בית משפט השלום חייב בעל זכויות בבניין לפצות ב- 70 אלף שקל את יו"ר בטענה כי פרסם בקרב בעלי הדירות בבניין כי יו"ר הוועד גזל, רימה ומעל בכספי הוועד. נקבע כי מדובר בדברי לשון הרע וכי גם האינטרס הציבורי מוביל למסקנה כי יש להתייחס להאשמות מסוג זה בחומרה כאשר מתברר שאין הן חוסות תחת הגנות החוק
התובע הוא בעל זכויות בבניין בעל 4 קומות בת"א הרשום כבית משותף ומשמש למשרדים ועסקים אחרים. הנתבע הוא דירקטור בחברה שאף היא בעלת 45% מהזכויות ביחידות הנמצאות בבניין. מזה שנים רבות שאופן ניהול הבניין הוא מתחת לכל ביקורת, בין בשל אי אכפתיות של הדיירים ובין בשל זלזול ברכוש המשותף ובשל הימנעות חלק מדיירי הבניין לשאת בהוצאות הכרוכות בניהול והחזקת הבניין.
בחודש יולי 2010 התקיימה אספת דיירים בבניין, בה הסכים התובע לקבל על עצמו את האחריות לשמש כחבר ועד הבניין, לטענתו מתוך כוונה לשפר את איכות ניהול הבניין והשבחתו. זמן קצר לאחר שנבחר הוועד החדש, התפטר אחד החברים בוועד, והתובע ואדם נוסף נותרו חברי הוועד היחידים. מספר חודשים לאחר מכן התקיימה אסיפת דיירים נוספת בה הוחלט כי היות ומצבו של הבניין ואחזקתו הם ברמה נמוכה ביותר, והיות ואין שיתוף פעולה מצד כל הדיירים, יהיה זה ראוי לשלם לתובע סכום של 1,500 שקל עבור טרחתו בניהול הבניין.
התובע שימש יו"ר הוועד משך 24 חודשים, וזאת בתשלום חודשי אותו משך מקופת וועד הבניין בהתאם להחלטת האסיפה הכללית. בחודש אוגוסט 2012 הודיע התובע כי הוא אינו מעוניין להישאר בתפקיד יו"ר הוועד מכיוון שהודעות חיוב שהיו באחריותו של האדם הנוסף, רואה חשבון במקצועו, היו צריכות להיות מוכנות חודשים קודם לכן ולהימסר לתובע שהיה צריך לחלק אותן בין הדיירים לצורך גביית כספים. בהמשך, שלח הנתבע מכתב אל התובע ולשאר הדיירים בבניין שבו טען בין היתר כי התובע גזל, רימה ומעל בכספי הוועד. בחודש לאחר מכן, שלח הנתבע אל בעלי הנכסים בבניין מכתב שכותרו "אספת בעלי נכסים" שבו שוב הטיח בתובע אמרות פוגעניות בדבר מעילה בכספי הוועד שהותירה את קופת הוועד ריקה.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
התובע, אשר לא הגיב להאשמות של הנתבע במכתב הראשון, לא יכול היה להישאר אדיש למכתב השני ושלח מכתב באמצעות עו"ד, בו ציין כי מדובר בהפצת לשון הרע והציע לנתבע לחזור בו מדבריו ולפרסם התנצלות בדבר השקרים הפוגעניים. הנתבע לא התייחס למכתב ובהמשך התקיימה ישיבת דיירים בבניין שהתובע לא נכח בה והנתבע שוב חזר על ההשמצות. בנוסף, שלח הנתבע מכתב נוסף אל בעלי הנכסים בבניין, בו הוא מזמין אותם לישיבת בעלי נכסים. נוכח האמור, הגיש התובע תביעת לשון הרע נגד הנתבע, בה דרש פיצוי בסך 100 אלף שקל וכן פרסום מכתב התנצלות.
התובע טען כי לאחר שעבד קשה שנים ארוכות ועמל לרכוש לעצמו מוניטין, הרי שהפצת שמו כקשור בשחיתות מהווה מעשה חמור של פרסום לשון הרע אשר גרם נזק ללא תקנה לשמו הטוב האישי והמקצועי שעל השגתם עמל והתאמץ שנים רבות. עוד הוסיף כי האמור בפרסום אינו אמת וכי חזקה שהפרסום נעשה בחוסר תום לב מאחר שלא היה אמת והנתבע לא נקט אמצעי סביר כדי להיווכח אם הוא אמת אם לאו. הנתבע מצדו טען כי התובע נטל לעצמו כ-35,000 שקל וכי התביעה הוגשה בבחינת הקדמת תרופה למכה שכן התקבלה החלטה כדין על דעת רוב בעלי הזכויות בבית המשותף בדבר הגשת תביעה כספית נגד התובע בגין הכספים שחילק לעצמו שלא כדין מקופת הנציגות. עוד הוסיף כי התנהלות התובע הובילה לריקון קופת הנציגות לחלוטין עד כדי העדר יכולת לשלם עבור התחזוקה השוטפת של הרכוש המשותף. הכל, מבלי שנטילת הכספים העצמית על ידי התובע הועלתה לדיון ומבלי שאושרה ע"י בעלי הזכויות בבית המשותף, וחמור מכך - אף מבלי שהדבר דווח להם במשך כשנתיים.
השופטת רונית פ'ינצ'וק-אלט קיבלה את התביעה ופסקה לתובע פיצוי בסך 70 אלף שקל. לדבריה, לא יכול להיות חולק שהטענות לפיהן התובע מעל בכספים, גזל, רימה וביצע עבירה פלילית, ייראו בעיני האדם הסביר כדברים שיש בהם כדי לבזות ולהשפיל אדם בעיני הזולת ולפיכך מהווים לשון הרע כמשמעו בחוק. כמו כן, נקבע כי אין חולק כי הדברים פורסמו על ידי הנתבע ואף אין חולק כי הגיעו לידיעת בעלי הדירות בבניין, ובכך התקיים יסוד הפרסום הנדרש.
אשר לשאלה האם חלים על הפרסומים הגנות החוק, קבעה השופטת כי העובדות להן טוענים הצדדים כבר נידונו בתביעה שהוגשה למפקחת על המקרקעין ע"י נציגות הבניין, בטענה כי התובע והאדם הנוסף כשלו בתפקידם כחברי הנציגות, נהגו בקופת הנציגות כבתוך שלהם, נטלו לעצמם כספים בלי לתת תמורה, נטלו כספים ללא קבלת אישור או דיווח ליתר בעלי הדירות בבית תוך יצירת גירעון כספי ועוד. עם זאת, המפקחת לא מצאה שהתובע חייב להחזיר כספים לקופת הנציגות ולכן קביעה זו יש בה כדי לבטא את ההכרעה לעניין נטילת הכספים על ידו בהליכים שהיו לפני המפקחת. מכאן, שנטילת הכספים הייתה כדין, לא במרמה, לא בגזל ולא במעילה, והיא אף לא הורתה על השבתם. נוכח האמור, הדברים שפרסם הנתבע על התובע אינם אמת ולפיכך אינם חוסים תחת ההגנה של אמת בפרסום.
אשר להגנת תום הלב נקבע כי לא רק שהנתבע לא צדק לגופו של דבר אלא שהוא נקט לשון בוטה מתלהמת ובלתי מידתית, וחזר והשתמש בביטויים "מעילה" ו"גניבה" כלפי התובע. בנוסף, הנתבע התעלם מהעובדה שבעלי הדירות לא ראו פגם במתן שכר ליו"ר הנציגות ולרואה החשבון, לפני שהתובע כיהן כיו"ר הנציגות וגם לאחר מכן. עוד התעלם הנתבע מהקשיים הגדולים שעמדו בפני הנציגות בשל בעלי דירות סוררים, כולל הוא והשוכרים מטעמו. לפיכך, סברה השופטת כי לא היה מקום שהנתבע יתפאר בתשלום הגדול שביצע בבת אחת לקופת הנציגות שכן זה היה אך ורק בשל כך שהוא (או השוכר מטעמו) לא שילם כספים שהיה עליו לשלם לקופת הנציגות. בנוסף, הנתבע סירב להתנצל ולייתר את ההליכים המשפטיים, למרות שהתובע העמיד בפניו אפשרות זו, דבר שלא היה חייב לעשות, ובמקום זה הוסיף לחרף ולגדף את התובע.
בקביעת סכום הפיצוי, שקל בית המשפט בין היתר את העובדה שהפרסומים נעשו לבעלי הדירות בבניין שבו גם הנתבע בעל זכויות בדירה, העובדה שמדובר בהאשמות חמורות מאוד, פליליות באופיין, והנתבע אף טרח לפרסם כי מדובר במעשים פליליים. בנוסף, הנתבע חזר שוב ושוב על ההאשמות, וסירב לחזור בו מהן או להתנצל עליהן גם לאחר שהתובע פנה אליו והודיעו מפורשות כי אם יתנצל יתייתרו ההליכים בגין כך. עוד סברה השופטת כי יש למצוא חומרה נוספת בכך שהנתבע עשה כן לצורך מטרה כלכלית שלו, כבעל כ- 44% מהזכויות בבניין. ברכיב זה, יש משום לתמוך במסקנה כי הנתבע פרסם את לשון הרע בכוונת זדון, מלרות שהתובע לא עתר לכפל פיצוי לפי החוק. בנוסף, העובדה שחבר או יו"ר נציגות נאלץ להתמודד עם האשמות שווא חמורות מעין אלו יש בה כדי להרתיע אותו, ואף אחרים, מלשמש חבר או יו"ר נציגות, ולפיכך גם האינטרס הציבורי מוביל למסקנה כי יש להתייחס להאשמות מסוג זה בחומרה כאשר מתברר שאין הן חוסות תחת הגנות החוק.
מנגד, לחובתו של התובע שקלה השופטת את התהיות שעלו באשר לפרוטוקול המאשר לו שכר, וכשלי הניסוח גם בו, כמו גם העובדה שהתובע לא הציג את הפרוטוקול מיד כשהחל הוויכוח בעניין לגיטימיות קבלת הכספים, וזאת מבלי להפחית מכך שנטילת הכספים הייתה כדין.
לאור כל האמור, ישלם הנתבע לתובע פיצויים בסך של 70,000 שקל בתוספת שכ"ט עו"ד בסך 10,000 שקל.
