בית המשפט לתביעות קטנות קיבל את תביעתה של אישה שרכשה גורה מסוג יורקשיר ננסי שמתה כעבור שבועיים ממחלת הפרוו, וחייב את המוכר לפצותה בסך כולל של כ-5,200 שקל. ביהמ"ש קיבל את גרסתה לפיה הגורה החלה להראות סימני מחלה כבר ביום למחרת וקבע כי היא נתמכה בראיות המלמדות על כך שהגורה נמכרה לה בהיותה נגועה במחלה
התובעת רכשה מהנתבע גורת כלבים מגזע יורקשיר ננסי, שהייתה בת כחודשיים באותו מועד. לטענת התובעת, במעמד הרכישה הסבה את תשומת לבו של המוכר לכך שהגורה עושה צרכים מימיים, אך זה הרגיעה בטענה כי המדובר בתופעת לוואי של החלפת מזון. עם זאת, כבר כעבור יומיים נאלצה התובעת לטענתה לפנות לווטרינר מאחר שהגורה סבלה מהקאות תכופות. הווטרינר אשר בדק את הגורה קבע כי מצבה מחייב אשפוז והמליץ להשיבה למוכר בשל חשש למחלת פרוו.
באותו יום הודיע המוכר לתובעת כי הגורה נבדקה על ידי ווטרינר מטעמו אשר לא אבחן כל בעיה וכי היא שבה לאכול ולשתות. יום למחרת קיבלה התובעת למכשיר הטלפון הנייד שלה סרטון בו נצפית גורת יורקשיר בריאה ונמרצת. התובעת השאירה את הגורה אצל המוכר למשך מספר ימים נוספים להשגחה ואספה אותה לאחר מכן לביתה. כעבור מספר ימים, חזרו התסמינים ביתר שאת ולכן פנתה התובעת שוב למוכר, אך הלה הרגיע אותה וטען שוב כי הגורה בריאה וכי אין עמה כל בעיה. יומיים לאחר מכן, הגורה מתה.
בעקבות האמור פנתה התובעת למוכר ודרשה לקבל חזרה את כספה, אך הוא טען כי הגורה נמכרה בהיותה בריאה וכי הגורם למחלתה אינו נעוץ בו. משכך, הגישה התובעת תביעה לבית המשפט לתביעות קטנות באשדוד.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
הרשמת הבכירה אירנה רוזן קיבלה את התביעה וחייבה את המוכר להשיב לתובעת את עלות הגורה, עלויות המזון לכלבים שנרכש עבורה ועלויות דו"ח הנתיחה שנערכה לה. נקבע, כי עדות התובעת על השתלשלות האירועים הייתה עקבית ואמינה ונתמכה בראיות המלמדות על כך שהגורה נמכרה לה בהיותה נגועה במחלת פרוו, וירוס אשר גרם למותה כשבועיים לאחר רכישתה. בעניין זה, הווטרינר שבדק את הגורה יומיים לאחר שנרכשה אישר כי היא סבלה מחום גבוה, דלקת מעיים דמית וכי האבחנה שלו הייתה חשד למחלת פרוו. אבחנה זו, כך נקבע, תואמת את ממצאי הנתיחה שלאחר המוות שבוצעה לגורה, שציין אף הוא "שינויים חשודים למחלת פרוו וירוס".
לא זו אף זו, במהלך הדיון ביקשה התובעת להשמיע שיחה מוקלטת עם ווטרינר ששמו עלה בהתכתבויות בינה לבין הנתבע כמי שטיפל בגורה. מהשיחה עולה כי הווטרינר לא טיפל בגורה של התובעת אך טיפל בתקופה הרלוונטית בגור זכר השייך לנתבע שגם לגביו עלה חשד למחלת פרוו. עוד נשמע הווטרינר בשיחה מסביר לתובעת כי תקופת הדגירה של מחלת פרוו הינה בין 5-7 ימים.
לעומת גרסת התובעת אשר הייתה עקבית ונתמכה בראיות למכביר, סברה הרשמת כי גרסת הנתבע הייתה מתפתלת והשתנתה בהתאם להתפתחויות במהלך הדיון. לשיטתה, הנתבע דבק בגרסתו לפיה הגורה נמכרה לתובעת בהיותה בריאה ולעניין ממצאי הבדיקות שהעלו חשד למחלת פרוו, העיד כי אינו מקבל אותם וכי עומד על הוכחה חד משמעית. לא זו אף זו, הנתבע לא ביקש לסתור את תוכן השיחה עם הווטרינר ממנה עלה כי בחזקת הנתבע היה גור נוסף הסובל ממחלת פרוו ולא הכחיש את אשר עלה בשיחה.
עוד ציינה הרשמת כי עיון בהתכתבויות בין התובעת לבין הנתבע מעלה כי הנתבע הכחיש מכל וכל את האפשרות כי הגורה חולה במחלת פרוו והשליך רפש לכיוון הווטרינר מטעמה, ואף טען כי הבדיקות שבוצעו לגורה על ידי הווטרינר מטעמו - שמעולם לא נמסרו לתובעת - מפריכות את החשש. הנתבע לא צירף עותק ממצאי הבדיקות שבוצעו, לטענתו או כל ראיה לכך שאכן בוצעו. עוד ציינה הרשמת כי מבלי להרחיב לעניין חוסר אמינות הנתבע בכל הנוגע לביצוע הבדיקות לגורה עת הוחזרה לחזקתו, ולזהות הוטרינר שלכאורה בדק את הגורה ואבחן אותה כבריאה, ככל שהיה וטרינר כזה, הרי שמשלא הוגשו ממצאי הבדיקות, לא נותר אלא לקבוע כי לא הובא מטעם הנתבע ולו בדל של ראיה לסתור את טענת התובעת לפיה רכשה ממנו גורה הנגועה במחלת פרוו ממנה היא מתה תקופה קצרה ביותר לאחר רכישתה.
עוד דחתה הרשמת את טענת הנתבע לפיה יש להטיל את האחריות לפתחה של התובעת מאחר שלא פנתה לווטרינר בטרם רכישת הגורה ובטרם אספה אותה מהנתבע לאחר "החלמתה". בעניין זה, קיבלה הרשמת את גרסת התובעת לפיה הסתמכה על מצגי הנתבע אשר אף הציג את עצמו כמומחה לגידול כלבים וטען כי הגורה בריאה לחלוטין, וסברה כי בנסיבות העניין אין מקום להטיל על התובעת אחריות כלשהי בשל כך שבחרה להאמין לנתבע ולסמוך עליו.
לסיכום, קבעה הרשמת כי התובעת עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח כי היא רכשה מהנתבע גורה הנגועה במחלת פרוו, ממנה היא מתה כשבועיים לאחר רכישתה. כפועל יוצא, ישיב הנתבע לתובעת את עלות הגורה ששולמה לו בסך 3,400 שקל, את עלויות המזון לכלבים שנרכש עבור הגורה בסך כולל של 205 שקל ועלויות דו"ח הנתיחה בסך 94 שקל. עוד ישלם הנתבע לתובעת פיצוי בסך 1,500 שקל בגין עגמת הנפש שנגרמה לה ולמשפחתה, שעל פי התרשמותה של הרשמת הייתה משמעותית על אף התקופה הקצרה במהלכה הגורה שהתה בחזקת התובעת. סך הפיצוי הכולל: 5,199 שקל. כמו כן, ישלם הנתבע לתובעת את הוצאותיה בגין ניהול ההליך לרבות אגרת בית המשפט והתייצבות לשני דיונים בסך 750 שקל.
