המבקשות רכשו מנוי ברשת מכוני ההתעמלות לתקופה של למעלה משנה, אך כאשר ביקשו לבטלו כעבור מספר חודשים, נאמר להן שהאפשרות היחידה העומדת בפניהן היא מכירת יתרת המנוי. ביהמ"ש קבע כי פרשנות החברה לתקנות ביטול עסקה ולחוק הגנת הצרכן היא הגיונית, וכי קבלתה לא תגרום נזק לצרכן המתקשר בעסקה מתמשכת
בית המשפט המחוזי מרכז דחה בקשה לאישור תביעה ייצוגית נגד חברת סטודיו C, המפעילה רשת מכוני התעמלות לנשים, בטענה כי זו לא פעלה כחוק ולא הודיעה ללקוחותיה בדבר זכותן לבטל את ההתקשרות עמה ולא אפשרה להן להפסיק את ההתקשרות בכל עת. השופטת אסתר שטמר דחתה את הבקשה בשל היעדר עילה, וקבעה כי פרשנות החברה הייתה הגיונית ומשתלבת במארג החוקים הרלוונטי, ולאור עמדת המחוקק סביר כי קבלתה לא תגרום לנזק לצרכן המתקשר בעסקה מתמשכת.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
לטענת המבקשת, הסכם המנוי עם החברה כרוך בהתחייבות לתקופה מסוימת, אולם מעניק אפשרויות שונות לסיום המנוי. המבקשת עצמה רכשה מנוי ברשת לתקופה של 13 חודשים אולם כאשר ביקשה לבטל את המנוי מספר חודשים לאחר מכן, נמסר לה כי היה עליה למסור הודעה מראש חודש לפני נקודת היציאה (בתום 9 חודשי מנוי). מכיוון שפנתה לאחר חלוף המועד, נמסר לה כי לפי ההסכם היא רשאית למכור את יתרת המנוי. המבקשת 2 אף היא רכשה מנוי שנתי אצל המשיבה ובתום תקופת המנוי רכשה מנוי נוסף למשך 18 חודשים. לאחר מספר חודשים ביקשה לבטל את המנוי אולם נציגת החברה הסבירה לה כי היא אינה זכאית לבטלו וכי האפשרות היחידה הפתוחה בפניה היא מכירת המנוי. לטענת המבקשות, העסקה עם הרשת היא עסקה מתמשכת ולכן לפי סעיפים 13ג ו-13ד בחוק הגנת הצרכן קיימת זכות ביטול בכל עת. לפיכך, מאחר שהחברה לא הודיעה ללקוחותיה בדבר זכותן לבטל את המנוי, היא גרמה בכך לנזקים ממשיים ללקוחות רבים.
עילות התביעה שנמנו הן הטעיה מכוח חוק הגנת הצרכן, הפרת חובה חקוקה, תנאי מקפח בחוזה אחיד, רשלנות, הפרת חוזה, הפרת חובת תום הלב, עשיית עושר ולא במשפט ופגיעה באוטונומיה.
במסגרת הדיונים התבקשה עמדתו של הרגולטור, משרד הכלכלה, אשר טען כי, בהתאם לתקנה 2(4) בתקנות ביטול עסקה, טרם כניסתו לתוקף של תיקון 37 לחוק הגנת הצרכן, עמדה לצרכן זכות ביטול בעסקה מתמשכת תוך 14 יום מיום עשיית העסקה, או מיום מסירת חוזה בכתב, או מסמך גילוי נאות לפי המאוחר, בין שהוחל במתן השירות, בין שלא. לאחר תקופה זו הצרכן היה רשאי לבטל עסקה על פי התנאים שנקבעו בחוזה בין הצדדים או מכח הדין הכללי וסעיף 32 בחוק הגנת הצרכן.
השופטת אסתר שטמר דחתה את הבקשה וקבעה כי ההיבט הלשוני הדווקני של חוק הגנת הצרכן מלמד על אבחנה בין שישה הסדרים מיוחדים שבהם ננקטה לשון "רשאי לבטל" על הטיותיה לבין "זכות הצרכן לבטל" בסעיף 13ד. עוד ציינה השופטת כי לפי סדר הסעיפים, סעיף 13ג דן בחובת הגילוי של העוסק ולאחריו סעיף 13ד מפרט אודות הביטול. לשיטתה, עניין זה תומך בעמדת המשיבה לכאורה, שכן אילו ניתנה זכות הביטול ללקוח מן הסתם הייתה קודמת לאופן היישום שלה ולחובת העוסק לגלות פרטים בקשר אליה ולהיפך. יחד עם זאת, ההבדלים הלשוניים וסדר הסעיפים אינם גדולים ומשמעותיים עד כדי הטיית הכף לטובת אחת הפרשנויות, ועל כן יש להוסיף ולבחון איזו אפשרות מתיישבת עם תכלית החקיקה.
עוד צוין כי עיון בדברי ההסבר להצעת החוק שבמסגרתה נוספו סעיפים 13ג-ד בחוק ובדיונים בוועדת הכלכלה של הכנסת, מלמד כי מטרת הסעיפים הייתה להקל על לקוחות המעוניינים לבטל עסקאות מתמשכות. עם זאת לא ברור אם דובר רק בעסקה לתקופה בלתי קצובה או שמא גם עסקה לתקופה קצובה. יתרה מזו, ברור שכוונת הדברים לא הייתה לאפשר לצרכן לבטל עסקה מתמשכת ללא חיוב בתשלום.
השופטת הוסיפה כי הפרשנות שניתנה בעת חקיקת תיקון 37 לחוק וגם בעמדת הרגולטור הייתה שסעיפים 13ג-ד אינם מקנים זכות לביטול, אלא במקום שהזכות נקבעה בהסכם בין הצדדים ובעלות שנקבעה בהסכם. למרות האמור, הסכים המחוקק בתיקון 37 לתקן את המצב אך רק לגבי שני סוגים של עסקאות וניתן להניח כי העסקאות האחרות שלא נמנו בתוספת הרביעית לחוק לא הטרידו אותו שכן לא פעל להסדרתן. גם מסיבה זו לא סברה השופטת כי יש מקום לקבל את פרשנותן הגורפת של המבקשות המאפשרות ביטול עסקה מתמשכת בכל עת, ללא קשר לעילות הביטול הקבועות בחוזה בין הצדדים. נוכח האמור, נקבע כי פרשנות המשיבה הגיונית, משתלבת במארג החוקים הרלוונטי, ולאור עמדת המחוקק סביר כי קבלתה לא תגרום לנזק לצרכן המתקשר בעסקה מתמשכת.
המבקשות תישאנה בהוצאות המשיבה בסכום כולל של 25 אלף שקל.
