חדשות

המחוזי קיבל את ערעוריהם של עו"ד יוסי כהן והליכוד על חיובם בתשלום פיצוי למני נפתלי בשל לשון הרע. נקבע כי דבריו של עו"ד כהן עמדו בדרישות סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע משהיו אמת, ואף היה בהם עניין ציבורי. באשר לפוסט של הליכוד, נקבע כי הוא אינו מכוון אישית נגד נפתלי ואין סיבה להסיר מעל הפוסט את חזקת תום הלב

עסקינן בשני ערעורים על פסקי דין לפיהם התקבלה תביעת לשון הרע שהגיש המשיב. בשנת 2015, התעוררה סערה ציבורית סביב פרסום דו"ח מבקר המדינה אשר העביר תחת שבט ביקורתו את נושא הוצאות אחזקת מעונו הרשמי של ראש הממשלה דאז, מר בנימין נתניהו, סביב התפטרותו של המשיב, אב-הבית של המעון, מני נפתלי. תומכי ראש הממשלה דאז נחפזו לחלוק על ממצאי הדו"ח, טענו לחוסר מעורבותה של רעייתו בהוצאות החריגות, וגלגלו, בפרסומים כאלו ואחרים, את האשם לפתחו של המשיב, בהיותו אב הבית של המעון והאחראי על הוצאותיו. המשיב ראה בחלק מהפרסומים הוצאת דיבה אודותיו, והגיש את התביעה שפסק הדין שניתן בה הוא נושא שני הערעורים דנן. בראיון שנתן כהן באחד מערוצי הטלויזיה בחודש פברואר 2015, נאמרו על ידו, בין היתר, הביטויים הבאים, שאין מחלוקת כי כוונו למשיב: "...פנו אלי עשרות אנשים...והציבו בידי ראיות חותכות שמדובר באדם כזבן, בלתי אמין, פרובוקטיבי"; "בתקופתו, הוצאות כל מזון כמעט הוכפלו, בגלל שהוא נהג בצורה לא מאוזנת". בפוסט שפורסם בעמוד הפייסבוק של הליכוד, נכתב בין היתר:"... ההוצאות גדלו משמעותית בתקופה מסויימת, שבה ניהל את המעון הרשמי מני נפתלי - עובד ממורמר לשעבר, המוביל מסע השמצות והכפשות נגד ראש הממשלה, על מנת להוציא כספים שלא כדין מקופת המדינה ולפגוע בראש הממשלה ובליכוד בתקופת בחירות. הוצאות המעון הרשמי ירדו ופחתו משמעותית לאחר עזיבתו של נפתלי את התפקיד". על כהן הושת פיצוי בסך 65,000 ₪ בתוספת שכר טרחת עו"ד בסך 25,000 ₪, ועל הליכוד הושת פיצוי בסך 25,000 ₪ בתוספת שכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪.

בערעורו, טוען כהן אך להגנת האמת. נטען כי בימ"ש קמא התעלם משורה ארוכה של ראיות החותרות תחת מסקנתו להיות המשיב "אמין וערכי". כהן גם יוצא נגד אמירת בית משפט קמא לפיה המשיב הוא אולי שקרן אך "לא באופן בוטה", שקרן אך לא "שקרן גדול". לדבריו, אם הוכחה אמירת שקר מפי נפתלי הרי "האיש שקרן יהיו מניעיו אשר יהיו", ואין נפקא מינא אם קטן הוא או גדול.

לעמדת הליכוד, כל ההיגדים שצוטטו בתביעה אינם עולים כדי לשון הרע לפי מבחן האדם הסביר, וכי הפרסום חוסה בצל הגנת תום הלב. נטען כי נוכח המועד בו נעשה - פרסום דו"ח מבקר המדינה - "הייתה לליכוד זכות ואף חובה להציג בפני הציבור את גרסתה לקמפיין של המשיב וכן לדוח מבקר המדינה...".

לטענת המשיב, המערערים מבקשים לנהל את ההליך מחדש, אף מערערים  על ממצאי עובדה וקביעות מהימנות, שערכאת הערעור לא נוהגת להתערב בהם.

כב' השופטת י' שבח פסקה כי יש לקבל את הערעורים. משלושת הפרסומים המתייחסים לרכישות במעון נותר במחלוקת רק ההיגד "הוא הוציא, והוא עשה זאת בכוונה", שהרי בית משפט קמא פסק לגבי הנותרים, באופן החלטי, כי הם אמת. בימ"ש קמא קבע כי לא מצא בחומר הראיות "כל אינדיקציה, שלא לומר הוכחה, כי עשה זאת 'בכוונה' וזאת כפי שניתן להבין את האמירה 'בכוונה' באופן אובייקטיבי מהפרסום הזה", אלא שגם קביעתו זו  לא מתיישבת עם ממצאיו האחרים של בימ"ש קמא, בהקשר לגידול בהוצאות המעון,  לפיהם המשיב "ביצע בעצמו פעולות שגרמו להגדלת ההוצאות בידיעה ובמודעות כי פעולות אלו אסורות", וכי הוא "ידע היטב כי הן אינן תקינות או אינן חוקיות". ידיעה, מודעות וכוונה - הן סוגים שונים של מצב נפשי, ואין לראות, בהקשר של חוק לשון הרע, לא בהקשר פלילי, הבדל בין האמירה לפיה הדברים נעשו בכוונה, לבין הקביעה כי הדברים נעשו "בידיעה היטב" אף "במודעות". זאת ועוד, המבחן הקובע הוא הפרשנות הניתנת לאמירה ע"י הקורא הסביר: "המבחן העיקרי הוא מבחן הרושם הכללי שיוצר מירקם הכתבה בעיני הקורא הסביר או האדם הרגיל" (ע"א 323/98 בעניין שרון). האדם הסביר יפרש את האמירה "הוא הוציא הוצאות כספיות... בכוונה" באופן שהאמירה מכוונת לכך שהמשיב לא עשה את המעשה המיוחס לו -הכפלת הרכישות-בשגגה, או בחוסר תשומת לב, או בחוסר עירנות למעשיו, כי אם ביודעין ובהבנת הנעשה, כפי שבימ"ש קמא קבע בעצמו. השימוש במילה "כוונה" מבטא היטב את הרעיון. בנוסף לאמור, נקבע כי סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, דורש שבנוסף להוכחה "שהדבר שפורסם היה אמת" על המפרסם להוכיח ש"היה בפרסום עניין ציבורי". המשיב עצמו לא נמנה על המועמדים לכנסת בבחירות שעמדו על הפרק בתקופה הרלוונטית, גם לא נשא או היה מועמד לתפקיד ציבורי אחר. עם זאת, קיים קשר בין הפרסומים לבין היותו "דמות ציבורית", ברמה כזו או אחרת, בהיותו כרוך עם אנשים אחרים שאין מחלוקת לגבי היותם דמויות ציבוריות. הצטברותן של הנסיבות המיוחדות, ובהן מקום עבודתו של המשיב, היותו אב הבית  של המעון, התביעה שהגיש, דו"ח מבקר המדינה על המעון, והיות התקופה תקופת בחירות – כל אלה מגבשים את המסקנה המתבקשת לפיה מעשיו או דבריו מעוררים או עשויים לעורר עניין בציבור. יש להתבונן אפוא על הפרסום על המשיב, בהקשר לנסיבות היחודיות, לרבות זיקתו לדמויות ציבוריות, לתפקיד, ולתקופה הרלבנטית -  כבעל "עניין ציבורי".

יתרה מזאת נקבע כי לשלושה היגדים מתוך הפוסט שפרסם הליכוד, מייחס המשיב פרסום לשון הרע אודותיו: "ההוצאות גדלו משמעותית בתקופה מסוימת, שבה ניהל את המעון הרשמי מני נפתלי", כי  המשיב הוא עובד "ממורמר",  והשלישי "על מנת להוציא כספים שלא כדין מקופת המדינה". בימ"ש קמא קבע כי על ההיגד הראשון חלה הגנת האמת. בימ"ש קמא  קבע  ביחס להיגד "על מנת להוציא כספים שלא כדין מקופת המדינה" שהליכוד "לא הוכיחה כי דברים אלו הינם אמת". אלא שמסקנתו זו אינה עולה בקנה אחד עם ממצאו האחר לפיו: "... התובע מודה על דוכן העדים בבית משפט זה, כי היה שותף מלא לזיוף מסמכים וזאת על מנת להוציא כסף מחשבות משרד ראש הממשלה שלא כדין". וכן: "...כגון דיווח שעות לא נכונות של עובדים, מודה התובע כי פעל שלא כדין...". מועד הפרסום - תקופת בחירות ואחרי פרסום דו"ח מבקר המדינה המתייחס למעון;  מיקום הפרסום - דף הפייסבוק של מפלגת הליכוד המכוון לקהל בוחרי הליכוד או אוהדיו או אלו ששוקלים את עמדתם, מבצע הפרסום - הפרסום נעשה בשמה של מפלגה, במובחן מפרסום שנעשה ע"י אדם פרטי, ותוכן הפרסום -  היות תוכנם של ההיגדים על רקע הלך רוח ומניע המיוחסים לפעילות ציבורית המכוונת נגד המפלגה תוך התגוננות נגד הלך הרוח ומניעים אלו – כל אלו בהצטברותם עולים כדי נורמה בין הליכוד לבוחריו שחייבה את הליכוד ליתן הסברים לדו"ח המבקר ולביקורת שנשמעה מפי המשיב על המתרחש במעון וזכתה לפרסום בתקשורת. ההיגדים מייחסים למשיב, כאמור, את היותו "ממורמר" -ביטוי שספק אם בכלל היה מקום להחשיבו מלכתחילה כפרסום לשון הרע- ואת היות פעילותו המשמיצה נגד ראש הממשלה מכוונת "להוציא כספים שלא כדין מקופת המדינה". הפרסום נעשה ע"י מפלגה הנושאת מעצם טיבה בחובות כלפי כלל הציבור, וודאי כלפי קהל בוחריה, לרבות מתן האמון בה ובאנשיה במסגרת בחירות כלליות, ובכלל זה הזכות להציג את עמדתה בנושאים החשובים לה שעל הפרק. אין גם מניעה להתבונן על ההיגדים ככאלו המהווים  ביטוי בעל תכלית אלקטורלית, על דרך הצגת דעה משוערת באשר למניעיו של מי שפרסם את הטענות המופנות כלפי החבר הבכיר במפלגה. הפרסום אמנם אינו מחמיא, אך גם לא כולל תוכן פוגעני מחמיר, וממילא מיוחסת לפרסום ע"י הקורא "חשדנות-מה" נוכח זהות המפרסם וההקשר, ונוכח היותו הבעת דעה. התבטאות לפיה תובע מנסה לקבל כספים "לא כדין" משאלו לא מגיעים לו, היא התבטאות שכיחה המקובלת בכתבי הגנה המוגשים חדשות לבקרים לבתי המשפט, כך שאין להפליג בחומרתה.

זאת ועוד, נקבע כי באשר לדרישת תום הלב, בית משפט קמא קבע כי "הפרסום נעשה שלא בתום לב, ואף מתקיימת חזקת חוסר תום הלב לגביהם" זאת משום הניסוח "בלשון בוטה ואגרסיבית שאין בה מידתיות אלא רצון לפגוע בתובע". עיקר הפוסט עניינו בדו"ח המבקר ובניסיון להתמודד עם תוכנו. ההתייחסת למשיב בפוסט היא שולית, הוא אינו הנושא שלו, גם לא נושא משני, ואיזכורו נחזה ככזה שנעשה רק בהקשר להתמודדות עם הקביעה בדבר גידול ההוצאות, ולא מכוון אישית נגדו. מכל מקום, אין למצוא בפוסט את אותה ה"לשון בוטה ואגרסיבית" כפי שקבע בימ"ש קמא. משכך, נקבע כי אין סיבה להסיר מעל הפוסט את חזקת תום הלב. משקלה הגבוה של החובה החברתית והצורך במתן הגנה מיוחדת לביטויים הנאמרים במסגרת חובה זו – מצד אחד,  ומשקלה הנמוך יחסית של הפגיעה מתוכן הפרסום – מצד שני, מקימים לליכוד את ההגנה לפי סעיף 15(2) לחוק. יש לקבל את ערעוריהם של כהן והליכוד, לבטל את אותו החלק של פסק הדין המתייחס אליהם, ולהורות על דחיית התביעה נגדם, לרבות ביטול חיובם בהוצאות.

לסיכום, הערעורים מתקבלים.

המערערים יוצגו ע"י: עו"ד רינה מיוחס;  עו"ד אבי הלוי; עו"ד ניבה הלוי

המשיב יוצג ע"י: עו"ד גונן בן יצחק                         

ע"א 30785-11-21, ע"א 32530-11-21