חדשות

חברה זרה ביקשה להצהיר כי כתבי בי דין לא הומצאו לה כדין למרות ניסיונות חוזרים ונשנים של שליח מטעם התובעת למסור אותם לידי המנכ"ל, המתגורר בישראל. ביהמ"ש דחה את הבקשה וקבע: החברה הסכימה וידעה היטב כי חילוקי דעות יתבררו בישראל "והמשחקים" שביצעה לצורך הימנעות מקבלת כתבי בי דין אינם מכובדים וראויים

בית המשפט המחוזי בת"א דחה את בקשתה של חברה זרה המאוגדת בצרפת לקבוע כי לא בוצעה לה המצאה כדין של כתב תביעה שהוגש נגדה, שכן אלו הונחו ליד ביתו של המנכ"ל המתגורר בישראל באופן שאינו עולה בקנה אחד עם תקנות סדר הדין האזרחי. נקבע, כי מאמצי התובעת להמציא את כתבי בי הדין למנכ"ל הם הרבה מעבר לשקידה סבירה, לאור מספר הפעמים הרב שהשליח ניסה להמציא את כתב התביעה, וכי ניסיונותיו של המנכ"ל להתחמק מהמצאת כתב התביעה, כמו גם סירוב האדם שהיה בבית לפתוח את הדלת, עולים כדי חוסר תום לב.

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

התובעת הגישה תביעה כספית ותביעה למתן סעדים הצהרתיים כנגד הנתבעת, שהיא חברה זרה שהתאגדה בצרפת ומקום מושבה בצרפת. לטענת התובעת, שליח מטעמה הגיע פעמים רבות לבניין בו מתגורר מנכ"ל הנתבעת בישראל, אולם למעט פעם אחת לא נפתחה דלת דירתו ולכן השאיר השליח כמה פעמים עותק מכתבי הטענות צמוד לדלת.

לטענת התובעת, באחד הימים הגיע השליח לביתו של המנכ"ל ואדם צעיר בן יותר מ–18 פתח את הדלת, אולם סירב לחתום על אישור מסירה. לדברי השליח, נאמר לו ע"י אותו אדם שסירב להזדהות כי הוא מנהל הנכסים של המנכ"ל, שלא נמצא בבית באותה עת, וטרק את הדלת בפני השליח. כעבור כמה דקות, דפק השליח שוב על הדלת, אז נפתחה הדלת והוא הניח את המסמכים על הרצפה בתוך הדירה. בשלב זה, נטל אותו אדם את המסמכים ו"דחף" אותם שוב לידי השליח, אשר הניח אותם על המפתן בסמוך לדלת הכניסה. בנוסף, באותו יום שלח ב"כ התובעת הודעת דוא"ל למנכ"ל במסגרתה ציין שהוגשה תביעה כנגד החברה והוא וצירף להודעתו את כתב התביעה המלא על נספחיו. עוד נטען כי גם במהלך הימים שלאחר מכן נעשו ניסיונות נוספים מצד התובעת להמציא את התביעה לביתו של המנכ"ל, אולם אף אחד לא פתח את הדלת והתביעה הונחה בפתח דלת דירת המשפחה.

בעקבות האמור, הגישה החברה הזרה לבית המשפט המחוזי בקשה לקבוע כי לא בוצעה לה המצאה כדין של כתב התביעה. לטענתה, דרך המלך להמצאת כתבי בי דין לנתבע זר היא באמצעות הגשת בקשה למתן היתר המצאה מחוץ לתחום השיפוט לפי תקנה 500 לתקנות סדר הדין האזרחי, ולכן אין לראות בהמצאת כתב התביעה למנכ"ל הנתבעת המצאה כדין. לפי הנטען, מדובר בחברה זרה שהתאגדה בצרפת, מקום מושבה בצרפת ואין לה כתובת, משרד, נציגות או עובדים בישראל. ביתו הפרטי של מנכ"ל החברה, בו מתגוררות אשתו ובתו הקטינה, אינו מהווה מען של החברה להמצאת כתבי בי דין או לניהול עסקיה, וכי הוא שוהה במרבית ימי העסקים בצרפת ולא בישראל. לפיכך, ניסיונות ההמצאה לבני משפחתו של המנכ"ל אינם יכולים להיחשב להמצאה כדין. עוד נטען כי התובעת ניסתה להמציא את כתב התביעה לידי בנו של המנכ"ל, אשר כלל לא מתגורר בבית, וזאת בצורה בוטה ובלתי מנומסת שעה שהשליח זרק עליו את כתב התביעה.

השופט נפתלי שילה דחה את הבקשה וקבע כי התביעה הומצאה לחברה הזרה כדין. בעניין זה ציין השופט כי הפסיקה כבר הכירה בכך שניתן להמציא כתבי בי-דין למנהל החברה באופן אישי וההמצאה תיחשב כהמצאה כדין לתאגיד, אף אם הם לא הומצאו למשרדה הרשום של החברה. הדבר מעוגן בתקנה 482(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, הקובעת כי "הייתה התובענה בעניין עסק או עבודה נגד אדם שאינו גר באזור השיפוט של בית המשפט המוציא כתב בי-דין, די בהמצאת הכתב למנהל או למורשה, העוסק אותה שעה בעצמו מטעם האדם בהנהלת אותו עסק או אותה עבודה באותו אזור שיפוט". מאחר שהמונח "אדם" כולל גם חברה, ניתן להמציא מסמכים לתאגיד זר על ידי המצאתם למנהל או למורשה בישראל, אם באותה שעה הוא עוסק בהנהלת העסק מטעם התאגיד הזר.

לצד זאת, ציין השופט שילה כי לצורך הפעלת תקנה 482 יש לבחון את אינטנסיביות הקשר בין הגורם לו הומצא כתב בי דין - "המורשה" - לבין המרשה (בעל הדין). "מבחן אינטנסיביות הקשר" קובע כי מידת האינטנסיביות צריכה להיות ברמה כזו שניתן להניח כי הגורם הנמצא בארץ יביא לידיעת בעל הדין הנמצא מחוץ לישראל את דבר הגשת התובענה ואת תוכנה. צוין, כי הפסיקה העניקה פרשנות מרחיבה למונח "מורשה" וברור כי המנכ"ל במקרה זה, בהיותו מנהלה של החברה הנתבעת ובעל רוב מניותיה, הוא  "מורשה" מטעמה. לדעת השופט, אין ספק שדרגת אינטנסיביות הקשר בינו לבין החברה היא כזו שניתן לומר כי ידיעתו בדבר הגשת התביעה כמוה כידיעת החברה עצמה.

עוד הוסיף בית המשפט כי השימוש בתקנה 482(א) ככלי לרכישת סמכות על תאגידים זרים הולך ומתרחב, והמגמה לשלול פרשנות המצמצמת אותה היא עקבית. נקבע, כי יש לראות בבעל תפקיד בכיר בחברה כמורשה מטעמה וכמי שהמצאה לו הינה המצאה כדין, גם אם הגיע לביקור או לכנס, קל וחומר במקרה זה, שעה שמנכ"ל הנתבעת לא רק בא לביקור בארץ אלא הוא מתגורר עם משפחתו דרך קבע בישראל.

אשר לשאלה האם המצאה לבנו של המנכ"ל היא המצאה כדין, הזכיר בית המשפט כי תקנה 481 שכותרתה "המצאה לבן משפחה" קובעת כי "באין אפשרות למצוא את הנמען, די בהמצאת הכתב לאחד מבני משפחתו הגרים עמו ושלפי מראית עין מלאו לו שמונה עשרה שנים". עם זאת, התובעת במקרה זה לא הוכיחה שהבן מתגורר עם אביו בבית, ולכן הרי שלא בוצעה המצאה לבן משפחה כדין.

לבסוף, בחן בית המשפט האם הנחת כתבי בי דין ליד דלת ביתו של המנכ"ל מהווה המצאה כדין. התקנה הרלוונטית בנושא זה היא תקנה 489, לפיה "שליח בי-דין שלא מצא שום אדם שאפשר לפי תקנות אלה להמציא לו כדין את הכתב, אף על פי שפעל בשקידה ראויה וסבירה, או שהאדם כאמור סירב לקבל את הכתב, ידביק את הכתב על הדלת החיצונית או במקום אחר נראה לעין בבית שבו רגיל האדם לגור או לעסוק". לפי תצהירי השליח שלא נסתרו, הוא הניח מספר פעמים את כתב התביעה בפתח דירתו של המנכ"ל לאחר שפקד את בית משפחתו בתשעה ימים שונים, לעיתים מספר פעמים בכל יום, בשעות שונות ואף בחלק מהימים שהה בסמוך לבית במשך כמה שעות על מנת לבצע את ההמצאה.

עוד מפרט השליח בתצהיר את המועדים והשעות שבהם היה בבית המנכ"ל וניסה להמציא לו את כתבי הדין, כשבין היתר עולה כי באחת הפעמים שמע מהדירה מוסיקה ולאחר שצלצל בפעמון המוסיקה הוחלשה והוא שמע שמישהו נועל את הדלת מבפנים. אף שלא ברור מי שהה אותה עת בדירה, סבר בית המשפט כי יש בהתנהלות זו משום חוסר תום לב וסירוב לקבל המצאה. לשיטתו, מאמצי התובעת להמציא את כתבי בי דין למנכ"ל הם הרבה מעבר לשקידה סבירה, לאור מספר הפעמים הרב שהשליח ניסה להמציא את כתב התביעה, ואף שכתב בי הדין לא הודבקו אלא הושארו כמה פעמים ליד הדלת, ניתן לראות בהנחה זו "תחליף" הדבקה והדבר מהווה המצאה כדין.

הודגש, כי ניסיונותיו של המנכ"ל להתחמק מהמצאת כתב התביעה, כמו גם סירוב האדם שהיה בבית לפתוח את הדלת, עולים כדי חוסר תום לב. בעניין זה ציין השופט כי הפסיקה החילה את עקרון תום הלב גם על הפן הפרוצדוראלי שבהליכים משפטיים  ועל סדרי הדין ונקבע כי התחמקות מהמצאה עולה כדי הפרה של החובות הדיוניות המוטלות על בעל דין לנהוג בהגינות ובסבירות.

בשולי הדברים ציין השופט כי בהסכם שבין הצדדים נקבעה סמכות שיפוט ייחודית לבית המשפט בת"א ונקבע כי הדין החל הוא הדין הישראלי. לדעת השופט, סעיף זה מלמד כי הנתבעת הסכימה וידעה היטב כי חילוקי דעות בין הצדדים יתבררו בישראל "והמשחקים" שביצעה לצורך הימנעות מקבלת כתבי בי דין, אינם מכובדים וראויים.

לאור האמור, קבע בית המשפט כי התביעה הומצאה לנתבעת כדין באמצעות הנחתה ליד דלת דירתו של מנכ"לה מספר פעמים, ולכן עליה להגיש כתב הגנה בהתאם לקבוע בתקנות. בנוסף, חויבה הנתבעת בתשלום הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בגין הבקשה, בסך של 10,000 שקלים.

ת"א 11642-08-17