בני זוג ערבי ויהודייה שהגיעו להתארח בצימר "אוטופיה בצפון" טענו כי סולקו מהמקום בבושת פנים ע"י בעלי המקום אך בשל היותם זוג מעורב. בעלי הצימר טענו מנגד כי בני הזוג "נחתו" במקום בהפתעה בשעת לילה מאוחרת כשהתובע שיכור כלוט ולכן לא ניתן היה לארחם. מה קבע בית המשפט?
אוטופיה בצפון? בעלי צימר במושב דלתון שסילקו בני זוג ערבי ויהודייה שהגיעו להתארח במקום יפצו אותם ב-20 אלף שקל לאחר שבית המשפט קבע כי הפלו אותם על רקע גזעם ומוצאם. השופטת הבכירה רים נדאף: "הנתבעים לא נתנו כל הסבר המניח את הדעת מדוע התובעים, אשר הוכיחו כי בוצעה ההזמנה בטרם הגיעם לצימר, הגיעו אליו ונכנסו כבר לחדר, עזבו את המקום בסמוך לאחר שהגיעו, אם לא על רקע האפליה שטוענים התובעים שנקטו הם כנגדם".
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
התובעים הם בני זוג, כאשר התובע הוא ערבי-ישראלי והתובעת יהודייה. לטענתם, ביצעו הזמנה לצימר בבעלות הנתבעים, "אוטופיה בצפון", המצוי ביישוב דלתון, אלא שסולקו ממנו עם הגעתם מרגע שהתברר שהם זוג מעורב. מאחר שלא ידעו היכן להעביר את הלילה, החליטו התובעים לטענתם לנסוע לצימר אחר באותו מושב ובבוקר למחרת עזבו את המושב.
בתביעה שהגישו לבית משפט השלום לנצרת, טענו התובעים כי הופלו לרעה מחמת גזע ומוצא, וזאת בניגוד לחוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים. לפיכך, לשיטתם, על הנתבעים לפצותם ב-100 אלף שקל.
הנתבעים מצדם, טענו כי חזונם מקדמת דנא ומיום פתיחת העסק הוא לכבד את כל הבא בברכה לעסקם, כל אדם באשר הוא אדם, ללא הפליה בגין גזע, לאום, דת וכו'. לטענתם, התנאי היחידי שהם עומדים על קיומו הוא שההזמנה של הצימר תבוצע על-פי הנוהל וכי האורח במהלך חופשתו יתנהג התנהגות תרבותית אנושית. לטענת הנתבעים, בני הזוג לא ביצעו כל הזמנה בטרם הגעתם אלא נחתו במקום בהפתעה בשעת לילה מאוחרת, כשהתובע שיכור כלוט.
השופטת הבכירה רים נדאף קיבלה את התביעה וקבעה כי הנתבעים אכן הפלו את התובעים ומנעו את כניסתם לצימר בשל היותם זוג מעורב – ערבי ויהודייה. צוין, כי הבחינה לא אמורה להיות בשאלה אם הנתבעים, כעניין שבשגרה, נוהגים לארח אורחים ערביים במקום אם לאו, אלא אם נהגו באפליה פסולה נגד התובעים בהיותם זוג מעורב, ערבי ויהודייה.
בכל הנוגע לביצוע ההזמנה מראש, קבע בית המשפט כי על אף שבעלת הצימר זיהתה את קולה בהקלטה שצירף התובע, ומההקלטה נשמע באופן ברור כי היא מדברת על הזמנה, היא ניסתה בעדותה להרחיק עצמה מהאירוע ולהסתתר מאחורי הטענה של אי קיום טופס הזמנה חתום. לאור האמור, שוכנעה השופטת כי התובע ביצע הזמנה כנדרש לצימר בטרם הגעתם של בני הזוג למקום, כאשר מנגד לא עלה בידי הנתבעים לסתור טענה זו. זאת ועוד, לא הובאה על-ידי הנתבעים כל ראיה המוכיחה שלא ניתן לארח אורח בצימר כל עוד לא בוצעה הזמנה רשמית בעוד מועד. בנוסף, הנתבעים לא הסבירו מדוע לא ניתן היה להחתים את בני הזוג במקום על טופס הזמנה ולארח אותם.
בכל הנוגע להגעה למקום ועזיבתו, קבעה השופטת כי התובעים עמדו בנטל להוכיח את קיום החזקה האמורה בסעיף 6(1) לחוק, ומשכך עובר הנטל אל הנתבעים להוכיח כי לא מנעו את כניסתם של התובעים לצימר על רקע היותם זוג מעורב. עם זאת, מחומר הראיות עולה כי הנתבעים לא עמדו בנטל זה, שכן הגם אם בעלת הצימר ידעה בעת ביצוע ההזמנה כי התובע ערבי, הרי שהנתבעים לא ידעו כי חברתו יהודייה ולא נתנו כל הסבר המניח את הדעת מדוע התובעים, אשר הוכיחו כי בוצעה ההזמנה מראש, הגיעו אליו ונכנסו כבר לחדר אך עזבו את המקום בסמוך לאחר שהגיעו.
עוד דחתה השופטת את טענת בעלי הצימר לפיה התובע בא על מנת לראות את המקום, שכן לשיטתה לא יעלה על הדעת שאדם ייסע יותר משעתיים מהמרכז לצפון כדי להתרשם מהמקום. עוד הוסיפה כי לא יעלה גם על הדעת שאדם שבא להתרשם ממקום יוריד את דבריו מהרכב, ייכנס לאחד החדרים בצימר מבלי שמי מבעלי המקום יראו כלום, מה גם שהעניין לא עולה בקנה אחד עם תמלול הקלטות שמהן עולה כי הנתבעת לקחה מהתובע פרטי כרטיס אשראי ומאשרת לו שיש הזמנה.
כן דחתה השופטת את טענת בעלי הצימר לפיה התובע הגיע למקום שיכור וקבעה כי מדובר בטענה שנולדה אך במטרה לנסות ולתרץ את סילוק התובעים מהמקום, ועל מנת לחמוק מטענת ההפליה שביצעו הנתבעים כנגד התובעים.
לסיכום, בית המשפט הגיע למסקנה כי התובעים הוכיחו שבוצעה על ידם הזמנה לצימר כנדרש, הוכיחו כי הגיעו למקום, נכנסו לחדר, וסולקו ממנו בשלב מסוים. עוד שוכנע בית המשפט כי התובעים סולקו מהמקום לאחר ועקב כך שהתברר שהתובע הוא ערבי והתובעת, חברתו, יהודייה, ולא מכל טעם אחר.
בכל הנוגע לקביעת סכום הפיצוי שישולם לתובעים, סברה השופטת כי עליו לשקף אמירה ברורה של בית המשפט לפיה אין להשלים עם הפסול המגולם בהפליית אדם על רקע לאום, ובמקרה זה על רקע היות התובעים זוג מעורב. לאחר ששקלה את נסיבות האירוע ואת תחושת הביזוי, העלבון ועוגמת הנפש שנגרמה לתובעים בעקבות האירוע – פסקה השופטת לכל אחד מהתובעים פיצוי של 10 אלפים שקלים, וביחד 20 אלף שקלים בתוספת הוצאות ושכ"ט בסך 8,500 שקל.
