התקבלה תביעתן של עמותות המייצגות את היהדות הרפורמית והקונסרבטיבית, נגד ערוץ 14, בעילה של הפליה אסורה. נקבע כי הערוץ נקט בהדרה כמעט מוחלטת של שידור תכנים ומרואיינים המזוהים עם השקפת עולמן של העמותות. הפרקטיקה המפלה לא ננקטה מחמת טעות, אלא בכוונת מכוון, ממניעים אידיאולוגיים
עסקינן בתביעה לתשלום פיצויים בגין הפרת חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ומקומות ציבוריים. עניינה של התביעה בטענות התובעות כי ערוץ 14-ערוץ הטלוויזיה הייעודי למורשת ישראל שהקימה והפעילה הנתבעת ב"ערוץ 20", נהג בתקופה שמיום תחילת שידורי הערוץ (אוגוסט 2004) ועד למועד הגשת התביעה (יוני 2018) בהפליה אסורה של התובעות ושל הציבור המזדהה עם השקפת עולמן של התובעות, בכך שהדיר באופן מוחלט משידורי הערוץ תכנים התואמים את השקפתן הדתית. התובעות הנן עמותה המאגדת את מוסדותיה וקהילותיה של היהדות הרפורמית בישראל, הפועלת כחלק מארגון גג המאגד את הקהילות הרפורמיות והליברליות בעולם, ועמותה המאגדת את מוסדותיה וקהילותיה של היהדות הקונסרבטיבית בישראל.
העמותות טוענות כי ממועד התחלת שידורי הערוץ ועד למועד הגשת התביעה דנן משודרים שידורי הערוץ "על טהרת היהדות האורתודוכסית תוך הדרה מוחלטת ומכוונת של הזרמים הרפורמי או הקונסרבטיבי".
לטענת הנתבעת, העמותות מבקשות לעשות שימוש לא ראוי בחוק איסור הפליה לצורך מאבקן הפוליטי-אידאולוגי, ארוך השנים, בין הממסד הרפורמי לממסד הדתי. אין אפשרות לערוץ טלוויזיה לחלק את זמן השידור שלו בין כל הזרמים השונים הקיימים ביהדות.
כב' השופט א' לנג פסק כי העמותות הוכיחו את תביעתן על פי חוק איסור הפליה ומכאן שהן זכאיות לפסיקת פיצוי ללא הוכחת נזק בהתאם לסעיף 5 לחוק איסור הפליה. חוק איסור הפליה נועד, על פי מטרתו המוגדרת, לקדם את השוויון ולמנוע הפליה בכניסה למקומות ציבוריים ובהספקת מוצרים ושירותים. זאת עושה החוק באמצעות הקביעה כי מעשה או מחדל בניגוד לחוק מהווים עוולה אזרחית המקנה לתובע בהליך זכות לפיצוי כספי, בין היתר, ללא הוכחת נזק. לשונו של החוק אינה כוללת כל מגבלה על הגשת תביעה וקבלת סעד מכוחו לתובע העומד בתנאי החוק ומתן פרשנות שכזו להוראות החוק גם אינה מתיישבת עם התכלית האמורה שנועד החוק להגשים. מכאן שאין מקום להציב בפני תובע מכח החוק דרישה כי יקדים וימצה את זכויותיו באמצעים אחרים, בטרם יגיש תביעה מכח החוק, כפי המבוקש על ידי הנתבעת. לטענת העמותות, הנתבעת המשיכה והפלתה אותן חרף ההליכים המנהליים שננקטו נגדה, על אף שאלו כללו הטלת עיצום כספי בסך של 100,000 ש"ח. מכאן גם בעניין דנן, אין מניעה לאפשר לעמותות לנקוט גם בהליכים אזרחיים לצורך אכיפה יעילה של חוק איסור הפליה, בין אם ההליכים המנהליים בהם נקטו נשאו פרי ובין אם לאו. בנוסף, לא נמצא בסיס לטענה לפיה הן אינן רשאיות לתבוע פיצויים כספיים מכח חוק איסור הפליה בשל כך שהדבר נועד לשרת את מאבקן הפוליטי-אידיאולוגי או בשל אי-מיצוי של הליכים אחרים, לרבות באמצעות הגשת עתירה לבג"צ או הליכים אל מול רגולטור החברה (הרשות השנייה).
יתרה מזו, נקבע כי על הנתבעת חלה חובה לתת ביטוי הוגן גם להשקפת עולמן של העמותות בשידורי הערוץ, ואין לקבל את טענתה לפיה לא חלה עליה חובה לשלב בשידוריה תכנים רפורמיים, קונסרבטיביים ופלורליסטיים. מסקנה זו מבוססת בראש ובראשונה על המסמך המכונן מכוחו הוקם הערוץ - הוא רישיון השידור. רישיון השידור, קבע במסגרתו, במפורש, את אופי הערוץ ואת אופי השידורים שיכללו בו. בתוך כך, קבע רישיון השידור כי על הנתבעת לנהוג באופן פלורליסטי, תוך התחשבות בהוויה התרבותית והחברתית של הציבורי היהודי "על כל מרכיביו, זרמיו וגווניו, במדינת ישראל ובתפוצות". עוד נקבע כי יש לתת "ביטוי למגוון דעות, גישות וזרמים שונים בציבור, לאורך הקשת הדתית-חילונית: עדות, מסורות, גברים ונשים, וותיקי ועולים חדשים, תושבי הפריפריה והכרך, זרמים ותנועות...תוך הקפדה על דיון פלורליסטי, בו יינתן ביטוי למגוון השקפות בחברה ולבעלי תפיסות מנוגדות". לנתבעת בפירוש לא ניתנה "יד חופשית" להקים ערוץ תקשורת מסחרי כאוות נפשה במסגרתו היא חופשיה לשקול שיקולים מסחריים גרידא, אלא נקבעו לה כללים, גבולות וקווים מנחים להקמת הערוץ ולהפעלתו - באופן המכוון ומכתיב את פעילות הערוץ. כך, המסמך המכונן והמתווה את פעולתו של הערוץ הקים כלפיה חובה לנהוג בפלורליזם ולתת ביטוי וייצוג הוגן לאמונות דתיות לאורך הקשת הדתית-חילונית. משמעות הדברים היא שהיא נדרשה על פי רישיון השידור לבנות ולתכנן באופן אקטיבי את תכנית ואופי שידוריה באופן מגוון ופלורליסטי, כך שישמע קולם גם של קבוצות אחרות ושונות מקול הרוב האורתודוכסי. זהו הרישיון בו זכתה החברה וזה המנדט מכוחו היא הקימה את הערוץ ומכוחו היא נדרשת לפעול. לכן, לא ניתן לקבל את טענותיה לפיהן שיקולים כלכליים-מסחריים גרידא, בדבר אי-פופולריות הצגת תכנים "אחרים" ו"שונים" יפגעו בהישרדותו הכלכלית של הערוץ, או כי קהל צופייה אינו מעוניין בצפייה בתכנים "קונטרברסיאליים" - מקום בו במפורש נדרש ברישיון השידור לתת ביטוי גם "לבעלי תפיסות מנוגדות". ההפליה המיוחסת לנתבעת לא רק שאינה מתחייבת מאופיו או ממהותו של השירות הציבורי הניתן על ידה, אלא שהיא אסורה בפירוש על פי אופיו ומהותו של שירות זה - הן בהתאם לתנאי רישיון השידור והן בהתאם להוראות הדין. נקבע על החברה חלה חובה מפורשת לתת ייצוג לעמדות אחרות ושונות הן מכח רישיון השידור מכוחו היא פועלת והן מכח זכויות ועקרונות מקובלים במשפט - עקרון השוויון, הצדק וההגינות וזכות האדם לכבוד. על החברה חלה חובה מכח רישיון השידור ומכוח הדין, לתת ביטוי גם להשקפת עולמן של התובעות בשידורי הערוץ.
לאור האמור, נקבע כי המסקנה היא כי העמותות הרימו את הנטל להראות כי הנתבעת הפרה את חוק איסור הפליה. סעיף 3 לחוק איסור הפליה קובע, איסור על הפליה מחמת דת, קבוצה דתית והשקפה על מי שעיסוקו במתן שירות ציבורי. "שירות ציבורי" מוגדר בחוק ככולל שירותי תקשורת המיועדים לשימוש הציבור. כן קובע חוק איסור הפליה כי מעשה או מחדל בניגוד לסעיף 3 הנ"ל מהווה עוולה אזרחית בגינם רשאי בית המשפט לפסוק פיצוי אף בלא הוכחת נזק. מכאן כי שידורי התקשורת של הנתבעת כפופים להוראות חוק איסור הפליה, ככל שימצא כי ננקטה על ידה הפליה כאמור. בחינת הדברים שנמסרו בעדויות עדי העמותות, מובילה למסקנה ברורה לפיה הן הוכיחו, ולו במאזן הסתברויות, כי הנתבעת נקטה בהפליה כלפיהן בכך שנמנעה מלשלב תכנים ומרואיינים המזוהים עם השקפת עולמן בשידורי הערוץ וזאת חרף מספר רב מאוד של הצעות, בקשות ודרישות שהופנו אל הנתבעת ונציגיה לאורך התקופה הרלוונטית לתביעה. עיקר טענותיה של הנתבעת בעניין זה נסבו אודות "כפילות הפיצוי" המבוקש על ידי העמותות, בכך שכל אחת מהן טוענת לזכאותה לפיצוי בשיעור סטטוטורי מלא לפי החוק. לא נמצא לנכון לקבל את טענת הנתבעת בעניין זה, משכל אחת מהעמותות מייצגת זרם נפרד ועצמאי ביהדות - ולה מרכזים קהילתיים עצמאיים וקהל מאמינים מובחן ונפרד. כל אחת מהן פנתה אל הנתבעת באופן עצמאי והגם שלעתים שתיהן פעלו בשיתוף פעולה, הרי שעשו כן מחמת זהות אינטרסים ויעילות, כאשר כל אחת מהן שמרה על ייחודיותיה, הן בהתנהלות שקדמה להליך התביעה והן בהליך דנן. לפיכך, העובדה שהגישו תביעתן יחד, אינה צריכה לגרוע מזכאות כל אחת מהן להיפרע בגין נזקיה באופן עצמאי.
זאת ועוד, נקבע כי בפסיקה נקבעו אמות מידה להערכת הנזק הלא ממוני שנגרם בשל התנהגות המפר לפי חוק איסור הפליה, תוך התחשבות בשלוש קבוצות שיקולים מרכזיים: עוצמת הפגיעה בעקרון השוויון, היקף הפרקטיקה המפלה ושיקולי אשם. בעניין דנן, נגרמה פגיעה בדרגה הגבוהה ביותר, משזו באה לידי ביטוי הן מהבחינה האישית - בהפליית נציגי כל אחד מהדוברים המזוהים עם השקפת עולמן של העמותות אשר ביקש או היה מעוניין להשמיע את קולו בערוץ, והן מהבחינה החברתית - בהפליית קהל המאמינים המזדהה עם השקפתן, הן בישראל והן בעולם. עוצמת הפגיעה גדולה במיוחד גם בשים לב לעובדה כי זו נעשתה תוך שימוש במשאב ציבורי, בניגוד בולט לתכלית המיוחדת של הענקת רישיונות לערוצי טלוויזיה ורדיו ייחודים - עידוד לפלורליזם, לשמיעה ולהשמעה של מגוון הדעות וקבוצות האוכלוסייה. אשר ל"היקף הפרקטיקה המפלה", גם בעניין זה נגרמה פגיעה בהיקף הגבוה ביותר משהנתבעת נקטה בהדרה כמעט מוחלטת של שידור תכנים ומרואיינים המזוהים עם השקפת עולמן של העמותות. אשר לבחינת "שיקולי אשם" - הפרקטיקה המפלה לא ננקטה מחמת טעות, אלא בכוונת מכוון, ממניעים אידיאולוגיים, או למצער מפרשנות המנוגדת באופן מפורש להוראות רישיון השידור. על כך יש להוסיף כי הנתבעת לא תיקנה התנהלותה גם חרף מספר רב של פניות ותלונות שנעשו על ידי העמותות, ואף על ידי הרגולטור, אשר, בסופו של יום, אף הטיל עליה עיצום כספי בשל התנהלותה. אף הסנקציה שהוטלה עליה על ידי הרגולטור לא הביאה לתיקון דרכיה - והיא המשיכה בהפרה את הוראות החוק לאיסור הפלייה גם לאחר מכן ועמדה על עמדתה השגויה זו גם בהליך דנן - עד תום. על יסוד האמור חוייבה הנתבעת לשלם את מלוא סכום התביעה, היינו סך של 132,480 ש"ח כפיצוי ללא הוכחת נזק, וכן סך של 6,624 ש"ח בגין הוצאותיהן של העמותות, וסך של 20,000 ש"ח בגין שכ"ט עורכי דינן.
לסיכום, התביעה מתקבלת.
התובעות יוצגו ע"י: עו"ד אורלי ארז לחובסקי; עו"ד אורי נרוב ; הנתבעת יוצגה ע"י: עו"ד יגאל דנינו
