ביהמ"ש העליון קבע כי כאשר מדובר בתביעה נזיקית הנוגעת במישרין לחוזה העבודה, ידון בה בית המשפט האזרחי. אולם, כאשר מוגשות תביעות מקבילות המבוססות על תשתית עובדתית דומה, תידון תוכרע קודם התביעה בבית הדין לעבודה ורק לאחר מכן יתברר ההליך בבית המשפט
בית המשפט העליון דן ב"גלגול שלישי" בבקשת רשות ערעור שנגעה לחלוקת סמכויות בין בית הדין לעבודה לבית המשפט האזרחי בכל הנוגע לעילות תביעה נזיקיות. השופטת דפנה ברק ארז קבעה כי ככלל כאשר התביעה מיוסדת על עוולות הקבועות בפקודת הנזיקין, הסמכות לדון בה תהיה נתונה לבית המשפט האזרחי. יחד עם זאת, על מנת למנוע ניצול לרעה של חריג זה יש לעמוד על כך שבית המשפט האזרחי ידון אך ורק בעילות הנזיקיות ולא בעילות שהסמכות לדון בהן נתונה לבית הדין לעבודה, ולכן כאשר מוגשות תביעות מקבילות המבוססות על תשתית עובדתית דומה, תידון תחילה התביעה בבית הדין לעבודה.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
סעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה קובע כי לבית הדין האזורי תהא סמכות ייחודית לדון בתובענות בין עובד למעסיק שעילתן ביחסי עבודה, "למעט תובענה שעילתה בפקודת הנזיקין".
המבקשת 1 עבדה במשך כשש שנים כמנהלת משרד בחברה המשיבה, ואילו המבקש, בן זוגה, סיפק לחברה שירותי ניקיון באמצעות עסק בבעלותו. לאחר סיום עבודתה של המבקשת, הגישה החברה לבית המשפט השלום תביעה נגד בני הזוג, בה נטען כי המבקשת ניצלה את האמון שנתנה בה החברה כדי לרכוש לעצמה מוצרים שונים לצרכיה האישיים על חשבון החברה, וכי המבקש שיתף עמה פעולה בכך שקיבל תשלום מופקע עבור מתן שירותי הניקיון שסיפק תוך הסתרת העובדה שהוא נשוי לה. העילות המרכזיות שעליהן הושתתה התביעה היו גזל ותרמית, הסגת גבול במיטלטלין ועשיית עושר.
כחודש לאחר מכן, הגישה המבקשת תביעה מטעמה נגד החברה ומנהלה בבית הדין האזורי לעבודה, בטענה לזכאותה לכספים מכוח עבודתה וסיום העסקתה. כתבי הטענות בשתי התביעות נסבו על מסכת עובדתית דומה ולמעשה היו מעין "תמונת ראי" זה של זה. מכל מקום, המבקשים הגישו בקשה לדחיית התביעה נגד מחמת חוסר סמכות עניינית של בית משפט השלום או להעביר את הדיון לבית הדין לעבודה. בית משפט השלום דחה את הבקשה לאחר שקבע בקצרה כי התביעה שהגישה החברה אינה מבוססת במישרין על יחסי עבודה, ומכאן שהסמכות לדון בה מסורה לו.
על החלטה זו הגישו המבקשים בקשת רשות ערעור אך בית המשפט המחוזי דחה אותה וקבע כי התביעה נגד המבקשת נסבה בעיקרה על עילות מפקודת הנזיקין ומכוח חוק עשיית עושר אשר מוחרגות מסמכותו של בית הדין לעבודה. באשר למבקש, קבע בית המשפט כי מאחר שלא התקיימו יחסי עבודה בינו לבין החברה מלכתחילה לא קמה סמכות לבית הדין לעבודה לדון בתביעה נגדו. בהמשך לכך, דחה בית המשפט את הטענה כי בית הדין לעבודה יכול לדון בתביעה נגד המבקש מכוח העיקרון של סמכות נגררת, וכן קבע כי המבקשים אינם יכולים להיבנות מתניית השיפוט הייחודית בהסכם העבודה של המבקשת נוכח העיקרון הגורס שהסכמת הצדדים אינה יכולה לרפא חוסר סמכות עניינית.
בית המשפט העליון קיבל את בקשת רשות הערעור ואת הערעור לגופו וציין כי בניגוד להליכים "רגילים", שבהם הסמכות העניינית נקבעת על פי הסעד המבוקש בכתב התביעה, על מנת שתובענה תיכנס לגדר סמכותו של בית הדין לעבודה עליה לעמוד בשני מבחנים מצטברים בעלי יסוד "חיובי": ראשית, על הצדדים לתובענה להיות עובד ומעסיק או מי ששררו ביניהם יחסי עובד ומעסיק בעבר, ושנית, עילת התביעה צריכה לנבוע מיחסי העבודה. לכך מצטרף מבחן שלישי בעל יסוד שלילי – העילה אינה עוולה מפקודת הנזיקין. עוד ציין בית המשפט כי הגדרת סמכויותיהם של בתי הדין לעבודה מחד גיסא ושל בתי המשפט האזרחיים מאידך גיסא, מובילה מטבע הדברים ל"חלוקת תפקידים" שתוצאתה היא לא אחת פיצול של הדיון בסכסוך הנטוש בין צדדים בין שתי ערכאות תוך חשש לבזבוז משאבים (הן לצדדים והן למערכת המשפט) ולהכרעות סותרות.
השופטת דפנה ברק ארז, שאליה הצטרפו השופטים יורם דנציגר ומני מזוז, קבעה כי במקרה זה המחלוקת בין הצדדים נסבה על זכויות וחובות הנובעות מן היחסים החוזיים שבין עובד למעסיק או מן החקיקה בתחום העבודה. עם זאת, על מנת להכריע בשאלה זו לא ניתן להסתפק תמיד בעיון בכתב התביעה. על כן, ניתן לכאורה להקדים את בדיקת השאלה האם עילות התביעה הן בנזיקין, והמענה על שאלה זו יינתן על פי כתב התביעה בלבד. בעניין זה, סברה השופטת התביעה כי עילתו של הסכסוך היא בפקודת הנזיקין, וציינה כי מחד גיסא קיימים טעמים טובים לטובת בירורן של עילות נזיקיות שנוגעות במישרין לחוזה העבודה בבית הדין לעבודה, ובכלל זאת מומחיותו לדון בעילות בין עובד למעסיקו הנסבות על חוזה ויחסי העבודה, הקרבה בין העילות הנזיקיות בתובענות מסוג זה לעילות חוזיות והמגמה המשתקפת מהליכי חקיקה שונים להקנות לבית הדין לעבודה סמכות לדון גם בעילות בעלות אופי נזיקי. מאידך גיסא, קיימים שיקולים כבדי משקל התומכים בהשארת הדיון בתביעה כזו בבתי המשפט האזרחיים, בהם לשונו הברורה של חוק בית הדין לעבודה ומומחיותם של בתי המשפט האזרחיים לדון בעילות נזיקיות. בנוסף, עומדים ברקע הדברים גם שיקולי יעילות והשאיפה למזער את האפשרות להכרעות סותרות.
מבין שתי הגישות לעיל בחרה השופטת ברק ארז לאמץ את הגישה שהוצעה על ידי החברה והיועץ המשפטי לממשלה, בכל הנוגע לייחוד הסמכות לדון בעילות שבפקודת הנזיקין לבתי המשפט האזרחיים. בעניין זה, צוין כי יש לחתור לפתרון משולב המבוסס לא רק על כללי הסמכות אלא גם על העקרונות הנוגעים לכיבוד ההדדי בין ערכאות. ככלל, כאשר התביעה מנוסחת כתביעה המיוסדת על עוולה או עוולות הקבועות בפקודת הנזיקין, הסמכות לדון בה תהיה נתונה לבית המשפט האזרחי. יחד עם זאת, על מנת למנוע ניצול לרעה של חריג זה יש לעמוד על כך שבית המשפט האזרחי ידון אך ורק בעילות הנזיקיות ולא בעילות שהסמכות לדון בהן נתונה לבית הדין לעבודה. משכך, הדעת נותנת כי מקום שבו הוגשה לבית המשפט האזרחי תביעה שהצדדים לה הם עובד ומעסיק והיא נוגעת למערכת היחסים ביניהם, על התובע לציין ולהסביר במפורש כי עילות התביעה הן נזיקיות. זאת, כחריג לכלל שלפיו התובע אינו חייב לפרט מהי התשתית המשפטית המבססת את זכותו לקבל מן הנתבע את הסעד.
אשר לאותם מצבים שבהם הוגשה תביעה של מעסיק לבית המשפט האזרחי בטענה לגניבה ומעילה מצדו של עובד וכן תביעה של עובד בבית הדין לעבודה בקשר לזכויותיו הנסבות על מערכת עובדתית דומה, סבר בית המשפט כי במקרים המתאימים נכון יהיה להעדיף, כעניין של מדיניות וכיבוד הדדי בין ערכאות, את העמדת ההליך בבית המשפט האזרחי על בסיס העיקרון של "הליך תלוי ועומד". כך, ההליך בבית הדין לעבודה יתברר קודם, ורק לאחר מכן יתברר ההליך בבית המשפט האזרחי. לצד זאת הדגיש בית המשפט כי אין מקום ליצור הליך של "מרוץ סמכויות" כך שהתביעה שתוגש קודם תתברר ראשונה.
במקרה זה, נקבע כי יש למחוק מכתב התביעה את העילות המכוונות נגד המבקשת שאינן עילות בנזיקין או שאינן בסמכותו של בית משפט השלום. כמו כן, מאחר שבמקביל לדיון בתביעה שהגישה החברה מתבררת גם תביעתה של המבקשת בבית הדין לעבודה, אשר נסבה על סוגיה מהותית זהה, ראוי שזו תוכרע קודם ורק לאחר מכן יוסיף להתברר ההליך בבית משפט השלום.
