סך של 100,000 ₪ ישלם אדם לגרושתו בשל פגיעה בפרטיותה. נקבע כי התקנת מצלמות בתוך דל"ת אמותיו של אדם כדי לתעד אותו במצבים אינטימיים, היא מעשה בל ייעשה. התקנת המצלמות נועדה להשפיל את האישה, להראות לה כי האיש מוסיף לשלוט בחייה, ולבטל כליל את חירויותיה כאדם עצמאי וחופשי
התובעת והאיש הם בני זוג לשעבר, שנישאו בשנת 2014 והתגרשו בשנת 2021 ולהם שתי בנות. התובעת הגישה תביעתה זו, בה עתרה לחייב את האיש בתשלום פיצויים בגין עוולות שביצע, שעיקרן התקנת מצלמות בדירתה, צילום והתחקות אחריה, לרבות במצבים אינטימיים עם בן זוגה. בגין מעשים אלו, עתרה לחייב את האיש בתשלום פיצויים בסך כולל של 300,000 ₪: סך של 100,000 ₪ בגין פגיעה בפרטיות ללא הוכחת נזק, מכח החוק להגנת הפרטיות, סך של 100,000 ₪ בגין האזנת סתר, מכח חוק האזנת סתר, סך של 100,000 ₪ כנזק שאינו ממוני הנתון להערכה ואומדן מכח פקודת הנזיקין. אין מחלוקת כי האיש אכן התקין מצלמות בדירתה של התובעת ואין מחלוקת כי המצלמות תיעדו אותה, בין היתר, במצבים אינטימיים להם נחשף האיש. עיקר המחלוקת, כרוכה בשאלה האם התקנת המצלמות הייתה בהסכמתה או אפילו לפי דרישתה של התובעת, שלדברי האיש, נועדו לתרום להשכנת שלום בית בין בני הזוג.
לטענת התובעת, האיש פתח במסע רדיפה והשפלה שלה, הן במהלך הנישואין והן לאחר הגירושין ששיאו בהתקנת מצלמות בתוך שקעי בחשמל בסלון ובחדר השינה שבדירתה. מצלמות אלה צילמו, קול ותמונה, במשך 24 שעות ביממה ללא ידיעתה וללא הסכמתה, ותוך שהאיש צופה, שומע, מתעד ומקליט את כל המתרחש, לרבות אקטים של קיום יחסי מין.
האיש טען מנגד, כי המצלמות הותקנו בידיעת התובעת ובהסכמתה רק לאחר שהתובעת נתפסה על ידי האיש, בזמן נישואיהם, כשהיא מקיימת רומן עם בן מיעוטים. המצלמות הותקנו בהסכמה וכניסיון להשיב את האמון בין הצדדים.
כב' השופט י' שקד פסק כי מכלול הראיות מוביל למסקנה כי הגנתו של האיש הגנת בדים היא. מלבד היותה מנוגדת בתכלית הניגוד לראיות, היא אף עומדת בסתירה חזיתית לשורת ההיגיון ולשכל הישר. הגנתו של האיש מאששת לחלוטין את טענתה של התובעת כי האיש התייחס אליה משל הייתה קניינו הפרטי. התובעת שללה מתן כל הסכמה להצבת המצלמות בדירתה. בכתב בי-דין שהוגש על יד האיש לתיק בית הדין הרבני כתב האיש: "כמו"כ לאיש כזכור לעיל היו מצלמות בבית כמוסכם ביום תפיסת האשה בגידתה, וכמובן שמצלמות אלו היו מוסלקות והאשה לא ידעה היכן...". כשנשאל האיש מדוע כתב לבית הדין הרבני שהמצלמות היו מוסלקות והתובעת לא ידעה היכן הן, ענה: "ברור, אני לא אגיד לחתול היכן לשים את החלב. אם תדע, היא תכסה אותן. כל המצלמות הייתה הצעה שלה להחזיר את האמון...". נקבע כי לא ניתן שלא להביע פליאה רבתית על אי הסבירות הקיצונית שבעדותו של האיש, שהרי ממה נפשך, אם אכן המצלמות הותקנו בהסכמתה של התובעת כדי 'להחזיר את האמון', אז מדוע אם תדע היכן הן ממוקמות היא תכסה אותן? ואם מסקנתו של האיש כי היא תכסה את המצלמות אם וככל שתדע היכן הן ממוקמות, אז כיצד הדבר יעלה בקנה אחד עם רצונה 'להחזיר את האמון'. שמיעת עדותו של האיש בעניין זה - גרמה לחוסר נוחות ולתהיות בשאלה לאילו עוד מחוזות רחוקים של מופרכות מסוגל בעל דין להוליך את עדותו.
זאת ועוד, נקבע כי עדותו של האיש הייתה בבחינת 'עדות מתגלגלת' שאין בה מאומה זולת אי אמירת אמת וניסיונות דחוקים להצדיק את מעשהו. במסגרת גלגוליה של עדות זו, טען האיש לראשונה כי לא רק שהתובעת ידעה על עצם התקנת המצלמות, אלא היא אף ביקשה זאת ממנו, ובמילותיו: "היא אמרה לי שים מצלמות, שתהיה רגוע, שיהיה אמון". כחודשיים לפני הגשת התביעה, פנתה התובעת לבית המשפט בבקשה לצו הגנה להרחיק ממנה את האיש, בין היתר, על יסוד התקנת המצלמות בדירתה. האיש הגיש תשובה לבקשה, נתמכת בתצהירו והפלא ופלא אין בתשובתו ו/או בתצהירו אלו כל התייחסות לטענה לפיה המצלמות הותקנו בידיעתה של האשה קל וחומר לפי דרישתה שלה. שורת ההיגיון מובילה למסקנה ברורה כי אם וככל שכך היו פני הדברים, היה האיש מעלה טענה זו בהליך של צו ההגנה, הליך שהסתיים בהרחקתו של האיש בהסכמה למשך שלושה חודשים. עדותה של התובעת, הותירה רושם עמוק של אמירת אמת. התובעת חשה זעזוע מעצם העלאת הטענה משל הסכימה להצבת המצלמות. הובעת סיפרה כיצד האיש השתלט על חייה, ידע על כל צעד ושעל שהיא עושה והצר את צעדיה. אל מול עדותה הרציפה והטובה של התובעת, שמשתלבת היטב עם הראיות ובעיקר עם השכל הישר, עדותו של האיש הייתה עגומה ולא אמינה. האיש מעיד דבר מה, וכאשר נשאל על הגיונה של תשובתו, הוא "קופץ" לעניין אחר, ללא כל היגיון או קו ישר בה אמורה להתאפיין עדות אמת. עדות של האיש מתחמקת, בלתי סבירה ובחלקים נרחבים בה - שקרית. אשר על כן ומכל המקובץ לעיל, נקבע כי לא הוכח שהתובעת הסכימה להתקנת המצלמות בדירתה, אלא להיפך - הוכח במידה העולה בהרבה על המידה הדרושה במשפט אזרחי, כי היא לא הסכימה להתקנת המצלמות בדירתה.
יתרה מכך, נקבע כי טענה מופרכת נוספת שטען האיש הינה כי במועדים הרלוונטיים הוא התגורר עם התובעת בדירה ולכן קמה לו הזכות להתקין מצלמות בדירתו. מתוך עדות התובעת עלה כי היא הזמינה את האיש לשהות בדירתה יחד עם הבנות כדי לקרב בינו לבין הבנות, טוב לב לשמו ואחריות לבנות שהאיש מנסה לעשות בהם שימוש בחוסר תום לב. אין מחלוקת כי התובעת, אשר חשדה שהאיש נכנס לדירתה כאשר היא מחוצה לה, החליפה צילינדר בדלת הכניסה, אולם הוא העיד כי לקח מפתח בלא ידיעתה. בית המשפט העיר כי לא היה קל לשמוע את עדותו של האיש, עדות שאין בה רב עם האמת או השכל הישר. האיש מצפה שבית המשפט יאמין שמי שלדבריו לא ביקש מהאשה מפתח לדירתה רק כדי לא להתעמת איתה הוא אותו איש אשר פרץ לדירה כדי לחסוך בעימות. יהיה זה מיותר לומר כי כל 'הרציונל' העולה מתשובותיו של האיש ניחן בחוסר רציונליות מוחלט. גם לו התגורר בדירה יחד עם התובעת, עדיין לא הייתה לו כל זכות להתקין מצלמות בסלון ובטח שלא בחדר השינה. בבג"צ 6650/04 בעניין פלונית נקבע: "הנישואין אינם שוללים מבני הזוג את זכותם לפרטיות זו כלפי זה. הזכות לפרטיות עומדת לכל אחד מבני הזוג כלפי העולם כולו, לרבות כלפי בן זוגו. אכן, כשם שכל אחד מבני הזוג זכאי לכבודו, ולחירות גופו כלפי בן זוגו... וכשם שכל אחד מבני הזוג שומר על קניינו כלפי בן זוגו, כך זכאי כל אחד מבני הזוג לפרטיותו כלפי בן זוגו. האוטונומיה של הפרט היא גם אוטונומיה כלפי בן הזוג. הפרטיות של הפרט, היא גם פרטיותו כלפי בן זוגו. גם בחיי הנישואין שומר לעצמו כל אחד מהצדדים לקשר תחומים של פרטיות כלפי בן זוגו... מעצם הנישואין אין הסכמה משתמעת לפגיעה בפרטיות..".
לאור לאמור, נקבע כי אין ולא יכולה להיות כל מחלוקת כי צילום אדם בתוך דירתו, בסלון ביתו ובחדר השינה שלו, נתפסים ברשתו של סעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות. במקרה דנן, האיש ידע היטב על אפשרות הפגיעה בפרטיותה של התובעת ואולם פרטיותה הייתה בעיניו כעפרא דארעא. צילום אדם במצבים אינטימיים בסלון ביתו ובחדר השינה שלו, היא ביטוי מובהק שספק אם יש חמור ממנו, לפגיעה בפרטיותו של אדם וברור כשמש שהאיש ידע היטב על מעשיו, מהותם והתוצאות המסתברות מהם. עוד ובנוסף ובניגוד לטענתו של האיש, הפגיעה לא נעשתה בנסיבות שבהן הייתה מוטלת עליו חובה חוקית, מוסרית, חברתית או מקצועית לעשותה - מיותר לומר כי על האיש לא הייתה כל חובה לתעד את התובעת ולספק חומרים בדמות צילומים אינטימיים שלה. בניגוד מוחלט לטענתו של האיש, הפגיעה לא נעשתה לשם הגנה על ענין אישי כשר שלו. לטענתו המופרכת של האיש, הפגיעה נעשתה כדי לאפשר לבני הזוג שלום בית וכדי לשמור על טובתן של הילדות. כפי שהובא לעיל, התובעת לא הסכימה להצבת המצלמות, היא נרתעה מהמשך אחיזתו של האיש בה ומהמשך בילושו אחריה, כך שהטענה כי הדבר נועד לשלום בית, מופרכת מהיסוד. מעשיו של האיש התאפיינו ברמיסת פרטיותה של התובעת ואף ברשעות בלתי מבוטלת. התקנת מצלמות בתוך דל"ת אמותיו של אדם כדי לתעד אותו במצבים אינטימיים היא מעשה בל ייעשה, מעשה חמור בכל קנה מידה שיש לגנותו בכל גינוי וגנאי. התקנת המצלמות נועדה להשפיל את התובעת, להראות לה כי האיש מוסיף לשלוט בחייה, ליטול ממנה את יכולת הבחירה ולמעשה לבטל כליל את חירויותיה כאדם עצמאי וחופשי.
יחד עם זאת, נקבע כי כעולה מסעיף 77 לפקודת הנזיקין,: "אין נפרעים אלא פעם אחת בלבד", וכן נאמר בסעיף קטן (א): "... אדם שנפרע פיצויים או סעד אחר בשל עוולה, ומי שתובע באמצעות אדם כאמור או מכוחו, לא ייפרעו פיצויים נוספים בשל אותה עוולה". אשר על כן, לא ניתן להיפרע בגין אותו מעשה ובגין אותה עוולה באמצעות שלושה דברי חקיקה שונים, כפי שביקשה התובעת, לא כל שכן, כאשר שלושתם - הלכה למעשה - חוסים תחת דבר חקיקה ראשי ומרכזי אחד - פקודת הנזיקין. התובעת יכולה הייתה לתבוע את מלוא נזקיה הנטענים ולא 'להסתפק' בפיצוי סטטוטורי והיא לא עשתה כן, ומשבחרה לתבוע פיצוי ללא הוכחת נזק, אין היא רשאית לעתור לפיצויים כפולים ומשולשים בגין אותה עוולה. בהתאם להוראות סעיפים 29(ב)(1)-(2) לחוק הגנת הפרטיות, רשאי בית המשפט לחייב נתבע בפיצוי בסך של 50,000 ₪ ללא הוכחת נזק, ואם הוכח כי הפגיעה בפרטיות נעשתה כדי לפגוע, רשאי בית המשפט לפסוק כפל הסכום, קרי: 100,000 ₪. במקרה דנן, הוכח כי המצלמות שידרו לא פעם אחת ולא פעמיים, אם כי במהלך תקופה ממושכת של חודשים רבים. גם העובדה הבלתי שנויה במחלוקת כי בכל אותם מועדים האיש 'שיחק' לאשה במוח, תוך שהוא מציג אותה כפרנואידית וכמי שהוזה דברים, משפיעה על גובה הפיצוי. האיש טרח לשגר אותות הרגעה לאשה, הכחיש שוב ושוב כי הוא בולש אחריה או מצלם אותה והטמיע בה את התחושה שהכל פרי מוחה הקודח. מעשים אלה מלמדים אף הם על פגיעתו הרעה של האיש כמו גם על עוצמת הסבל שחוותה האשה. אשר על כן נמצא לקבוע פיצוי לתובעת ברף המקסימאלי בסך של 100,000 ₪. בנוסף, ישלם האיש לתובעת שכ"ט ב"כ בסך כולל של 25,000 ₪.
לסיכום, התביעה התקבלה בחלקה.
התובעת יוצגה: עו"ד אזי סגל; עו"ד שלומי חיימוב ; הנתבע יוצג ע"י: עו"ד אסף שרעף; עו"ד רחל למברג
