צעירה בת 25 התאבדה לאחר שהגיע למיון באיכילוב במצב פסיכוטי, ושוחררה תוך פחות משעתיים. נקבע כי ביה"ח נהג בניגוד לנייר העמדה של האיגוד הפסיכיאטרי, לא העריך מסוכנות כנדרש והחלטתו לא היתה מושכלת. בשחרור המנוחה התעלם מהמחשבות האובדניות ומההזיות עליהם דווחה, ולא טרח ליצור קשר עם האב
עסקינן בתביעת עזבונה של המנוחה א' ז"ל, בת 25 במותה, באמצעות אביה, בגין נזקים שנגרמו כתוצאה מהתאבדותה לאחר שנמצאה תלויה בחורשה בתל אביב, כיומיים לאחר שחרורה ממלר"ד המרכז הרפואי ע"ש סורסקי תל אביב. טענת התביעה היא כי בשל רשלנות חדר המיון בבית החולים בשחרורה במצבה, גרם בית החולים או לא מנע את התאבדותה חרף הצפיות הסבירה כי תממש את הקולות הפוקדים עליה לפגוע בעצמה. בחודש ינואר 2016, התקבלה המנוחה במיון בית החולים. היא הגיעה באמבולנס מלווה על ידי חברתה, נבדקה על ידי אחות, רופאת מיון ויועץ פסיכיאטרי ושוחררה כעבור כשעה וחצי. כעבור יומיים, המנוחה נמצאה ללא סימני חיים, תלויה על עץ החורשה, לידה היה מוטל הכלב שלה, מת אף הוא.
לטענת התובע, פרופ' שרייבר היועץ הפסיכיאטרי, לא שוחח עם רופאת המיון והאחות, לא עיין בדוח המיון ולא התייחס לדברי החברה שהביאה אותה, ובהתעלמות מהרשומה הרפואית בדבר שמיעת הקולות הפוקדים עליה לפגוע בעצמה המתועדים בדוח, קבע שמדובר בהרעלה חריפה של סמים הגורמת למחשבות שווא והזיות. הוא לא ניסה לשכנע אותה להתאשפז, לא הציע לה להישאר להשגחה במיון, ואפילו לא ניסה ליצור קשר עם אביה.
המדינה טענה, מנגד כי אין לבחון את המקרה לפי התוצאה הטרגית לאחר מעשה, אלא את הטיפול שניתן בזמן אמת לפי הסטנדרטים הרפואיים המקובלים, ואלה קוימו באופן סביר ותקין.
כב' השופטת א' דגן פסקה כי דין התביעה להתקבל. בבסיס ההגנה עומדת התזה לפיה לא היה מדובר בפסיכוזה, העשויה לשמש אינדיקציה לאשפוז בכפייה, אלא בהרעלת סמים שבמהלך הבדיקה שארכה כ-20 דקות, הלכה ודעכה והצדיקה שחרור מהמיון. פרופ' שרייבר (והמומחה מטעמו ד"ר הרמן) סבורים שהרעלת סמים היא האבחנה ואין בלתה, אלא שמהראיות שהוגשו אין זה ברור כלל כי מדובר בהרעלת סמים. למנוחה לא נלקחו בדיקות שתן או אחרות כך שאין בידנו אישוש מעבדתי לתזה. לרופאת המיון ד"ר ורטהיין אמרה המנוחה כי היא משתמשת באופן קבוע ב-cath (חגיגת, סם סטימולנטי, מסוג אמפטמין) אבל היום לא השתמשה בסמים. בדוח פרופ' שרייבר נכתב כי הובאה על ידי חברה עקב דיווח על מחשבות אובדניות על רקע שימוש בקטמין בעוד שהחברה מעידה שהמנוחה ששהתה בביתה שעות ארוכות לא נטלה כל סם והיא אף אמרה זאת במפורש לפרופ' שרייבר שחזר ושאל אותה את השאלה שוב ושוב אם נטלו סמים. לעולם לא נדע אם היתה הרעלת סמים אם לאו אבל אין ספק שבנסיבות העדויות העובדתיות היה ראוי לקחת בחשבון אפשרות שלא מדובר בהרעלת סמים, או לא רק בהרעלת סמים, אלא במצב נפשי/התנהגותי הטעון בירור מעמיק. נקבע שעדותה של החברה מתקבלת במלואה לרבות עדותה לפיה המנוחה לא נטלה סמים כל זמן שהייתה עמה ולרבות מסירת מידע זה לפרופ' שרייבר והמידע לפיו נטלה סכין וביקשה לצאת מהבית. יתר על כן, שאלת ההתרשלות בשחרור המנוחה במצבה נבחנת הן אם השתמשה בקטמין באותו יום והן אם לאו. סברת פרופ' שרייבר שלקחה סמים, מבלי שיש לו מידע לגבי מועד הנטילה, היא בעלת נפקות מפני שאין די נתונים לדעת אם השפעת הסם (ככל שלקחה) חלפה מזמן ועל כן יתכן שלא מדובר בהרעלת סמים אלא במצב אחר. בירור של שעת הלקיחה גם בעל נפקות שכן יתכן שהמנוחה נטלה סמים כלשהם עוד לפני שהגיעה לחברה כך שעדות החברה לפיה לא לקחה כלום אצלה לא עומדת בסתירה בהכרח לדברי המנוחה לפני פרופ' שרייבר שלקחה היום. אלו הם פרטים לעולם לא נדע מפני שהתִשאול, האנמנזה והדוח לא כולל פרטים בעלי נפקות אלו.
בהמשך לאמור, נקבע כי מתקבלת גרסת החברה לפיה המנוחה לא השתמשה בסמים כל עת שהיתה בביתה. משעה שנפגשו ועד בדיקת פרופ' שרייבר חלפו למעלה משמונה שעות. מעדויות פרופ' שרייבר וחוות דעת המומחה מטעמו ד"ר הרמן ששניהם מומחים גם בסמים, עולה כי פינוי החומר של קטמין מהגוף הוא זמן קצר ועד שעתיים ומכאן שהדעיכה היתה צריכה להתקיים עוד לפני הבדיקה. בפועל אין חולק כי הבדיקה הוזמנה עקב קולות פוקדים להתאבד. גם אם סברת היועץ היא כי המנוחה נטלה סמים, אין חולק באשר לסיכון הטמון לאדם המצוי בהרעלת סמים שעלולה כשלעצמה, לגרום למוות. עם זאת, אין בדוח היועץ קביעה כי מצבה של המנוחה תקין אלא כי הוא משתפר, על פי הרגשתה של המנוחה, ומכאן שהשחרור היה מוקדם בנסיבות הענין של אי בהירות. מכל מקום, התרשמות של הרעלת סמים אינה שוללת קיומה של פסיכוזה, המאפשרת אשפוז כפוי בהתאם לחוק לטיפול בחולי נפש. הסיכון בפסיכוזה, בוודאי בהימצאות קולות פוקדים לפגוע בעצמה, בעינו עומד. על כן, בין אם נטלה סמים ובין אם לאו, השאלה היא האם שחרורה של המנוחה במצבה ובהיעדר תמונה מעמיקה יותר היה סביר, והתשובה לכך, שלילית. האנמנזה המשמעותית בדבר שמיעת קולות הפוקדים עליה לפגוע בעצמה אותה רשמה האחות שקיבלה את המנוחה במיון, לא אוזכרה ברשומת היועץ פרופ' שרייבר והוא התעלם ממנה. אותה אחות שיכלה לשפוך אור ומידע עובדתי התרשמותי נוסף על מצב המנוחה בהגעתה לבית החולים, לא זומנה לעדות מטעם המדינה. שעה שעד רלבנטי אינו מוזמן להעיד נוצרת הנחה לפיה אילו הובא, היתה עדותו פועלת לרעת בעל הדין שנמנע מלהזמינו. הבדיקה הגופנית הנדרשת בחדר מיון כוללת פרמטרים נוירולוגים שלא נבדקו. בין היתר, לא סומן בטופס השדה "מבולבל", הגם שאין חולק כי המנוחה היתה מבולבלת. ד"ר ורטהיין אישרה בחקירתה כי הפרמטר "מתמצא בזמן ובמקום" חשוב אצל מישהו שמגיע עם מחשבות שווא ברם, לגישתה, אם מדובר בעניין נפשי מתייתרת הבדיקה שלה, שעה שהמטופלת מועברת לייעוץ פסיכיאטרי, שבמסגרת אותו ייעוץ צריך לבדוק את כל העניינים הללו. פרופ' שרייבר מצִדו, השליך את האחריות לגבי בדיקות גופניות בחזרה על ד"ר ורטהיין משהעיד כי הוא רק יועץ ואילו רופאת המיון היא שצריכה לעשות את הבדיקות. המנוחה "נפלה בין הכיסאות" כשכל רופא באותו צוות משליך את האחריות לפתחו של השני, תוך הסתמכות על מידע חלקי וחסר ואי ביצוע כל הבדיקות הנדרשות על פי פרקטיקה מקובלת וסבירה. הלכה היא כי אין להסתפק לצורך אנמנזה במה שהחולה מספר מיוזמתו אלא יש לבצע חקירה יוזמת אקטיבית. הדברים נכונים ביתר שאת שעה שמתבקש ייעוץ פסיכיאטרי ולא מבוצעות בדיקות גופניות מלאות ו/או בדיקת מעבדה (שתן לגילוי סם), שכן כל פיסת מידע חשובה ליצירת תמונה מלאה ורצופה.
יתרה מזו, נקבע כי פרופ' שרייבר לא תשאל את המנוחה באשר לרקע הפסיכיאטרי, לא בירר אם קיים ניסיון אובדני קודם או אם המנוחה מצויה בקבוצת סיכון. לא צוין בסיכום של פרופ' שרייבר משך הזמן והתדירות של שמיעת הקולות הפוקדים עליה לפגוע בעצמה. לא נלקחה בדיקת מעבדה שיכלה לתרום לקבלת תמונה על איזה סם מדובר אם בכלל. מבין כל הסמים האפשריים, קבע היועץ כי בשל נטילת קטמין המתפוגג כשהוא לבדו. תוך זמן קצר (דקות עד שעתיים), היתה הצדקה לשחרור. ד"ר הרמן העיד כאמור כי הקטמין נספג בגוף מהר ומורחק מהגוף מהר. הוא גורם לתחושת אופוריה וההתאוששות מהסם היא מהירה, בתוך דקות עד שעתיים. לאחר שההשפעה חולפת יכול להישאר מצב רוח טוב למשך שעות או ימים. אלא שבעניין דנן לא היה מצב רוח טוב בשום שלב. הערכת מסוכנות מהווה רכיב עיקרי בהערכת פסיכוזה ובשיקול אם יש אינדיקציה לאשפוז בכפייה אם לאו. תלונות בדבר מחשבות אובדניות וקולות פוקדים יוצרים סיכון מטבע הדברים. המסוכנות נלמדה היטב אף מעדותה של החברה והרעלת סמים מהווה אף מגביר סיכון, הן מבחינה פסיכיאטרית, והן מבחינה גופנית. החובה להעריך מסוכנות נקבעה כחובה מרכזית גם בנייר העמדה של האיגוד הפסיכיאטרי. בשחרור המנוחה התעלם הצוות, בין היתר, מהמחשבות האובדניות עליהם דווחה המנוחה ומאירוע נטילת הסכין עליו דווחה החברה, התעלם מההזיות הפוקדות, לא התעניין במערכת התמך של המנוחה, ולא טרח ליצור קשר עם האב. המדינה נהגה בניגוד לנייר העמדה, לא העריכה מסוכנות כנדרש והחלטתה לא היתה מושכלת. פרופ' שרייבר היה מודע לכך שקיים סיכון להתאבדות. הוא שאל את המנוחה על כך ומצא לנכון להסתמך על הבטחתה שלא תפגע בעצמה. הסתמכות על מטופל שמגיע עם מחשבות אובדניות וקולות פוקדים, מבקש להשתחרר ומבטיח לא להתאבד, היא דבר בעייתי. בפועל, הבדיקה הפסיכיאטרית התבססה רק על שיחה עם המנוחה, מידע סובייקטיבי דל ומבולבל, ללא בדיקות מעבדתיות, ובשים לב לסתירות בגרסתה בפני רופאת המיון לעומת היועץ, המצב הלא יציב והקולות הפוקדים עליה לפגוע בעצמה שנרשמו אך שעה קלה קודם לכן, צריך היה למצער להעלות ספק אצל הפסיכיאטר. במקרה של ספק יש להעמיק את הבדיקה, לקבל מידע אובייקטיבי, לשתף בן משפחה, ואולי להמתין עם השחרור. פרופ' שרייבר, חרף התמונה שאינה חד חד ערכית, לא הטיל כל ספק, העדיף קביעה של הרעלת סמים ללא תימוכין מספיק ובניגוד לעדות העובדתית של החברה שאינה במצב תחת סמים ובחר לשחררה לאלתר כשמצבה בשחרור עדיין לא תקין. נקבע כי התעלמות הצוות ממקור מידע כה חשוב בקבלת החלטה באשר לאבחון מצבה ומסוכנותה על בסיס נתונים חסר, כמו גם הימנעות מיצירת קשר עם בן משפחה לצורך קבלת אחריות לאחר שחרורה, מעיד, על אדישות הצוות וחריגה מפרקטיקה סבירה ומקובלת.
נפסק כי שחרור המנוחה במצבה היה החלטה פזיזה לאחר שיחה בת פחות מ- 20 דקות. בבדיקה לא נבדקו כל הרכיבים הנדרשים מרופא סביר לפי הדין ניירות העמדה והדרישות המיוחדות מפסיכיאטר. שיקול הדעת הופעל עם נתוני חסר שניתן וצריך היה להעמיק בהם. הקביעה כי מדובר בהרעלת סמים דועכת בוצעה באופן נמהר, ללא אבחנה מבדלת משלא נשקלו מלא האפשרויות. מצבה עשוי היה בהחלט לתאום מצב של פסיכוזה וכך בהתאם לסעיף 9(א) לחוק הטיפול בחולי נפש התקיים לכאורה מצב פסיכוזה, כושר השיפוט וביקורת המציאות לא היו תקינים והמנוחה היתה במצב של סיכון פיזי מידי. למצער היה צריך להתעורר ספק בלב הצוות בדבר התקיימות דרישות אלו, ספק שצריך היה למנוע את שחרורה המידי מבלי להודיע לאביה, ומבלי לאפשר שהייה נוספת במיון עד להגעה למצב תקין מוחלט. תחת זאת המנוחה שוחררה עם התוויה להמשך טיפול בקהילה, התוויה לא רלוונטית לחולה במצבה. התובע הרים את הנטל להוכיח במידה הנדרשת כי המדינה הפרה את חובת הזהירות למנוחה, ולקתה בהתרשלות. יתרה מכך, נקבע כי על מנת להוכיח ניתוק קשר סיבתי יש לבדוק את אמצעי הביטחון שנקט בית החולים על מנת למנוע את ההתאבדות. המדינה לא נקטה בכל אמצעי וקביעת הקשר הסיבתי מוצדקת אף אם אין וודאות אם ניתן היה למנוע את ההתאבדות. המנוחה היתה צעירה בתחילת דרכה, שהחלה לימודי אדריכלות ועיצוב, וטרם הספיקה לסלול את הקריירה המקצועית שלה. עובר לפטירתה היתה בריאה בגופה ובנפשה והפנייה למיון בגין תלונות נפשיות, היתה הראשונה בחייה. המדינה תשלם לתובע סך 2,315,000 ₪, ותשפה את התובע בהוצאות המומחה מטעמו ובתשלום האגרה ובשכ"ט עו"ד בסך כולל של 541,710 ₪.
לסיכום, התביעה מתקבלת.
התובע יוצג ע"י: עוה"ד ט. טרייבנד ; הנתבעת יוצגה ע"י: עוה"ד ויסגלס אלמגור ושות'
