בפני מאמיניו ואחרים, על יצחק להיזהר בדבריו, כדי למנוע מצב שלא יובנו נכון.

אשר לסיפא "לא מפתיע מצד אמנון יצחק", קבע השופט כי כאשר אומרים או רומזים על אדם ש"אין זה מפתיע" שהוא מעודד לפשע, מקטלגים אותו כאדם שלילי, שאינו נורמטיבי, שאינו שומר על החוק או שנוטה שלא לשמור על החוק. לדעת השופט, המשמעות של ביטוי מסוג זה אינה מעידה חד פעמית בעניין לא מהותי, אלא ייחוס התנהלות שיטתית לא נורמטיבית או עבריינית ולכן ברור שיש בכך משום "לשון הרע" לפי הגדרת החוק. בניגוד לביטוי הקודם, סבר השופט כי לנתבע לא עומדת כל הגנה ביחס לביטוי זה, שכן הוא לא הוכיח שמדובר בדברי אמת, קרי שיצחק התנהל קודם לכן בצורה שלילית או עבריינית שיטתית, וגם לא הוכחה הגנת תום הלב.

"סוף מעשה במחשבה תחילה"

בכל הנוגע לאמירה כי יצחק נוסע להרצאות בשבת בטענה שמותר לו, טען הנתבע כי הוא הסתמך על ראיון שנערך עם הרב בתכניתו של אמנון לוי "פנים אמיתיות". מעיון בחלק הרלוונטי של הריאיון למד השופט כי הרב הצהיר שהוא רשאי לנסוע בשבת כדי להציל נפשות, וזאת משום שיש לו את הכוח להשפיע על אנשים. משמע, הוא לא הצהיר שהוא בפועל נסע אי פעם בשבת ובוודאי שלא הצהיר שהוא נסע בשבת להרצאות או אפילו שהוא רשאי לעשות כן. לכן קבע השופט כי הנתבע לא הוכיח שעומדת לו הגנת האמת בפרסום.

עוד קבע השופט כי הספק שצריך היה להתעורר בליבו של הנתבע נובע לא רק מהטקסט, אלא גם מההיגיון הפשוט, שכן לא יעלה על הדעת כי רב שפועל להחזיר חילונים בתשובה יקיים הרצאות בשבת ושהוא עצמו ייסע בשבת להרצאותיו. "בהינתן ההתפתחויות הטכנולוגיות של השנים האחרונות והקלות הבלתי נסבלת שבה ניתן ב"הרף העין", או יותר נכון ב"הרף קליק", לפרסם דברים בתפוצה אדירה אודות אדם אחר", כתב השופט, "המדיניות המשפטית הראויה צריכה לחנך ל"סוף מעשה במחשבה תחילה" ובהתאם לכך לפרש את הביטוי "אמצעים סבירים". בעניין זה ציין השופט כי הנתבע לא נקט בכל אמצעי כדי לוודא שהוא מבין נכון את דברי הרב ובהינתן כי הוכח שלציבור ישנה גישה בלתי אמצעית לרב, אין ספק כי יכול היה הנתבע לברר מול התובע או מול מי מטעמו, בקלות יחסית, את פשר האמירה, לפני העלאת התגובה לרשת. על כן לא עומדת לנתבע הגנת תום הלב גם ביחס לפרסום שהתובע נוסע בשבת להרצאות.

אשר למשפט "מבחינתי הוא מחלל שבת", קבע השופט כי הוא בגדר הבעת דעה ולא בגדר הטחת עובדה. עם זאת, הדגיש, גם הבעת דעה כפופה לתום לב. משלא היה בסיס לקביעה כי התובע הוא מחלל שבת ומשלא נעשתה בדיקה סבירה קודם לקביעה זו בקשר לכך, הבעת דעה על התובע שהוא מחלל שבת, לא נעשתה בתום לב ולא יכולה לזכות להגנה.

עוד התייחס השופט לחלק הפרסום שבו ייחס הנתבע ליצחק חברות בארגון ניאונאצי וכד'. בעניין זה טען הנתבע כי מדובר בהוצאת דיבה לפי ההיתר שהרב עצמו נתן ובכך ביקש להציג לו את האירוניה הגלומה בהיתר שנתן להוציא לשון הרע על מחללי שבת ואת חוסר הצדק המשווע של היתר זה. לדעת השופט, הקורא הסביר יבין שהנתבע לא באמת האמין בעובדות שהוא הטיח ברב, אלא המציא אותם לצרכי התרגיל הביקורתי שערך. עם זאת, גם בהינתן כי לא מדובר בייחוס עובדות לרב, הרי שעה שכל התרגיל הביקורתי נסמך על היתר שכביכול נתן הרב יצחק בעצמו להוציא עליו לשון הרע ומשהסתבר כי לא היה כל בסיס להיתר זה, יש לראות גם בהכפשות הקשות כלשון הרע שאין לנתבע הגנה מפניה.

לבסוף קבע השופט כי המשפט "עכשיו שיתבע אותי הבנזונה ונראה אם אני לא הופך עליו את התביעה, על הסתה לרצח ולשון הרע בעצמו", כולל דברי לשון הרע. נקבע, כי בנסיבות העניין יש לראות בכינוי "בן זונה" כלשון הרע ובנתבע כי שמי שאמר דברים אלה שלא בתום לב, כך שלא עומדת לו הגנה כלשהי כנגד פרסום זה.  גם ההמשך, שבו מרמז הנתבע כי אם ייתבע, הוא עצמו יתבע את הרב יצחק על "הסתה לרצח" או על "לשון הרע", מרמז לכאורה שהרב הסית לרצח או אמר לשון הרע, וייחוס דברים אלה מהווה לשון הרע כהגדרתו בחוק. עם זאת, האמירה שלפיה הרב עצמו אמר דברי לשון הרע על ציבור מחללי השבת בכך שהתיר להוציא עליהם לשון הרע, היא נכונה בעיקרה, שהרי בהיתר שנתן התובע, הפך את אותו הציבור לציבור שלילי, שמותר לומר עליו דברים שליליים וכאמור מבלי שאפילו סייג את דברי לשון הרע שמותר לומר עליהם לדברי אמת בלבד. משכך, עומדת לנתבע ביחס לכך הגנת האמת בפרסום.

בקביעת סכום הפיצוי, קבע השופט כי בהינתן כלל נסיבות העניין יש להגיע למסקנה כי הפרסום שפרסם הנתבע נעשה לא רק, אולם גם מתוך כוונה לפגוע. לשיטתו, כוונה זו באה לידי ביטוי בבחירת הנתבע דברי דיבה כה זדוניים וארסיים במיוחד, מעבר לשימוש שנעשה בהם לצרכי התרגיל הביקורתי. לדעת השופט, מסקנה זו נלמדת, בראש ובראשונה מההכפשות הקיצוניות שבחר הנתבע ומכך שבחר בקפידה, שלש הכפשות שונות מתחומים שונים, שכל אחת עוסקת בנושא רגיש מאין כמותו (נאציזם; אינוס ואינוס קטינים בפרט; פגיעה בספרי קודש), כאשר ההכפשות שנבחרו באותם התחומים מהוות, כל אחת בתחומה, taboo מוחלט בכל חברה מערבית נאורה ושומרת חוק ובחברה הישראלית בפרט. לפיכך קבעה השופט כי הגבול העליון של הפיצוי המוסכם מבחינת הדין, באופן עקרוני, יכול וצריך לעמוד על כפל הפיצוי הסטטוטורי ולא על מחצית סכום זה.

מנגד, סבר השופט כי קיימים גם שיקולים לקולא ובהם בראש ובראשונה העובדה שהנתבע, מבחינה סובייקטיבית, האמין שהרב באותו הריאיון אמר על עצמו כי הוא נוסע להרצאות בשבת ועל כן כי מותר לו לראות בכך משום חילול שבת ובהתאם לכך  מוצדק מבחינתו להטיח בו, כתרגיל ביקורתי, דברי לשון הרע שאינם אמת. שיקול נוסף לקולא הוא העובדה שהנתבע מצא לנכון למחרת היום להעלות הבהרה במסגרת תגובה לתגובות על הפרסום שלו, שלפיה מדובר בדברים שהוא המציא. גם ההבהרה הנוספת, שניתנה לאחר מספר חודשים בצמוד ומעל הפרסום המקורי, בה אף התנצל אישית גם כלפי הרב עצמו וציין שלא התכוון לפגוע, יש לראות בה כשיקול להפחתת הפיצוי. גם הנכונות של הנתבע לסיים את התיק בפשרה, תוך תשלום סכום כלשהו, חרף עמדתו שלפיה דין התביעה להידחות, צריכה להיחשב כשיקול לקולא, לדעת השופט.

על יסוד כלל השיקולים, העמיד בית המשפט את סכום הפיצוי על 50 אלף שקל, בתוספת אגרות המשפט ושכר טרחת עו"ד בסך של 15,000 שקל. התובע יוצג בהליך ע"י עו"ד לירון טרי. הנתבע יוצג ע"י עו"ד אור ירקוני.

ת"א 4963-09-16