בית המשפט המחוזי חייב עו"ד ששימש ככונס נכסים בהליך פירוק שותפות בין מספר אחים, לפצות את אחד מהם ב-125 אלף שקל. זאת, לאחר שנמצא כי עוה"ד הציג בפניו מצגי שווא בנוגע לסכומי הכסף שהיו בקופת הכינוס ובכך גרם לו לנזקים כלכליים. עם זאת, מאחר שהתובע כשל בהוכחת שיעור הנזק הממוני בגין ההתרשלות, הפיצוי נפסק בגין נזק לא ממוני בלבד
התובע ואחיו היו בעליה של שותפות לא רשומה. בשלב מסוים, הגישו האחים תביעה נגד התובע לפירוק השותפות, שהתקבלה חלקית. בית המשפט קבע כי התקיימו יחסי שותפות בין התובע לאחים וכי חלקו של התובע הוא שליש מכלל נכסי השותפות ואילו חלקו של כל אחד מהאחים הוא שישית מכלל נכסי השותפות.
בגדרו של פסק-הדין ומכוח סמכותו בפקודת השותפויות, מינה בית-המשפט את הנתבע, עו"ד במקצועו, לתפקיד כונס נכסי השותפות והנחה אותו בין היתר לפעול לחלוקת נכסי השותפות בין האחים בעין או בכסף, אם אפשר בהסכמה, ואם אין הסכמה על-ידי חלוקה או מימוש. בהעדר הסכמה, מימש כונס הנכסים שניים מנכסי המקרקעין של השותפות בשווי כולל של כ-23 מיליון שקל, בתוספת מע"מ.
בהמשך, נחתם הסכם פשרה מול אחי התובע, בגדרו הוסדרה חלוקת יתרת נכסי השותפות ונקבעו תשלומי האיזון. בגדר ההסכם נקבעו תנאי המשך עבודתו של הכונס עד לסיום תפקידו ופסיקת שכרו. ההסכם אושר ע"י בית המשפט.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
בתביעה שהגיש לבית המשפט המחוזי בירושלים, טען התובע כי הנתבע התרשל במסגרת תפקידו ככונס, בכך שהציג לו בשני מקרים שונים כי בחשבון קופת הכינוס ישנם סכומי כסף גבוהים מאלה שנמצאו בפועל בחשבון. לטענת התובע, הסתמך על מצגי הנתבע ובעקבות הסתמכותו הסכים לכרות את הסכם הפשרה עם אֵחיו לחלוקת נכסי השותפות בתנאים עליהם הוסכם, שבגדרם הסכים לשלם תשלומי איזון בסך של 8,650,000 שקל, בהסתמכו על כך כי יתרת הכספים בחשבון הכונס היא בסך העולה על 4,000,000 שקלים. עם זאת, בדיעבד התברר לתובע שדיווחי הכונס היו שגויים ובחשבון הייתה יתרה בסך 1,500,000 שקל בלבד.
עוד טען כי בהעדר כל אפשרות מימון אחרת, נאלץ לעשות עסקת קומבינציה על המגרש שקיבל בזמן דחוק, אף שלא הייתה לו כוונה לעשותה אלמלא המצב אליו נקלע, לפיו היה עליו לגייס את הסכום שהתברר כחסר בקופת הכינוס, מה שגרם לו להפסדים גדולים. כל זאת, על-מנת לעמוד בתנאי הסכם הפשרה. הפסדים שלפי התובע, הנתבע אחראי להם.
השאלה שעמדה להכרעה בהליך עסקה בסוגית שיעור הנזק הקשור סיבתית להתרשלותו הנטענת של הנתבע בגין מצג שווא. זאת, משאין חולק שלתובע נמסר ממשרד הנתבע תדפיס שגוי במועד שקדם לחתימת הסכם הפשרה.
השופט משה בר עם קיבל את התביעה וקבע כי אכן הכונס הוא בבחינת קצין בית-המשפט וזרועו הארוכה, וככזה יש לבחון במשנה זהירות הטלת אחריות אישית עליו. עם זאת, אין לומר כי קיימת מניעות מוחלטת מהגשת תביעה כנגדו או ליצור מעין חסינות יחסית או מוחלטת לבעלי תפקיד שמונו על-ידי בית-המשפט, שעה שחסינות מעין זו אינה מעוגנת בדין. נוכח האמור, בעלי תפקידים אלה חשופים, במקרים המתאימים, לתביעות וטענות המופנות כנגדם.
במקרה זה, לדעת השופט, בחינת הראיות מלמדת בעליל כי קיימת הצדקה מלאה להטלת אחריות על כונס הנכסים כלפי התובע בשל מצג שווא רשלני בנוגע ליתרת הכספים בחשבונו, ולא נמצא טעם משכנע לפטור אותו מאחריותו. הובהר, כי לא מדובר בפעולה שקיבלה את אישור בית-המשפט וממילא אין מדובר בתביעת סרק שהוגשה כנגד הכונס על מנת להרתיעו מהמשך ביצוע תפקידו בהליך התלוי ועומד, אלא בתובענה שהוגשה לאחר סיום הליכי הכינוס.
עוד דחה השופט את טענות הנתבע בסיכומיו, לפיהן מדובר במעין הליך ערעורי על הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק-דין, וקבע כי אין כל קשר בין הסכם הפשרה המחייב את הצדדים לו לבין מצג שווא רשלני של הנתבע, כמי שאינו צד להסכם.
מבחינה מהותית ציין השופט בר עם כי בעל תפקיד, לרבות כונס נכסים, חב חובת זהירות מושגית כלפי הצדדים לתהליך בגדרו מונה על ידי בית-המשפט, הן בקשר לעוולת הרשלנות והן במיוחד לעניין מצג שווא רשלני. עם זאת, הלכה מושרשת היא שלא כל טעות בשיקול הדעת היא רשלנות. במקרה זה, לדעת השופט, דומה כי אין חולק בדבר קיומו של מצג עובדתי שגוי מצד הנתבע כלפי התובע ואחיו בעניין יתרת הכספים בחשבון הכינוס במועד הרלוונטי – בין בכתב ובין בעל-פה ובין על-ידי התנהגות.
לדברי השופט, הנתבע או מי מטעמו לא נהגו בזהירות ובשקידה ראויה למניעת הטעות, הגם שניתן היה לעשות כן באמצעים סבירים ולהבטיח רישום מדויק של התדפיס, בטרם נמסרו המצג השגוי על פיו לתובע ואילו נקט בפעולות הפשוטות למניעת הטעות, היה בידו למנוע דיווח שאינו מהימן ואינו מבוסס באשר ליתרת הכספים העדכנית בחשבון הכונס. נוכח האמור, נקבע כי הנתבע, הגם שלא הטעה בזדון או במתכוון את התובע, התרשל בשעה שהציג לו מצג שווא בגין יתרה שגויה בחשבון הכונס וכי התובע הסתמך על המצג השגוי ובנסיבות העניין הסתמכותו סבירה.
אשר לקשר הסיבתי להתרשלות, קבע השופט כי לא הוכח במידה הדרושה כי בהסכם פשרה אלטרנטיבי היו האחים מסכימים בהכרח לניכוי מלא של הנזק הישיר הנטען ולא הובאה תשתית ראייתית מספקת לביסוס שיעור ההפחתה הפוטנציאלי מתשלומי האיזון.
עוד הוסיף השופט כי זולת עדותו הסתמית והלאקונית של התובע שלא היה חותם על הסכם הפשרה בתנאיו הנוכחים לו ידע על מצב החשבון לאשורו, לא הובאה תשתית ראייתית לביסוס הטענה בדבר היקף התמורות החלופי ולשיעור ההפחתה האפשרי בתשלומי האיזון, הדרוש להוכחת הנזק הנטען, הגם שלכאורה ניתן היה לעשות כן על דרך של חוות דעת בדבר שווי הנכסים שעמדו לחלוקה ותשלומי האיזון הצפויים להשתלם על ידי התובע, בשים לב לחלקם של האחים בשותפות. זאת ועוד, התובע לא הביא ראיות על פרטי המשא ומתן שהתנהל טרם חתימת ההסכם, התובע נמנע להביא ראיות באשר למהלך הדברים שקדם לחתימתו של הסכם הפשרה, לא הביא טיוטות או תחשיבים שעמדו בבסיס ההסכם אף שניתן להניח שהיו ברשותו כאלה. התובע נמנע מלהעיד את האחים שהיו שותפים להסכם הפשרה, ולא נעלם מעיניי טענתו בדבר היחסים העוינים עימם.
לדברי השופט, הימנעות התובע מלזמן את האחים או מי מהם ולמצער, את עורך דינם היא ראיה נסיבתית בעלת משקל ראייתי הפועלת לחובתו, מקום שהנטל להוכחות שיעור הנזק מוטל עליו. לפיכך, ההימנעות מלהעיד את האחים או מי מטעמם מקימה באופן ברור את החזקה שבעובדה לפיה הבאתם לעדות הייתה פועלת כנגד עמדת התובע ותומכת בעמדת הנתבע.
לסיכום נקבע כי התובע עמד בנטל המוטל עליו לביסוס טענותיו במידה הדרושה להוכחת התרשלות הנתבע כלפיו בגין מצג שווא רשלני וכי נגרם לו נזק. עם זאת, התובע כשל בהוכחת שיעור הנזק הממוני בגין התרשלות הנתבע, משלא הניח תשתית ראייתית מספקת לביסוסו ומשלא נמצא טעם של ממש לפסוק פיצוי על דרך האומדנא. בנסיבות אלה, נקבע, יש לפסוק לתובע פיצוי בגין נזק לא ממוני בלבד, בסך של 125,000 שקל. התובע יוצג בהליך ע"י עו"ד ראובן יהושע. הנתבע יוצג ע"י עו"ד יובל ראובינוף ומאיר עליאש.
