בית הדין לעבודה פסק כי האחריות לטעות בשיוך הפנסיוני של מורה כזכאית לפנסיה תקציבית מוטלת כל כולה על המדינה. התובעת הסתמכה על היותה מבוטחת בפנסיה תקציבית, לא פעלה להבטחת ביטוחה הפנסיוני בעד משרתה במשרד החינוך, ושינתה את מצבה לרעה. מדובר בפגיעה בתחושת הביטחון והיציבות הכלכלית
השאלה הדורשת מענה בהליך דנן הינה האם התובעת זכאית להיות מבוטחת בפנסיה תקציבית. ככל שהתשובה לכך הינה בשלילה, האם התובעת זכאית כטענתה לפיצוי בגין הנזק האקטוארי שנגרם לה בגין שיוכה בטעות לפנסיה תקציבית, כמו גם לפיצוי בגין עוגמת נפש עקב התנהלותה של המעסיקה. בשנת 1981 החלה התובעת, מורה בבית ספר תיכון, כעובדת עירייה. התובעת עובדת בתיכון זה עד היום. התובעת מבוטחת בגין עבודתה בתיכון בקרן פנסיה של מבטחים הותיקה. ב-9/99 , התובעת החלה את עבודתה בחטיבת הביניים, באותו בית ספר, כמורה במשרד החינוך וזאת עד לסוף 8/03. בתקופה זו בוטחה בפנסיה תקציבית. בין 9/03 ו- 8/04, עבדה כמורה בתיכון בלבד כעובדת עירייה. ב- 9/04 שבה לעבוד במשרד החינוך עד ל- 8/10 כמדריכה להכשרת מורים. ב- 9/11 התובעת שבה לעבודה במשרד החינוך, והיא עודנה מועסקת במשרד כעובדת מדינה בתפקיד הדרכה. בשנת 2018 ביקשה התובעת לברר את זכויותיה לפנסיה תקציבית, ונאמר לה שהיא אינה זכאית להיות משויכת לפנסיה תקציבית.
לטענת התובעת, לאורך כל השנים מופיע בתלוש שכרה שהיא מבוטחת בפנסיה תקציבית, ואף נוכו משכרה 2% בגין דמי ניהול לפנסיה תקציבית. שלילת הפנסיה התקציבית מהווה הפרה של חוזה עבודה שבין הצדדים, ופגיעה באינטרס ההסתמכות והצפייה שלה ועל כן יש להשיבה לפנסיה תקציבית.
המדינה טענה מנגד, כי התובעת לא זכאית לפנסיה תקציבית בהעדר תקופת שירות מינימלית של 10 שנים ברציפות המזכה בקצבה חוק הגמלאות. המדינה היתה מחויבת לתקן את הטעות שלא ברור מה מקורה, ואין מקום להנציחה עת מדובר בקופה הציבורית.
כב' השופט ד' יפת פסק כי יש לדחות את התביעה העיקרית להשיב את התובעת למסלול של פנסיה תקציבית, אך יש לקבל בחלקה את התביעה החלופית לפיצוי. התובעת אינה זכאית לפנסיה תקציבית מכוח חוק הגמלאות. בהתאם להוראות חוק הגמלאות, עובד הוראה שנקלט לעבודה מחדש בשירות המדינה לאחר היום הקובע – סוף אוגוסט 2002, אינו זכאי לפנסיה תקציבית. כמו כן, תקופת שירות המזכה בפנסיה תקציבית היא תקופת שירות רציפה בת 10 שנים, אשר במהלכה קיבל העובד משכורת. פיטורין או התפטרות מפסיקות רציפות, וכך גם חופשה שלא ניתנת בהסכמת האדם המוסמך לכך בשירות המדינה. חופשה ללא תשלום שניתן לגביה אישור אינה מפסיקה רציפות. אין מחלוקת כי בתקופה הראשונה התובעת בוטחה בפנסיה תקציבית. במהלך התקופה השנייה התובעת לא עבדה כמורה במשרד החינוך. בנוסף, לא הוכח כי היא הגישה בקשה לחל"ת, או כי זו אושרה על ידי הגורם המוסמך המתאים, וממילא לנציב שירות המדינה, מכוחו של סעיף 11 לחוק הגמלאות, אין יכולת לאשר זכויות לצורך גמלה בדיעבד. אמנם לא נמצא תיעוד לתהליך של סיום העסקה בתום שנת הלימודים 2003, כפי הנראה בשל העובדה שהתובעת המשיכה ללמד באותו בית ספר, בתיכון, אך היא לא עבדה החל מספטמבר 2003 ועד תום חודש אוגוסט 2004 במשרד החינוך, ומשכך חל נתק ביחסי העבודה בין הצדדים. זאת, בין אם הדבר ייחשב כזניחת עבודה -התפטרות, מצד התובעת ובין אם כחופשה שלא הוסכמה ואושרה על ידי הגורם המוסמך במשרד החינוך, המפסיקה רציפות בשירות.
זאת ועוד, נקבע כי בתקופה בה התובעת הועסקה כמדריכה להכשרת מורים, נוכח מועד קליטתה מחדש במשרד החינוך, ובשים לב לנתק ביחסי העבודה בין הצדדים, ללא שהייתה בחל"ת קודם לכן, היא לא היתה זכאית להיות מבוטחת בפנסיה תקציבית. התובעת אישרה כי החל משנת 2004 היא קיבלה כתב מינוי לשנה אחת, כל שנה בתורה, וזאת בהתאם לסעיף 4.1 לחוזר מנכ"ל "עובדי הוראה" הקובע את התנאים להעסקת מדריך, לפיו, "עבודתו של המדריך היא זמנית. המינוי ניתן בדרך כלל לשנה אחת בלבד, והוא ניתן על תנאי שאין בו קביעות.". למעשה, התובעת קיבלה כתבי מינוי בין השנים 2004-2010, כל שנה בתורה, לתפקיד אשר בהתאם לחוזר מנכ"ל אין בו קביעות. בית הדין העיר כי אם התובעת היתה מגישה בקשה לאישור חל"ת לגבי התקופה השנייה במועדה וזו הייתה מאושרת, ספק אם עצם מעבר של התובעת להדרכה, היה בו כדי לאיין את הקביעות והזכאות לפנסיה תקציבית. בנוסף, התובעת קיבלה הודעה על הפסקת עבודה, בה צוין ברחל בתך הקטנה כי מאושרים לה פיצויים בתום התקופה השלישית. בספטמבר 2011, התובעת שבה לעבודה במשרד החינוך, והיא עודנה מועסקת במשרד כעובדת מדינה בתפקיד הדרכה. התובעת הועסקה במשרד החינוך בתקופה הראשונה, ולאחר נתק של שנה ביחסי עבודה, התובעת הועסקה שוב במשרד החינוך בתקופה השלישית. לאחר נתק נוסף של שנה ביחסי עבודה התובעת שבה לעבודה במשרד החינוך והיא עודנה מועסקת בו. למעשה, התובעת מבקשת ליצור רצף פיקטיבי ביחסי עבודה על ציר הזמן שנמשך לכאורה עובר למועד הקובע ולאחריו, זאת על מנת ליצור רציפות שירות לטובת זכאות לפנסיה תקציבית, הגם שהיה נתק בין הצדדים הן בשנת 2004 והן בשנת 2011 - במצטבר שנתיים, וחרף העובדה כי התובעת קיבלה פיצויי פיטורים בעד עבודתה בתקופה השלישית אשר ממילא אינה נמנית כתקופה המזכה לפנסיה תקציבית. בפועל התובעת לא צברה עשר שנות עבודה ברצף המזכות בפנסיה תקציבית ולכן היא אינה זכאית מכוח חוק הגמלאות להיכלל בפנסיה תקציבית.
יתרה מזו, נקבע כי התובעת אינה זכאית לפנסיה תקציבית אף לא מכוח עילה חיצונית לחוק הגמלאות. אכן, המעסיק, לא כל שכן המעסיק הציבורי, חב בחובת היידוע היזום כלפי עובדו. אולם, התובעת ידעה כי היא נדרשת להגיש בקשה לחל"ת. גם במישור החוזי, לא נמצא כי הסעד הנכון והצודק במקרה דנן הוא סעד של אכיפה, דהיינו העמדת התובעת במצב בו היתה עומדת אם היה מאושר לה חל"ת בגין התקופה השניה, ולא היתה מקבלת פיצויי פיטורים בתום התקופה השלישית. התובעת אינה זכאית לכך שתשולם לה פנסיה בסכום השווה לסכום שהיה משולם לה אילו היתה מבוטחת בפנסיה תקציבית, שכן, כאמור כי אינה זכאית לפנסיה תקציבית ולא ניתן לעשות קפנדריא להוראות המחוקק. יתר על כן, החל מ- 9/2004, שיוכה הפנסיוני בפועל של התובעת על ידי משרד החינוך לפנסיה תקציבית, נעשה בשגגה. כפי שניתן לראות מתלושי השכר נוכו משכרה של התובעת "דמי ניהול" לפנסיה תקציבית, תוך שהופיע במסגרתם רישום כי היא במסלול של פנסיה תקציבית. טעות זו נתגלתה למשרד החינוך לראשונה לקראת תום המחצית הראשונה של שנת 2018. נפקות הדברים הינה שבעד תקופת העסקתה של התובעת במשרד החינוך, היינו בתקופה השלישית ובתקופה החמישית להעסקתה, המדינה לא ניכתה משכרה "חלק עובד" בהפקדות לקרן פנסיה צוברת ואף לא הפקידה את דמי הגמולים בהם היא מחויבת על פי דין להעביר לקרן. לאורך כל תקופות העסקתה של התובעת נוכו משכרה "דמי ניהול" לפנסיה תקציבית ובתלושי השכר הופיע רישום כי היא במסלול פנסיה תקציבית. כך שלתובעת בהחלט היה יסוד סביר להניח על סמך מצגים אלה כי היא מבוטחת בפנסיה תקציבית, למצער עד תום שנת 2010 – המועד בו קיבלה פיצויי פיטורים. במקרה דנא נגבו בפועל משכרה החודשי של התובעת כספים לטובת דמי ניהול בפנסיה תקציבית, בהתאם לסכומים שהופיעו בתלוש.
נוכח האמור, נקבע כי האחריות לטעות בשיוך הפנסיוני של התובעת מוטלת כל כולה על המדינה, ולפיכך, יש לבחון האם נוצרה לתובעת הסתמכות והאם שינתה את מצבה לרעה. נקבע כי התובעת הסתמכה על היותה מבוטחת בפנסיה תקציבית. עקב המצג כאמור, התובעת לא פעלה להבטחת ביטוחה הפנסיוני בעד משרתה במשרד החינוך, ודבר הטעות נתגלתה לה לראשונה בגיל 57, עת ביררה את זכויותיה לעת פרישה. כמו כן, לא מן הנמנע כי התובעת לא הפקידה חלק מהשכר החודשי ששולם לה בחברת ביטוח מיוזמתה באופן פרטי, בנוסף לדמי הניהול שנוכו משכרה לצורך פנסיה תקציבית. אמנם לתובעת יהא מקור מחיה לעת זקנה מכוח עבודתה כעובדת עירייה (בתיכון), ואולם בכל הנוגע לעבודתה במשרה חלקית כמדריכת הוראה במשרד החינוך החל משנת 2004, עם ביטול שיוכה לפנסיה תקציבית לאחר שנות עבודה רבות, נותרה התובעת בשלב זה ללא מקור מחיה לעת זקנה. לנוכח המצג שהוצג לתובעת הסתמכותה הייתה סבירה ביותר ואף מובנת מאליה ולגיטימית, למצער עד תום שנת 2010. התובעת שינתה את מצבה לרעה, מאחר שנקבע כי היא אינה זכאית לפנסיה תקציבית. מדובר בפגיעה בתחושת הביטחון והיציבות הכלכלית, אפילו מדובר בעובדת שיהא לה מקור מחיה מקרן פנסיה צוברת ותיקה לאחר פרישתה מהעבודה, שכן אין זה ברור אם מקור מחיה זה מספיק עבורה. בית הדין העיר כי בשלה העת שיפורסם נוהל משותף לנציבות שירות המדינה ומשרד האוצר, בו יקבעו אבני דרך ולוחות זמנים, עת נודע לגורמים האמונים במשרדים אלה, באמצעות המשרד הממשלתי הרלוונטי, כי עובד שויך באופן שגוי לפנסיה תקציבית. על אף שתובעת לא שיתפה פעולה, החומר הרלוונטי מצוי בידי המדינה כמעסיקה, כך שלא היתה מניעה מצדה מלהניח את הפתרון וההסדר המוצע לבעיה שנוצרה. נפסק שיש להעמיד את התובעת באותו מצב שבו הייתה עומדת אילו הייתה מבוטחת בהסדר של פנסיה צוברת לאורך כל תקופות עבודתה השלישית והחמישית, ואין להסתפק בהפקדה כיום של הפקדות שהיו אמורות להיות מועברות לקרן הפנסיה לאורך השנים. בנסיבות העניין יש לנכות מסכום הפיצוי 25% מחלקה של התובעת בהפקדות בתקופה השלישית ובתקופה החמישית עד למועד חודש ינואר 2019 , והחל מחודש ינואר 2019 את מלוא הפקדות התובעת. שכן אמנם הורתה של הטעות רובצת לפתחה של המדינה, ואולם בתחילת תקופת העסקתה החמישית, לאחר שנתקבלו לחשבונה פיצויי פיטורים, התובעת יכלה לדעת כי קיים קושי בכך שאינה מבוטחת בפנסיה צוברת. המדינה תהוון את סכום הפיצוי החודשי בתקופות השלישית והחמישית בהתאם לכללי ההיוון המקובלים, ותפקיד את הסכום המהוון בקרן פנסיה לפי בחירת התובעת. יש לפסוק לתובעת פיצוי לא ממוני בסך של 35,000 ₪.
לסיכום, התביעה מתקבלת בחלקה.
התובעת יוצגה ע"י: עו"ד ליאור בונר; הנתבעת יוצגה ע"י: עו"ד תמר שריאל; עו"ד יעל גנזר עוז
