נדחתה תביעה לרשלנות רפואית במסגרת הליך רפואי קוסמטי, תוך שנקבע כי בוצעה פגיעה באוטונומיית המטופלת. נפסק כי חוסר ההכנה המספקת גם לאפשרות של סיבוך או שיבוש במהלך ההחלמה גרמו למטופלת לתגובה נפשית קיצונית כאשר הסיכון התממש. בטיפול אסתטי אלקטיבי, חובת הרופא להקפיד שבעתיים על המידע שנמסר למטופל
עסקינן בתביעה שעניינה בנזקי גוף שנגרמו למטופלת עקב פרוצדורה רפואית בתחום הרפואה הפלסטית לשיפור מראה פניה. המטופלת, הגיעה למרפאתו של הנתבע לצורך שיפור מראה צלקות אקנה ישנות בפניה. לטענתה, הציע לה הנתבע טיפול במכשיר חדשני המבצע פילינג שטחי בלייזר והיא רכשה חמישה טיפולים כאלה.
לטענת המטופלת, היא ביצעה 3 טיפולים, מהם הייתה מרוצה ואלו הטיפול הרביעי שהיה אגרסיבי יותר, בוצע באופן רשלני תוך גרימת נזקים קשים בפניה ונכויות בתחום הרפואה הפלסטית והפסיכיאטריה. הנתבע התרשל בטיפול בה, לא קיבל את הסכמתה לטיפול ופגע באוטונומיה שלה.
לטענת הנתבעים, הרופא וחברת הביטוח, כל הטיפולים בוצעו באופן מיומן ומקצועי ומכל מקום, למטופלת לא נגרם כל נזק והטיפול שהוענק הביא לשיפור משמעותי במרקם העור. כן נטען שהלקוחה קיבלה הסבר על הטיפולים והסכימה להם בכתב.
כב' השופטת א' מור-אל פסקה כי לא הוכחה רשלנותו של הנתבע בביצוע הטיפול וגם לא הוכח שלא התקבלה הסכמתה מדעת של המטופלת לטיפול. יחד עם זאת, הוכח שנמנע ממנה מידע שלם בנוגע למשך ההחלמה הצפויה ואופייה ובכך נגרמה פגיעה באוטונומיה שלה המצדיקה פסיקת פיצוי. בעת פנייתה למרפאה, התבקשה המטופלת למלא הצהרת בריאות, במסגרתה נדרשה בין היתר לפרט האם סבלה מבעיות רפואיות או מבעיות נפשיות כגון ירידה במצב הרוח, התקפי חרדה או בעיות נפש אחרות. היא השיבה בשלילה. בדיעבד הסתבר שהייתה אבחנה בתיקה הרפואי, שהיא סובלת מאפיזודה דכאונית כתוצאה מפרידה מחבר, כשלושה חודשים טרם פנייתה למרפאה ונרשמה לה תרופת מרשם טבעית בשם רמוטיב. המטופלת חתמה על "טופס הסכמה לטיפול פיקסל בלייזר", בו מפורטים סיכונים שונים שעלולים להתרחש כתוצאה מן הטיפול. לאחר שעברה שלושה טיפולים מהם הייתה מרוצה, פנתה שוב למרפאה וביקשה לבצע טיפול נוסף. לטענת הנתבע, היא ביקשה טיפול אגרסיבי יותר, והוא הסביר לה שכעומק הטיפול כן משך ההחלמה הסיכונים והסיבוכים האפשריים. המטופלת לא נדרשה לחתום שוב על טופס הסכמה מדעת או למלא הצהרת בריאות. לאחר הטיפול הרביעי, הומלץ לה להשתמש בקרם משקם, אולם היא עמדה דעתה להשתמש בקרם ביאפין ישן שיש ברשותה. כשבעה ימים לאחר הטיפול הרביעי פנתה לנתבע בטענה שפניה לא מחלימות והמצב אף הוחמר. הנתבע הזמין אותה לביקור נוסף במרפאה. ובביקור נוסף תעד הנתבע: "אלרגיה בגלל שימוש בביאפין (ישן?). הוזהרה מראש אבל לא הקשיבה להמלצתי. המלצתי על אלוקום לשבוע להרגעת רגישות היתר".
בנוסף לאמור, נקבע כי המטופלת אובחנה כבעלת אישיות גבולית ברמת תפקוד גבוהה עם קווים נרקיסיסטיים, כאשר המומחה מטעם בית המשפט בתחום הפסיכיאטרי הבהיר שהמדובר באישיות שיש בה פן של נוקשות ובהתאם תפיסת מציאות המתיישבת עם קווי אישיותה. המטופלת תופסת את הטיפול שנעשה בה כטיפול שגרם לה נזק רציני, שהביא להרס חייה ועתידה, בעוד שהמציאות הינה שיכול והחלמתה הייתה קשה יותר מכפי שציפתה, ואולם לאחר תקופה לא ממושכת היא החלימה ויכלה לשוב לחייה. ככל שלא עשתה כן, הדבר נבע בין היתר מחמת אופן תפיסתה את המציאות, כמו גם העובדה שביצעה את הטיפול הרביעי במהלך תקופה רגישה בחייה לאחר קושי משמעותי להתגבר על פרידה מבן זוג וטיפול פסיכולוגי ממושך. בעדותה נמצאו אי דיוקים רבים עד כדי מסירת פרטים שאינם מתיישבים עם מידע אחר שמסרה או עם העובדות המצויות בתיק. המטופלת לא חשפה בשום שלב גם בפני המומחה בתחום הפסיכיאטרי מטעמה כמו גם מומחה הנתבעת שהייתה בטיפול פסיכולוגי על אף שמדובר בטיפול משמעותי במשך כ- 3 שנים. היא הציגה מצג הן בבית המשפט והן בפני המומחה מטעם בית המשפט בתחום הפסיכיאטריה שבעקבות תוצאות הטיפול הרביעי היא נותרה חסרת דיור, חסרת זוגיות וחסרת עבודה, עובדות שהוכחו כלא נכונות. יתר על כן, נקבע כי טרם הטיפול הרביעי הייתה פגישה מקדימה בין הצדדים בה הוסבר מהות הטיפול, אולם, המטופלת השמיטה עובדה זו מגירסתה. הטיפול שנעשה היה טיפול פילינג בינוני, שהינו אגרסיבי יותר מן הטיפולים הקודמים, דבר שהובא לידיעתה מלכתחילה. הטיפול הרביעי בסופו של דבר הטיב את מצב פניה, וזאת לאחר תקופת החלמה ממושכת יותר מאשר חוותה בשלושת הטיפולים הראשונים.
זאת ועוד, נקבע כי בית המשפט העליון קבע שקיימת חובת זהירות מושגית של רופא ומוסד רפואי כלפי חולה המצוי בטיפולו, יחד עם זאת האחריות המוטלת על רופא, אינה אחריות מוחלטת הנבחנת על פי התוצאה. על הרופא מוטלת חובה לנהוג במקצועיות ובמיומנות, תוך שקילת כל השיקולים הרלבנטיים בהתאם לידע הרפואי המקובל בעת הרלבנטית. המבחן אשר על פיו על בית המשפט לבחון בו מעשה או מחדל פלוני של רופא, תוך כדי טיפולו המקצועי, אם יש בו או אין בו רשלנות אינו מבחן של "חכמים לאחר המעשה" אלא של הרופא הממוצע בשעת המעשה, והחובה המוטלת על-פי דיני הרשלנות, איננה לתוצאה אלא למאמץ, שכן דיני הרשלנות מבוססים על עקרון האשמה ולא על עקרון האחריות המוחלטת. רופא שפעולותיו סבירות ומבוססות על הנורמות המקובלות בעולם הרפואה אינו יכול לחוב בגין פעולות אלו על יסוד דיני הרשלנות. לא הוכח שהנתבע התרשל בביצוע הטיפול הרביעי, על אף הארכת משך ההחלמה, לא הוכחה כל סטייה מסטנדרט התנהלות סביר, ולא הוכח שעצם טיפול אגרסיבי יותר של מעבר פעמיים במכשיר הפיקסל מהווה סטייה מסטנדרט טיפולי סביר. לא הוכח ואף לא נטען על ידי מומחה המטופלת שהנתבע ביצע את הטיפול באופן לא מיומן ושהטיפול שביצע לא היה סביר או לא התאים לעורה. יחד עם זאת, נקבע כי על הרופא חובה למסור למטופל כל מידע רפואי הדרוש לו לשם קבלת החלטה מושכלת הנוגעת לגופו ולחייו. חובה זו עוגנה בסעיף 13 לחוק זכויות החולה, שכותרתו "הסכמה מדעת לטיפול רפואי", והיא כוללת גם את החובה למסור למטופל מידע באשר ל"סיכויים וסיכונים של טיפולים רפואיים חלופיים או של העדר טיפול רפואי". בית המשפט העליון התייחס באופן נרחב לשאלת ההסכמה מדעת, בפרט כאשר מדובר בניתוח אלקטיבי. בע"א 6153/97 בעניין שטנדל נקבע כי: "ההסבר הנדרש לקבלת הסכמה מדעת לניתוח אלקטיבי - שאף בלעדיו ניתן לנהל אורח חיים רגיל - נכלל ברף העליון של חובת הגילוי, והוא כולל, נוסף על התייחסות לסיכויי ההצלחה, גם מתן אזהרה מפני הסיבוכים האפשריים, גם אם סיבוכים אלו נדירים.". נקבע כי בהינתן מרחק של 3 שנים, בין הטיפולים ושעה שהטיפול הרביעי היה אמור להיות אגרסיבי יותר ומכאן גם תקופת ההחלמה עתידה להיות שונה, נראה שנכון היה עושה הנתבע אם היה מחתים את המטופלת על טופס הסכמה מדעת נוסף. עם זאת, לאור ההתרשמות מן הלקוחה, תפיסת המציאות שלה, אישיותה ואופן התנהלותה, הרי שהדבר לא היה משנה את החלטתה לעבור את הטיפול. אכן הטיפול הסתבך אולם מדובר בסיכון שנמסר לה מלכתחילה גם טרם שלושת הטיפולים הראשונים, המטופלת ידעה על הסיכון והחליטה לעבור את הטיפולים, כך היה קורה גם בנוגע לטיפול הרביעי.
יתר על כן, נקבע כי בהתאם לפסיקה, כאשר לא נמסר למטופל כל המידע הדרוש לפני הטיפול הרפואי, מחדל זה כשלעצמו עשוי להוות עילה להכרה בראש נזק של פגיעה באוטונומיה, ללא קשר לשאלת הנזק שנגרם כתוצאה מהטיפול וללא צורך בהוכחת קשר סיבתי בין העדר ההסכמה לטיפול ובין הנזק. הזכות לפיצוי נובעת מכך שביצוע פעולה רפואית בגופו של אדם בהעדר הסכמתה מודעת, הינה בבחינת פגיעה בכבודו ובזכותו לאוטונומיה. עצם הטיפול הרפואי, ללא הסכמה מדעת הוא התרשלות המזכה בפיצוי. עילה זו נותנת ביטוי להכרה בזכות היסוד של כל אדם לכתוב את סיפור חייו ולהיות אדון לגורלו. בנסיבות העניין, המוקד של טענות המטופלת וההתרחשות לאחר הטיפול הם בעיקרם בתגובה הנפשית והרגשית לטיפול שנעשה בה. ניכר שההחלמה שהתארכה הכניסה אותה למערבולת רגשית, שגרמה להחמרה במצבה הנפשי שהיה רגיש ממילא באותה תקופה. בהקשר זה בלבד, עלה בידיה להוכיח ליקוי מסויים במסירת המידע והכנתה לטיפול. חוסר ההכנה המספקת של המטופלת גם לאפשרות של סיבוך או שיבוש במהלך ההחלמה גרמו לה לתגובה נפשית קיצונית כאשר הסיכון התממש. חתימה חוזרת על טופס הסכמה מדעת, תוך עיגון מהות הטיפול, והדגשת הסיכונים, הייתה יכולה לסייע בכך, גם אם אינה נדרשת על פי הדין. עמדה נחרצת יותר של הנתבע בנוגע להמלצות הטיפוליות שלו, לרבות לעניין השימוש במשחת הביאפין, היו לפחות מונעים ממנה את התחושה שלא נמסר לה כל המידע טרם הטיפול, כאשר הנזק שנותר לה בסופו של דבר הוא בעיקרו נזק נפשי, אשר נגרם, בין היתר, כתוצאה מכך שהיא לא הייתה ערוכה להתממשות הסיכון ולטענתה לא נמסר לה המידע. באשר לפיצוי שיש לפסוק בגין פגיעה באוטונומיה, הפיצוי אמור להיות אינדיבידואלי בהתחשב בהפרה הקונקרטית ובנסיבותיה, כאשר יש לשקול את סוג המידע שלא נמסר לחולה לעומת זה שנמסר לו, היקפו ומשקלו הסגולי של המידע שלא נמסר לעומת זה שנמסר, ותוצאות הטיפול שבוצע. המטופלת מנעה מן הנתבע מידע אודות מצבה הנפשי והכשילה אותו בקבלת החלטה מושכלת האם לטפל בה ואיך. היא לא מסרה על בעיה נפשית כרונית במשפחה מצד אביה, ולא מסרה שהיא נמצאת באפיזודה דכאונית ונרשמו לה תרופות מרשם. המטופלת שללה בהתנהגותה את האפשרות של הנתבע, לקבל החלטה מושכלת בנוגע למצבה ולאופן הטיפול, והלכה למעשה פגעה באוטונומיה של הנתבע וביכולתו לקבל החלטה מושכלת כיצד לטפל בה על סמך מלוא המידע. נפסק כי עלה ביד המטופלת להוכיח פגיעה באוטונומיה עקב חסר במידע אודות משך ההחלמה ואופייה בכלל וככל שיסתבך הטיפול בפרט. קביעה זו, ניתנת בשים לב לכך ששעה שמדובר בטיפול אסתטי אלקטיבי, חובת הרופא המטפל להקפיד שבעתיים על המידע שנמסר למטופל, לדאוג לתעד ולברר את מצבו של המטופל בטרם תחילת הטיפול, להבהיר למטופל את משך ההחלמה, את הסיכונים הצפויים ואת האפשרות שסיכונים אלה יתרחשו. גם אם הטיפול מבוצע במיומנות ראויה, עדיין הפרת הזכות של המטופל למלוא המידע, תוך פגיעה בזכותו לאוטונומיה כשלעצמה ברת פיצוי. כך במקרה דנן, במיוחד שעה שהמטופלת נותרה עם פגיעה נפשית שתלווה אותה כל חייה.
התביעה מתקבלת בחלקה, הנתבעים ישלמו למטופלת סך של 110,000 ₪.
התובעת יוצגה ע"י: עו"ד מיטל חגג ; הנתבעים יוצגו ע"י: עו"ד רבקה כץ
