חדשות

בית משפט השלום בירושלים קיבל את תביעתו של פעיל הימין איתמר בן גביר וחייב את המדינה לפצותו ב-6,000 שקל לאחר שעוכב שלא כדין בהר הבית בספטמבר 2015. בן גביר עוכב לאחר שקרא "עם ישראל חי" בתגובה לקריאות "אללה אכבר" ששמע. השופט: "אין כל פסול באמירה זו ואין בכך כל עבירה"

בית משפט השלום בירושלים חייב את המדינה לפצות ב-6,000 שקל את פעיל הימין, עו"ד איתמר בן גביר, בגין אירוע בו עוכב שלא כדין במתחם הר הבית בשנת 2015. העיכוב נעשה לאחר שבן גביר קרא "עם ישראל חי" בתגובה לקריאה "אללה אכבר". השופט: "מעשיו של התובע לא גרמו להפרת השלום ולא היו עלולים להוביל להפרת השלום ברמת הסתברות של וודאות קרובה, בעוצמה המצדיקה את עיכובו והרחקתו מהר הבית".

התובע, עו"ד איתמר בן גביר, הגיע בחול המועד סוכות התשע"ו (2015) לשער הכניסה למתחם הר הבית, שם המתין במשך כשעה וחצי על מנת לעלות להר. בשלב מסוים, פנה בן גביר לשוטר שהיה בעמדת הבידוק ושאל מדוע ממתינים זמן כה רב, אך לא נענה. זמן קצר לאחר תלונתו על ההמתנה במקום, התאפשר למבקרים היהודים והוא בכללם, לעלות להר הבית.

בזמן הביקור בהר הבית עקבו אנשי הווקף אחר בן גביר, והוא ביקש מהשוטרים כי אלה יתרחקו. בהמשך, לאחר ששמע במתחם קריאות "אללה אכבר", קרא בן גביר "עם ישראל חי" ואז עוכב, נלקח לחקירה, שוחרר לביתו וביום למחרת התקיים דיון למתן צו הרחקה נגדו. בדיון האמור נדחתה בקשת המשטרה, בהעדר ראייה לכך שבן גביר הפריע לפעולת הבידוק. מספר ימים אחר כך, הגיש בן גביר תביעה כספית נגד המדינה והווקף לבית משפט השלום בירושלים, בטענה כי הופלה בכניסה להר על רקע דתו, כי נפגעה פרטיותו וכי הוא עוכב שלא כדין.

לאחר שלא הוגש כתב הגנה מטעם הווקף המוסלמי, ניתן נגדו פסק דין המחייב אותו לשלם לבן גביר פיצוי בגין הפגיעה בפרטיות. התביעה הוגשה גם כנגד השוטר שעיכב את התובע, אולם המדינה הודיעה על קיומה של חסינות עובד ציבור בעניינו ולכן נותרה להכרעה התביעה נגד המדינה.

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

השופט מרדכי בורשטין קיבל את התביעה בחלקה, ופסק לבן גביר פיצוי בגין עיכובו באירוע. תחילה דחה השופט את התביעה מכוח חוק איסור ההפליה במוצרים, שירותים ובכניסה למקומות בידור ומקומות ציבוריים, שכן לא הוכחו שרירותיות בהפעלת שיקול הדעת והתעמרות בקהל המבקרים היהודיים במקום. צוין, כי המשאבים שבידי משטרת ישראל מוגבלים וכל עוד היא מאפשרת ליהודים לעלות להר הבית, תוך הליווי הנדרש ותוך אבטחת שלום המבקרים, אף אם הדבר כרוך מעת לעת בהפליה הנדרשת מאופיו של הר הבית כמקום ציבורי רגיש הדורש משאבי אבטחה מרובים, קמה למדינה הגנה באשר להפליה. עוד ציין השופט כי בן גביר טען שהמשטרה יכולה לנקוט בשיטת אבטחה אחרת, אך בגדר תביעה זו לא די בראיות שהובאו על מנת לקבוע כי המשטרה אינה פועלת כנדרש וממילא לא הוכחו שיקולים זרים או מניעים פסולים בהפעלת כוח השיטור ביום האירוע, בעת שביקש להיכנס להר הבית.

מכאן, פנה השופט לבחון את עילת התביעה שעניינה עיכובו של בן גביר ביום האירוע וקבע כי בחינת התנהלותו מעלה שאכן לא היה מקום לעכבו וכי העיכוב היה שלא כדין. צוין, כי הוא כלל לא הפריע להתנהלות המשטרה בעמדת הבידוק, שכן בעת פניותיו לשוטר לא עשתה המשטרה כל פעולה שאפשרה כניסה וכל שעשתה היה מתן אפשרות למאבטח המוצב בעמדת הבידוק לפצוח בשירה כלפי התובע ולנהוג בו בצורה לא נאותה. בנוסף, ציין השופט כי בן גביר זכאי ככל אזרח לבקש להבין מדוע מתעכבת כניסת יהודים להר הבית וממילא אין בפנייה זו כדי להפריע לשוטר בעת מילוי תפקידו. גם העובדה שהוא לא עוכב בעמדת הבידוק מעידה לדעת השופט כאלף עדים שלא היה מקום לעכבו לאחר מכן בגין כך, שכן משטרת ישראל יודעת לעכב בעמדת הבידוק ונציגה המוסמך לא סבר בזמן אמת שההתנהלות מצדיקה עיכוב.

גם בנוגע להמשך האירוע סבר השופט כי בן גביר היה זכאי לפנות לאנשי המשטרה על מנת לדרוש מהם כאנשי הווקף יורחקו בעת ביקורו ולא יפגעו בפרטיותו, ומשעשה כך לא זכה לכל תגובה, לא לחיוב ולא לשלילה מאנשי המשטרה שליוו אותו. לדעת השופט, כפי שאנשי הווקף רשאים לפנות לשוטרי משטרת ישראל, כך גם התובע רשאי לפנות אליהם והיה על השוטרים להגיב בצורה כזו או אחרת לבקשותיו, תוך הפעלת שיקול דעת.

אשר לליבת האירוע, היא קריאתו של בן גביר "עם ישראל חי" בתגובה לקריאות "אללה אכבר", קבע השופט כי אין כל פסול באמירה זו ואין בכך כל עבירה, על אף שמפקד הר הבית במשטרה העיד שצעקתו בתקופה הנפיצה מבחינה ביטחונית הייתה אמירה מתריסה. עוד ציין השופט כי העדר אזהרת התובע לבל יפסיק את קריאתו "עם ישראל חי", ככל שהשוטרים היו סבורים שקריאה זו מתריסה בזמן אמת, תומכת במסקנה בדבר העדר סבירות פעולת השוטרים. בעניין זה ציין השופט כי בדיון שנערך בבית המשפט יום למחרת האירוע קבע השופט כי בן גביר לא נשא תפילה באומרו "עם ישראל חי" ולא ביצע פעולה מובהקת העולה לכדי הפרת הסדר הציבורי. הובהר, כי לא הייתה לו כל מניעה לפנות לאותם אלה שקראו בשבח האל ואין בקריאתו "עם ישראל חי", שלא לוותה בכל מעשה, בנסיבות בהם נשמעו קריאות רבות של "אללה הוא אכבר", כדי להפר את שלום הציבור.

מלבד האמור ציין השופט כי בחינת האירוע מלמדת שלא נשקפה כל סכנה למבקרים היהודים, כי לא חל שום שינוי ממשי עקב קריאתו של בן גביר וכי אין בצורך באבטחת המבקרים כדי למנוע ממנו לפנות בצורה שאינה מפגיעה כלפי אחרים ואין בהתנהגותו כדי להפר את שלום הציבור, מה גם שכלל לא הוגש נגדו כתב אישום בגין המעשה. בנוסף ציין השופט כי בן גביר עוכב מבלי שהוזהר ומבלי שנמסר לו בזמן אמת מדוע הוא מעוכב ורק לאחר מכן, בעת שנחקר, נמסר לו כי הוא עוכב גם בשל התנהגותו בעמדת הבידוק, שכאמור לא היה בה כל דופי.

עוד הוסיף השופט כי העיכוב נעשה גם תוך הפלייתו של בן גביר, שכן כאשר אחת מהמבקרות המוסלמיות אמרה למבקר יהודי בשפה הערבית "לך מכאן יכלב" ואותו אדם פנה על מנת לקבל את פרטיה, סירבו השוטרים לסייע לו בכך וממילא גם לא טרחו לעכב אותה. גם בהמשך כאשר דחף אדם מוסלמי אדם יהודי, לא פעלה המשטרה לעכבו. השופט הדגיש כי מחד גיסא יש להישמר מפני חיוב המשטרה בחובת זהירות נוקשה מדי, שתביא להססנות ולסרבול באופן קבלת ההחלטות של הדרגים המבצעיים, אך מאידך גיסא יש בעילות הנזיקיות כדי לתמרץ את שוטרי משטרת ישראל להתנהג באופן נורמטיבי וסביר ולעמוד על המשמר מפני התנהלות רשלנית. כן ציין השופט כי אף לא נסתרה טענתו של בן גביר לפיה חלק מהתנהלות המשטרה בעת העיכוב נבעה מהיכרותה המוקדמת עמו.

בהתחשב במכלול השיקולים, חייב השופט את המשטרה לשלם לבן גביר פיצוי בסך 6,000 שקל בגין העיכוב שלא כדין. "יש לייחל ליום שבו תשרה הקדושה בהר הבית", כתב השופט, "כתפילה השגורה מדי יום ביומו "ולירושלים עירך ברחמים תשוב ותשכון בתוכה כאשר דיברת", אך בד בבד שומה על המשטרה, לדאוג לשמירה על קדושת המקום לכלל הדתות". בנוסף לסכום הפיצוי, תשלם המדינה לבן גביר הוצאות ושכר טרחה בסך 2,000 שקל.

ת"א 19539-10-15