התקבלה בחלקה תביעת עובד שפוטר אחרי 26 שנה בלי פיצויים בשל גניבה שלא הייתה. נקבע שכלל לא מדובר בגניבה כי אם בטעות שבעובדה שנעשתה בתום לב, ו"המחדל" הוסר מייד. מתקבל הרושם שהמעסיקה עטה על ההזדמנות לפטר את העובד כדי להתחמק מתשלום פיצויי הפיטורים המגיעים לו לאחר שנים כה רבות
עסקינן בשתי תביעות שאוחדו. תביעת התובע לקבלת זכויות שונות הנובעות מעבודתו אצל החברה, ותביעה לסעד הצהרתי מצד המעסיקה כלפי העובד וכלפי "כלל" שעניינה השבת כספי הפיצויים של העובד, המופקדים בחברת כלל, לידיה. התובע הועסק כפועל בשירות החברה המספקת שירותי הובלות ואחסון, במשך כ- 26 שנים. במהלך עבודתו כנהג משאית עם 2 עובדים נוספים, הם פינו ציוד ישן מקריית הממשלה בחיפה. לקראת סיום הפינוי אחד העובדים מסר לתובע גרוטאות ברזל שנמצאו על מכולת הזבל. התובע וחברי הצוות שלו נטלו את הגרוטאות ומכרו אותן למחסן ברזל בחיפה. בהמשך שאל אותו מנהל החברה האם לקח את תעלות האוורור. הסתבר כי הגרוטאות שנלקחו הן תעלות אוורור השייכות למשרד המשפטים, וכי הן יועדו לשימוש ולא לזריקה. התובע ושני חבריו לצוות רכשו את התעלות מחדש והשיבו אותן באותו יום לאיש תחזוקה בקריית הממשלה. חרף האמור, זומן התובע לשימוע ולאחר מכן פוטר מעבודתו, תוך שהמעסיקה שוללת ממנו את מלוא הפיצויים.
לטענת התובע, המנהל החליט לשלול ממנו את מלוא פיצויי הפיטורים בטענה שגנב, למרות שהתעלות הוחזרו לבעליהן ולמרות שלא הוגשה כל תלונה במשטרה.
לטענת המעסיקה, התובע פעל בניגוד לחובת תום הלב החלה עליו, בניגוד לנהלי החברה ובניגוד לחוק בכך שנטל ללא רשות ציוד של לקוח במטרה למוכרו לטובתו האישית, וזאת במהלך יום עבודה ותוך כדי כך שהמעסיקה משלמת לו על שעות העבודה בהן ביצע את מעשיו הלא חוקיים.
כב' השופט א' שגב פסק כי לקבל את תביעת התובע בחלקה ולדחות את תביעת המעסיקה. לאור התפיסה לפיה הזכות לעבוד היא חלק מהזכות לכבוד האדם, פיטורי עובד על רקע הפרת משמעת פוגעים לא רק בכיסו של העובד, אלא גם בכבודו, בשמו הטוב ובמימוש העצמי שלו. לאור תכליתם הסוציאלית של פיצויי הפיטורים ואופיים הקוגנטי, פירשה הפסיקה את הסדר שלילת פיצויי הפיטורים בצורה מצומצמת. שלילת פיצויי הפיטורים היא סנקציה שמטרתה הענשת העובד על מעשיו הפסולים והרתעת כלל העובדים מהתנהגות דומה, אך הואיל והפיטורים עצמם הם עונש כבד לעובד, ומשמעותם היא גדיעת מטה לחמו, אזי, כאשר שלילת פיצויי פיטורים מצטרפת לפיטורים, היא תעשה במקרים קיצוניים בלבד, כאשר המעשים שעשה העובד חמורים במיוחד שגרמו לנזק משמעותי למעסיק. התכלית העיקרית של כספי פיצויי הפיטורים המופקדים בקופתה היא פנסיונית-ביטוחית, ולכן ראוי כי בית הדין ישקול את הפגיעה בגובה הקצבה שתישאר לעובד לאחר השלילה, מצבו הכלכלי ומצב התלויים בו בהווה ובעתיד, ויכולתו לצבור זכויות פנסיונית בעתיד. שלילת פיצויי הפיטורים היא סנקציה עונשית וככזו עליה להיות מידתית. לפיכך, יש צורך לייצר מדרג של הלימה בין חומרת המעשים לבין חומרת הסנקציה. פיטורים הם סנקציה קשה בפני עצמה במיוחד למי שעובד שנים רבות באותו מקום ומפתח ציפייה סבירה להמשיך להישאר בו.
מהלכה למעשה, נקבע כי התובע פוטר בנימוק שגנב תעלות אוורור השייכות ללקוח של המעסיקה באותה עת, ושלא נועדו לזריקה. מתוך הנחה זו, החליטה המעסיקה כי היא רשאית לא רק לפטר את התובע כי אם גם לשלול ממנו שלילה מוחלטת את מלוא פיצויי הפיטורים ואת דמי ההודעה המוקדמת. אלא שאין כל קביעה של רשות מוסמכת על פי דין, כי התובע אכן ביצע עבירה של גניבה. מעולם לא הוגשה תלונה למשטרה, וממילא לא נערכה חקירה בעניין. יתרה מכך, אדם גונב אם הוא נוטל ונושא חפץ הניתן להיגנב, בלי הסכמת בעליו, במרמה ובלי תביעת זכות בתום לב, כשהוא מתכוון בשעת הנטילה לשלול את הדבר מבעליו שלילת קבע. באשר ליסוד הנפשי יש להוכיח כי התקיימה מחשבה פלילית אצל מבצע העבירה. במקרה דנן, תעלות האוורור נלקחו ע"י התובע וצוותו על רקע פרקטיקה נוהגת של נטילת הגרוטאות ומכירתן, מקום בו הדבר אפשרי, ומתוך הנחה שגויה שאותן תעלות הן חלק מהגרוטאות שפונו לאשפה. מרגע היוודע הטעות, התובע וחבריו שבו למחסן הגרוטאות שלו מכרו אותן, קנו אותן מהסוחר ומסרו אותן בקרית הממשלה. לפיכך, לא התמלא היסוד העובדתי של עבירת הגניבה, שכן הבעלות על תעלות האוורור שבה למשרד המשפטים. בנוסף, נטילת תעלות האוורור נעשתה מתוך ערימה של גרוטאות שנועדו לפינוי, ולכן לא ניתן לקבוע כי התובע וחבריו לצוות נטלו אותן בלי הסכמת הבעלים, במרמה ובלי תביעת זכות בתום לב, מתוך כוונה לשלול אותן מבעליהן שלילת קבע. נטילת דבר מה מתוך ערימת גרוטאות המיועדות לסילוק כאשפה, אינה יכולה להיחשב כמעשה בלתי לגיטימי ואף לא כמעשה בלתי סביר. מקל וחומר, לא ניתן לראות במעשה, בנסיבות בהן נעשה, כמעשה שדבק בו רבב פלילי. לאור האמור, נפסק, כי לא הוכח שהתובע גנב את תעלות האוורור או כי התכוון לגנוב אותן.
זאת ועוד, נקבע כי אין להקל ראש בנזק התדמיתי שהדבר בוודאי גרם באותה עת למעסיקה והמבוכה הרבה עת הסתבר למנהלה כי עובדיו נטלו דבר השייך ללקוח שלו. עם זאת, המעסיקה לא הביאה כל ראיה לנזק כלכלי, תדמיתי או אחר שנגרם לה. לא הוכח כי משרד המשפטים ניתק את התקשרותו העסקית איתה, ולמעשה, למחרת היום, ביצעו התובע וחבריו עבודה עבור משרד המשפטים. מדובר בעובד שעבד בנאמנות עבור הנתבעת במשך תקופה משמעותית ביותר של 26.5 שנים. התובע, בן 64 במועד פיטוריו, איבד את מקום העבודה בו עבד כמעט מחצית חייו, בשל עבירת גניבה שיוחסה לו, שאותה לא ביצע. לא היה מקום לשלול מהתובע כלל את פיצויי הפיטורים המגיעים לו, ובנסיבות ביצוע המעשה - טעות בעובדה והסרת המחדל מייד עם היוודע דבר הטעות, גם לא את דמי ההודעה המוקדמת. תביעת התובע בכל הקשור לזכותו לקבלת פיצויי פיטורים מלאים ולדמי הודעה מוקדמת, מתקבלת במלואה, ותביעת המעסיקה נדחית במלואה.
יתרה מזו, נקבע כי הפיטורין נעשו שלא כדין. בהליך השימוע, נפל פגם היורד לשורשו של עניין, שעה שהמעסיקה גמרה אומר לפטר את התובע, חרף העובדה שלא היתה בידיה כל ראיה של ממש כי ביצע את עבירת הגניבה בה נחשד מלכתחילה. כאמור, כלל לא מדובר בגניבה כי אם בטעות שבעובדה שנעשתה בתום לב, ו"המחדל" הוסר מייד. פיטורי התובע בעילה של גניבה ומעילה באמון מעסיקתו אינם מתיישבים אפוא עם עובדות המקרה. בית הדין העיר כי מתקבל הרושם שהמעסיקה עטה על ההזדמנות לפטר את התובע על מנת להתחמק מתשלום פיצויי הפיטורים המגיעים לו לאחר כל כך הרבה שנים. בית הדין פסק לתובע פיצוי בסך 100,000 ₪, זאת בשל העילה שבגינה פוטר התובע, חרף העובדה שלא היו ראיות כנגדו לכך שביצע עבירת גניבה, וכן בשל גילו המתקדם ולתקופת עבודתו המשמעותית אצל המעסיקה, ומשעלו ספקות של ממש ביחס למניעיה האמיתיים בהחלטה לפטר את התובע. עם זאת, נדחתה תביעת התובע בטענת לשון הרע, משלא הוכח כי היה מקרה קונקרטי כלשהו של פרסום אירוע ה"גניבה". עוד נקבע כי התובע זכאי לפיצויי פיטורים מלאים בסך של 224,094 ₪, ודמי ההודעה המוקדמת בסך של 8,482 ₪. בנוסף, נפסק לתובע סך של 1,263 ₪, בגין דמי הבראה, וסכום של 31,831 ₪ בגין הפרשות לקרן הפנסיה. עוד נפסק לתובע סכום של 2,925 ₪ בגין הפרשי שכר עבודה. משהמעסיקה סירבה לאורך כל ההליך להכיר בחבותה המשפטית לשלם לתובע פיצויי פיטורים חרף המצב המשפטי שהובהר ע"י בית הדין, ועמדה על זכותה לנהל את ההליך עד תומו, היא חוייבה בהשתתפות בשכ"ט עו"ד בגין שני ההליכים בסך של 20,000 ₪.
לסיכום, תביעת התובע מתקבלת בחלקה, תביעת המעסיקה נדחית.
התובע יוצג ע"י: עו"ד אבי נפטון; הנתבעת יוצגה ע"י: עו"ד שירית פולק
