העליון קיבל את ערעור המדינה והחמיר בעונשו על שב"ח, תושב ג'נין, שהורשע בעבירות נשק. נקבע כי המציאות העגומה של שימוש לא חוקי בנשק חם באופן כמעט יום יומי, כופה צורך חברתי דחוף ואקוטי להחמיר עם עברייני נשק. שיקולי שיקום הפרט נסוגים מפני הצורך בשיקום המרחב הציבורי המדמם
ערעור המדינה על גזר הדין אשר ניתן על ידי בית המשפט המחוזי בגדרו השית על המשיב, לצד עונשים נלווים, מאסר בפועל למשך 18 חודשים בעקבות הרשעתו - על-פי הודאתו, אשר נמסרה במסגרת הסדר טיעון - בנשיאת נשק שלא כדין, עבירה לפי סעיפים 144(ב), רישא, ו-144(ב), סיפא, לחוק העונשין, וכן בהפרעה לשוטר במילוי תפקידו, עבירה לפי סעיף 275 לחוק, ובכניסה ושהייה בישראל בניגוד לחוק, עבירה לפי סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל. המשיב הוא תושב ג'נין, עיר הנמצאת בשטחה של הרש"פ, ואינו מורשה להיכנס לישראל. חרף זאת, בחודש נובמבר 2021, בשעות הערב, שהה ברכב אשר נסע ברחבי העיר אום אל-פאחם שבשטח ישראל כאשר הוא נושא על גופו, ללא היתר כדין, אקדח פאראבלום חצי אוטומטי עם מחסנית וכדורים תואמים. כאשר נהג הרכב התבקש לעצור לבדיקת שוטרים, יצא המשיב מהרכב, כשהוא נושא עמו את הנשק, והחל להימלט מהשוטרים. אחד השוטרים רדף אחרי המשיב וצעק לעברו "עצור, משטרה!". המשיב לא שעה לקריאה זו, המשיך להימלט, ואחרי שנתפס נאבק בשוטר. לבסוף, נעצר בעזרת שני שוטרים נוספים והנשק שהיה בחזקתו נתפס. בטיעוניה לעונש, הדגישה המדינה את חומרתן היתרה של עבירות נשק ומנגד, טען המשיב כי מדובר בנשיאת נשק קצרה מאד, עד כדי "רגעית", חזר על הודאתו, הביע חרטה על מעשיו, והצביע על עברו הנקי מפלילים. בית המשפט המחוזי זקף לזכות המשיב את הודאתו, אשר חסכה זמן שיפוטי יקר, את מצבו הרפואי הלא שפיר, וכן את היותו אדם צעיר (בן 27) שלא נרשמה לחובתו עד כה שום הרשעה בפלילים. על יסוד שיקולים אלה, קבע בית המשפט כי המשיב יישלח לכלא לתקופה של 18 חודשים בלבד.
לעמדת המדינה, עונש המאסר שהושת על המשיב סוטה לקולא במידה ניכרת מרמת הענישה שבית המשפט העליון קבע ביחס לעבירות נשק בכללותן, ומשכך, עונש זה קורא להתערבות. חומרתה של עבירת הנשק אשר בוצעה על ידי המשיב - יחד עם העבירות הנלוות, אשר מעצימות חומרה זו ומסמנות את המשיב כמי שנשקפת ממנו סכנה רבה לציבור - חייבה את בית המשפט להטיל על המשיב מאסר מאחורי סורג ובריח לתקופה ממושכת יותר.
כב' השופט א' שטיין פסק כי יש לקבל את ערעור המדינה. גזר הדין שניתן בעניינו של המשיב, מעיד על כך שמדיניות הענישה בעבירות נשק שקבע בית המשפט העליון בשורה ארוכה של פסקי דין הופנמה אך באופן חלקי - וחבל שכך. בעניין סובח (ע"פ 4406/19), הדגיש בית המשפט כי המציאות העגומה של שימוש לא חוקי בנשק חם באופן כמעט יום יומי, כפתה עלינו צורך חברתי דחוף ואקוטי להחמיר עם עברייני נשק לסוגיהם: "[...] לעיתים מדיניות הענישה הנוהגת ביחס לעבירה מסוימת אינה מספקת, ועל בית המשפט להורות על החמרה בענישה על מנת לקדם ולהגן על הערכים אשר ביסודה, ובכך לבלום את נפיצותן של עבירות מסוימות ההופכות ל"מכת מדינה", ולתת ביטוי לחומרה שיש לייחס להן. ...השימוש בנשק חם ככלי ליישוב סכסוכים הפך לרעה חולה, וכמעשה של יום ביומו גובה חיי אדם ולעיתים אף את חייהם של חפים מפשע אשר כל חטאם היה כי התהלכו באותה עת ברחובה של עיר.". בית המשפט העליון יישם את מדיניות ההחמרה האמורה ביחס לכלל עבירות נשק בשורה ארוכה של פסקי דין, ומדיניות בלתי-מתפשרת זו קיבלה באחרונה ביטוי סטטוטורי בסעיף 144(ז) לחוק העונשין אשר חוקק במסגרת תיקון מס' 140.
יתרה מכך, נקבע הענישה המחמירה והבלתי מתפשרת כאמור צריכה לחול ללא סייגים על כל נאשם בגיר באשר הוא, שכן "בטיפולנו בעבירות [נשק] מסוג זה ובמבצעיהן, להרתעת היחיד והרבים ולהרחקת עברייני הנשק מהחברה על ידי השמתם בין כותלי הכלא לתקופות ממושכות יש מעמד בכורה", ועל כן "ככלל, יעדים עונשיים אלו מוחקים מניה וביה את בקשת העבריין לשיקום [...] גם כאשר מדובר בעבריין צעיר שהסתבך לראשונה בפלילים ובקשתו לשיקום כנה ואף זוכה לתמיכתו של שירות המבחן" זאת, מסיבה פשוטה, שכן: "בימים קשים אלה, השיקום שבראש מעייננו הוא שיקום המרחב הציבורי המדמם כתוצאה מעבירות נשק בלתי פוסקות והשימוש העברייני בנשק חם." (ע"פ 4077/22 בעניין פלוני). בית משפט שמקל בעונשו של עבריין נשק מכביד על החברה שנאלצת להגן על עצמה -על כל בניה ובנותיה - מעברייני נשק. במילים פשוטות יותר, בהן השתמש בית המשפט בתוארו את מדיניות הענישה הראויה ביחס לעבירות מין, עסקינן במשחק-סכום-אפס: בית משפט שמרחם על העבריין אינו מרחם על הקורבן הבא (ע"פ 3792/18 בעניין פלוני).
זאת ועוד, נקבע כי כעולה מפסיקתו של בית המשפט העליון, מתחם הענישה הרגיל שראוי לקבוע לנאשם בגיר בגין נשיאה בלתי חוקית של נשק חם במרחב הציבורי נע בין 30 ל-42 חודשי מאסר בין סורג ובריח. הווה אומר: באין נסיבות מיוחדות לחומרא או לקולא, יהא זה בהחלט סביר אם בית משפט יטיל על נאשם כאמור עונש של 36 חודשי מאסר לריצוי בפועל. בית המשפט הדגיש שראוי כי אמות מידה אלה תנחנה את הערכאות הדיוניות באופן שיטתי, כך שמדיניות הענישה אשר נקוטה ביחס לעבירות נשק תיושם כהלכתה ובמלוא עוצמתה. עונש מאסר לתקופה של 36 חודשים – שהוא למעשה כפל העונש אשר הושת על המשיב על ידי בית המשפט המחוזי - מתאים גם למקרה דנן. מבלי להקל ראש בנסיבותיו האישיות של המשיב, אשר אכן מצדיקות הקלה מסוימת בעונשו, נסיבות אלה "מתקזזות" ונמחקות מניה וביה על ידי העבירות הנלוות שהלה ביצע יחד עם עבירת הנשק. עבירות אלו כוללות, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו וכן כניסה ושהייה בישראל בניגוד לחוק. ביצוען משווה לעבירת הנשק שביצע המשיב משנה חומרה, ומכאן הקיזוז. בלא נסיבות מיוחדות לקולא, העונש שראוי היה להטיל על המשיב בגין כל העבירות בהן הורשע היה עומד על ארבע שנות מאסר לריצוי בפועל. העובדה שהאנשים ששהו עם המשיב ברכב לא נעצרו, ומן הסתם לא נחקרו, אינה בגדר נסיבה מקלה. זאת, מאחר שאין כל אינדיקציה להחזקת נשק חם על ידי מי מאנשים אלו - ודי בשוני זה שבינם לבין המשיב. המקרה דנן הוא חמור והמשיב בהחלט ראוי לענישה מחמירה, כפי שטוענת המדינה. ברם, בית המשפט, ביושבו כערכאת הערעור, אינו ממצה את הדין עם נאשם אשר נמצא חייב בדינו אגב קבלת ערעור המדינה על קולת העונש. מטעם זה, ורק בעטיו, יש לקבל את ערעור המדינה ולהעמיד את תקופת המאסר שעל המשיב לרצות בין כותלי הכלא על 28 חודשים. שאר רכיביו של גזר הדין קמא יעמדו בעינם.
לסיכום, ערעור המדינה מתקבל, עונש המאסר בפועל יועמד על 28 חודשים.
המערערת יוצגה ע"י: עו"ד שאול כהן ; המשיב יוצג ע"י: עו"ד יוסף שלבי
