ביה"ד האזורי לעבודה קיבל את טענותיהן של שתי חוקרות ביחידה לחקירות הונאה, לפיהן סבלו מאפליה מגדרית חמורה שהתבטאה בסירובם של חוקרים גברים לצאת עמן לחקירות. נקבע כי המוסד לא עשה דבר כדי להפסיק את האפליה, כשאף הוצאה הנחיה המאפשרת לא לעבוד עם נשים. סכום הפיצוי- 170 אלף שקל
השופטת דיתה פרוז'ינין, פסקה כי לא מדובר במערכת יחסים מקצועית שעלתה על שרטון כפי שניסה המוסד לטעון אלא באפליה מגדרית ברורה והפרה של חובתו כמעסיק וכגוף ציבורי לפעול ליצירת סביבת עבודה שוויונית ונקייה, כשנתן גיבוי לאפליה בהוצאת הנחיה לפיה יתאפשר לעובדים לא לעבוד בזוגות מעורבים כשזה בניגוד לאמונתם. השופטת ציינה כי על המוסד, כגוף ציבורי, לדאוג לייצוג שוויוני של נשים בשוק התעסוקה ובייחוד במקצועות המזוהים כמקצועות "גבריים".
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
התובעות, עבדו בתקופה הרלבנטית כחוקרות ביחידת משנה של היחידה הארצית לחקירות הונאה במוסד לביטוח לאומי, שתפקידה לחשוף מעשי מרמה והונאה של מבוטחים. היחידה בה עבדו התובעות התמחתה בצילומי וידאו, לרבות בתנאי מעקב סמוי, כשבמסגרת עבודתם נדרשו חוקרי היחידה לבצע מעקבים וחקירות בשטח, בדרך כלל בזוגות.
מלבד התובעות, הועסקו ביחידה ארבעה חוקרים גברים. במסגרת התביעה, עתרו התובעות באמצעות עורכי הדין שגיב עזרא והדס כהן ביטון, לחייב את המוסד ואת סמנכ"ל הלוגיסטיקה והחקירות בפיצויים, בטענה כי סבלו מאפליה מגדרית חמורה שהתבטאה באמירות שונות שהפנו אליהן חוקרים ביחידה, ובסירובם של החוקרים לצאת עמן לחקירות בצוותא. לטענתן, המוסד לא עשה את המוטל עליו כמעסיקן על מנת למנוע ולהפסיק את האפליה, ואף הוצאה הנחיה המאפשרת לחוקרים לא לעבוד עם נשים.
הנתבעים הכחישו את הטענות וטענו כי לא מדובר באפליה מגדרית כלל וכלל אלא בסכסוכים מקצועיים ובינאישיים שהתגלעו ביחידה.
השופטת דיתה פרוז'ינין קיבלה את טענות החוקרות. ראשית, הזכיר בית הדין כי סעיף 2 לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה אוסר על מעסיק להפלות בין עובדיו או בין דורשי עבודה, מחמת מין, נטייה מינית, מעמד אישי וכדומה. בית הדין קבע כי מחומר העדויות עולה כי כבר בראשית תקופת עבודתן ביחידה נתקלו התובעות בסממני אפליה מצד החוקרים ביחידה. כמו כן, הסתייגותם של החוקרים כבר בשנת 2012 מצירופן של התובעות ליחידה ובקשתם שלא לעבוד עמן, מלמדת כי לא מדובר במערכת יחסים מקצועית שעלתה על שרטון אלא באפליה מגדרית ברורה.
עוד הוסיפה שופטת כי אמנם הייתה הפוגה זמנית בגילויי האפליה, אולם זו שבה והתחדשה בהמשך, וכי הוכח שהסירוב לעבוד עם התובעות לא נבע מטעמים מקצועיים כלשהם אלא מטעמים מגדריים בלבד. עוד דחה בית הדין את טענת המוסד לביטוח לאומי לפיה החוקרים לא סירבו לעבוד עם התובעות באופן גורף, אלא ביקשו להתחשב בהם כשהדבר אפשרי. בנוסף, ציין בית הדין כי גם סירוב חלקי לעבוד עם נשים הוא בגדר הפליה מגדרית, שכן מה שעומד בבסיס אותו סירוב הוא פסילת עבודה משותפת עם עובדת שכל חטאה הוא שהיא אישה.
בכל הנוגע להתנהלות המוסד, קבע בית הדין כי כאשר מתגלות תופעות של אפליה במקום העבודה על המעסיק לפעול תחילה לבירור העובדות תוך מתן הזדמנות לשני הצדדים להשמיע את גרסתם, ואם לאחר מכן אמנם מתברר כי הייתה אפליה, עליו לפעול ליצירת סביבת עבודה שוויונית ונקייה מאפליה, השומרת על כבודם.
לאחר בחינת הראיות, שוכנע בית הדין כי כמעט כל הגורמים הבכירים במוסד שהנושא הובא לידיעתם לא טיפלו בו, אלא בחרו להתעלם מהאפליה ולהתרחק מהנושא עד כמה שניתן. לא זו אף זו, גם לאחר שנאמרו דברים ברורים וחד משמעיים מצד החוקרים, לא ננקטה פעולה כלשהי להפסקת האפליה המגדרית ובשום שלב לא מצא המוסד לנכון להבהיר לחוקרים כי החוקרות הן עובדות שוות ערך ושוות מעמד ביחידה. עוד הוסיף בית הדין כי המוסד אף נתן גיבוי לאפליה בהוצאת הנחיה לפיה יתאפשר לעובדים לא לעבוד בזוגות מעורבים כשזה בניגוד לאמונתם מטעמי מצפון או הלכה. בעניין זה, נקבע כי הנחיה המגבילה את ציוות העובדים ביחידה על פי מינם בלבד, כאשר מינו של העובד אינו רלבנטי כלל לדרישות התפקיד, היא אפליה פסולה ומובהקת והיא אף מעבירה מסר ברור כי סירוב לעבוד עם נשים בשל היותן נשים הוא לגיטימי ומקובל על המערכת. עוד התרשם בית הדין כי מערכת היחסים העכורה ביחידה לא הייתה אלא תולדה של יחסם של רוב החוקרים לתובעות, ובכלל זה ההערות הפוגעניות המתייחסות ליכולותיהן ופקפוק ביכולתן לבצע את העבודה כמו הגברים. בשל כל אלה, נקבע, היה על המוסד לנקוט צעדים להפסקת ההתנהגות המפלה וביטוייה, אך תחת זאת בחר לתת לה גיבוי על ידי הכחשת התופעה ומתן הנחיה המנציחה את האפליה.
עוד התייחס בית הדין לדו"ח צוות פנימי שמינה מנכ"ל המוסד לבחינת נהלי העבודה הקיימים ביחידה והשוואתם לסדרי העבודה ביחידות דומות בגופים אחרים. נקבע, כי כותבי הדו"ח התחמקו מדיון אמיתי וכן בנושא שבגינו התמנו לתפקידם, ונראה כי גם הם יצאו מנקודת הנחה שאין מדובר באפליה אלא בבעיה ניהולית-מקצועית ולא התייחסו כלל לאפשרות שקיימת סיבה אחרת לסירוב החוקרים לעבוד בזוגות מעורבים. גם ההמלצות שנתנו חברי הצוות היו כלליות ביותר לדעת בית הדין, ולא היה בהן כל התמודדות עם השאלות האם יש לעבוד בזוגות מעורבים אם לאו. לא זו אף זו, ניתנה בדו"ח אפשרות להמשיך ולהדיר את החוקרות, שכן נכתב שם שיש לאפשר "התחשבות ביחסים הבינאישיים ובכימיה הבינאישית של הצוות", בין היתר כאשר הדבר מבוקש בנימוק בשל אמונה דתית.
