האישה ערערה על חיובה בגט וטענה כי היא רוצה בשלום בית אף שלא הכחישה את העובדות: היא נעלה את חדר השינה, החזיקה גז מדמיע נגד בעלה ונמנעה מיחסי אישות עמו, לטענתה בשל ריח הפה והאף. ביה"ד הרבני הגדול: "המדד העשוי לקבוע אם רצונו של אדם בשלום אינו נמדד במילים אלא במעשים"
בית הדין הרבני הגדול בירושלים דחה ערעור שהגישה אישה על חיובה בגט על דחיית תביעתה לשלום בית, והבהיר כי רצון לשלום בית צריך להיות מגובה במעשים ולא במילים, וכי התנהגותה של האישה מוכיחה בבירור כי היא אינה מעוניינת בבעלה ומעכבת את הגט ממניעים אחרים לחלוטין.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
בני הזוג נשואים משנת 1994 ולהם שלושה ילדים, שניים מהם בגירים. לפני כשנתיים הגיש הבעל את תביעת הגירושין לבית הדין הרבני, וכחודש לאחר מכן פתחה האישה תיק שלום בית. בית הדין הרבני האזורי דן במקביל בשני התיקים וקבע בפסק דינו כי יש לקבל את תביעת הגירושין של הבעל ולדחות את תביעת שלום הבית של האישה.
על העובדות עצמן לא היתה מחלוקת: מזה למעלה משנה הבעל ישן על מזרון בחדר הילדים, לאחר שהאישה נעלה את דלת חדר השינה במפתח ומנעה את כניסת הבעל לחדר. בין השניים אין יחסי אישות מזה חצי שנה או שנה – תלוי בגרסאות. האישה החזיקה מיכל גז מדמיע כדי להשתמש בו נגד הבעל, קיללה וקראה לעברו בכינויי גנאי. בנוסף, האישה משכה עשרות אלפי שקלים מחשבון העסק של הבעל, ותלונה במשטרה שהגיש הבעל בעקבות כך נסגרה בנימוק של "חוסר עניין לציבור". האישה הלכה ללקוחות של העסק ואמרה או כתבה להם שהבעל מרמה אותם וגובה מהם כספים עבור דברים שכלל לא קנו, וכן טענה והפיצה כי הוא מקיים רומן עם צעירה בת 19.
בערעור על פסיקת בית הדין האזורי טען בא כוח המערערת כי על אירועים בודדים לא קיימות עילות גירושין, וכן נתן הסבר על כל אחת מהעובדות המתוארות שהיוו עילה לחייבה בגט, שהאישה לא הכחישה את קיומן. בין היתר, טען בא כוח המערערת כי היא החזיקה בגז מדמיע משום שפחדה מהבעל ונמנעה מיחסי אישות עמו בשל ריח הפה והאף שלו. על הטענה כי היא שברה לו נרגילה השיב כי על פי ההלכה מותר לשבור חפץ שמטרתו "שעמום", וייתכן אפילו שיש מצווה וחובה לעשות כן.
עוד נטען כי אין פסול בכך שהאישה היתה מוכנה לחזור לשלום בית רק בתנאי שהבעל יעביר את חלקו בדירה אליה, כך שכל הדירה תהיה רשומה על שמה. "מה רע בזה שאישה רוצה שקט נפשי?", טען בא כוח המערערת והסביר כי חלקו הדירה הוא תמורת חלקה בעסק.
בית הדין הרבני הגדול ציין כי במצב שבו צד אחד מעוניין בגירושין והצד האחר גם הוא אינו רוצה בהמשך חיי הנישואין, אך מעכב את הגט במטרה ללחוץ על הצד השני להסכים לתנאיו ולהשיג הישגים כלכליים, קובעת הלכתו המחודשת של רבנו ירוחם כי יש בכך עיגון לשם עיגון ולפיכך בית הדין יכפה את מתן הגט.
הדיינים הרב יצחק אלמליח, הרב אליהו הישריק והרב אברהם שינדלר הבהירו כי המדד העשוי לקבוע אם רצונו של אדם בשלום אינו נמדד במילים אלא במעשים. "רצון לשלום בית חייב שיהא מגובה ונתמך במעשים חיוביים, ועל כך נאמר 'מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך'", קבעו הדיינים בפסק הדין. "קל וחומר אמורים הדברים כאשר שרשרת של מעשים המלווה את המצב שהתהווה – כולם הם מעשים המהווים אנטי־תזה לשלום, אך למעשה מופיע העושה בפני בית הדין וטוען כי הוא רוצה שלום בית. בית הדין אינו אמור ללכת שולל אחר מילים שאינן אלא כיסוי לרצון האמיתי של אותו צד, שבאמת אינו רוצה כלל בשלום ומעשיו מוכיחים על כך – מעשים שפרשנותם הפשוטה לכל אדם היא בריחה משלום ורצון בהתנתקות.
הדיינים הבהירו כי כל אחד ממעשיה של האישה לבעלה מוכיח בפני עצמו כי היא אינה רוצה בו, קל וחומר כאשר במקרה זה מדובר בשורה של מעשים שונים, עוקבים ושזורים זה בזה כחוליות בשרשרת ומכוונים כולם למסקנה אחת. "במקרה זה סיפק בא כוח המערערת תירוצים מתירוצים שונים והסברים מהסברים שונים לנסות לשוות למעשים כוונות אחרות, אשר מלבד שהסברים אלו כאין נחשבו, הרי אפילו בדל של ראיה להסברים שנתנו המערערת ובא כוחה לא הובא בפני בית הדין", נקבע בפסק הדין. "ברור שבמצב כזה בית הדין אמור לפסוק על פי הראייה השקופה שבה נראים המעשים בעיני כל אדם ובעיני הדיינים, וברור כי במצב זה חלה הלכת רבנו ירוחם. אלו כאמור מכוונים לכיוון אחד: לפנינו אישה שאינה חפצה כלל לחיות עם בעלה ולא בשלום בית".
