חברה לאבחון רפואי תשא ב 40% מסך הנזק שנגרם לנבדק בשל רשלנותה בפענוח בדיקת CT מוח. נקבע כי ישנה משמעות קריטית לחלוף הזמן ואלמלא ההתרשלות, סביר כי הנתבע היה מטופל בטיפול שונה, מהיר יותר. חלוף הזמן השפיע על מהלך הטיפול והחרפת הנזק והביא למצב בו קיים נזק שכבר לא ניתן לתקן
עסקינן בתביעה שעניינה רשלנות נטענת הכרוכה בפענוח של בדיקת CT מוח. התובע, פנה אל רופאת המשפחה שלו בקופת חולים כללית כאשר הוא מתלונן על נימול בצד אחד של הגוף אשר הופיע באופן פתאומי יום קודם לכן במהלך עבודתו, והופנה לבדיקת CT מוח. ברשומת האבחנה הועלה חשד לאירוע מוחי חולף -TIA. התובע ביצע ה את בדיקת ה-CT במכון מאר - מרכזים לאבחון רפואי בע"מ ובפענוח הבדיקה נמצא כי בדיקת ה-CT תקינה. משהחמיר מצבו של התובע, פנה שוב רופאת המשפחה, והלין על הפרעות בדיבור, כתיבה ותחושת בלבול. ד"ר ק' תיעדה את האמור, והוסיפה ברשומת האבחנה כי התובע "לא יוצא מהבית, מדוכא כי לא יכול לדבר, סיטי מוח ללא ממצא". ד"ר ק' הותירה את אבחנת ה-TIA, הוסיפה חשד להפרעת דיכאון והפנתה את התובע למומחה נוירולוגי בקופת החולים. הנוירולוג התרשם כי לדעתו מדובר בתגובה נפשית, המליץ על התחלת טיפול תרופתי נוגד דיכאון ובמקביל על ביצוע בדיקת MRI לשלילת מחלות שאינן נצפות ב-CT. בדיקת MRI במכון הנתבעת, העלתה ממצאי מרכיבים של אוטם, והתובע אושפז במחלקה הנוירולוגית של בית החולים, ועבר סדרת בדיקות ופעולות ובהמשך, בוצע לו ניתוח מעקף. יש לציין שעם קופת החולים ובית החולים נחתם הסכם פשרה.
לטענת התובע, הפענוח השגוי עולה כדי רשלנות, וכי לולא אותה רשלנות - ולו בדיקת ה-CT הייתה מפוענחת נכונה - לא היה נגרם איחור באבחון, ניתן היה לתת לו טיפול מתאים עוד בשלבים הראשוניים של התהליך, וההחמרה הייתה נמנעת.
לטענת מאר, הנזק אשר נגרם לתובע התרחש עוד לפני מועד פענוח בדיקת ה-CT, כך שאין קשר סיבתי בין הפענוח לבין מצבו, והיא אף מוסיפה כי גם אם היה ניתן לתובע טיפול אחר, מצבו לא היה משתפר.
כב' השופטת ת' נאות-פרי פסקה כי יש לקבל את התביעה. אין חולק כי אצל התובע התרחשה דיסקציה בעורק התרדמת, אשר יצרה קריש דם הגורם להתהוות אוטם, ולחסימה הדרגתית של העורק. המומחים אף מסכימים כי קצב התפתחות האוטם הוא אינדיבידואלי, ויכול לקחת שעות עד חודשים. ההפניה לבדיקת ה-CT במקרה דנן הייתה סבירה, ובוודאי שהייתה חשיבות לפענוח תקין של הבדיקה. נקבע כי יש לאמץ את חוות דעתו של רדיולוג התובע כי אכן ניתן היה לאתר ממצאים בבדיקת ה-CT. עדותו הייתה עדות של בעל מקצוע מומחה בתחומו, אשר עיין במסמכים, הסביר מה ניתן היה לראות, מה לא ניתן היה לראות, מהם הכלים שעומדים לרשות המפענח ועמדתו זו לא נסתרה למרות חקירתו בבית המשפט. נהפוך הוא. במהלך החקירה, רדיולוג התובע הבהיר עוד את עמדתו ונימק מדוע כן ניתן היה לאתר בבדיקת ה-CT את תחילת התהליך, אף אם הסימנים היו ראשוניים ואף אם הממצאים היו עדיין "קלים", שכן המדובר היה רק בהתחלת "הבעיה". משכך, הורם הנטל המוטל על שכם התובע להראות כי הייתה רשלנות באופן שבו פוענחה הבדיקה.
יתרה מזו, נקבע כי מתקיים קשר סיבתי לפיו אלמלא ההתרשלות, סביר כי הנתבע היה מטופל בטיפול שונה, מהיר יותר, לרבות תרופתי, וכי חלוף הזמן השפיע על מהלך הטיפול והחרפת הנזק. אין חולק כי מעת מועד פענוח בדיקת ה-CT ועד למועד גילוי הדיסקציה בפועל והאשפוז בבית החולים, חלפו כמעט חודשיים. המומחים של שני הצדדים מסכימים כי יש משמעות קריטית לחלוף הזמן, ומוסכם כי ככל שעובר זמן רב יותר - נגרם נזק בלתי הפיך בשיעור רב יותר, ואיחור בגילוי הבעיה מביא למצב בו קיים נזק שכבר לא ניתן לתקן. עוד מוסכם כי למרבה המזל, המבנה הייחודי של כלי הדם של התובע איפשר זרימת דם למרות האוטם ההולך ומתפתח, כך שקצב ההחמרה היה איטי יותר מאשר במצב דברים "רגיל". משכך, ברור כי כל איחור באבחנה המדויקת של הבעיה קשור בקשר סיבתי לנזק המצטבר, ואף הפענוח של בדיקת ה-CT תרם לאיחור באבחנה. נוירולוג התובע אכן העיד כי הנזק לתובע מתבטא במותם של תאי מוח וכי תא ש"מת" לעולם לא יחזור לתפקד, ולכן - כבר מתחילת התהליך החל להצטבר נזק בלתי הפיך. הרופאה המטפלת, העידה בבירור כי הפענוח ה"תקין" השפיע באופן מהותי על ההערכה שלה את המצב והשליך על ההתנהלות וההמלצות שלה. הנוירולוג אשר טיפל בתובע בקופת החולים, העיד בדומה. לכן, הוכח ברף הנדרש כי אם הפענוח של בדיקת ה-CT לא היה מציין כי הבדיקה "תקינה" אלא מציין את אותם סממנים התחלתיים של האוטם שניתן היה לראות בבדיקה - מהלך הטיפול היה מהיר יותר, היו מתבצעות בדיקות נוספות בשלב מוקדם יותר, כמו כן, האבחנה הייתה קודם למועד בו התגבשה בפועל, ניתן היה להתחיל בטיפול תרופתי ואחר, מוקדם יותר וחלק מהנזק היה נמנע. הנזק עד מועד קבלת הפענוח בו עסקינן, היה בהיקף קטן וטיפול תרופתי בשלב מקדמי זה היה יכול "לקבע" את המצב באופן שבו התובע לא היה "מגיע להיכן שהגיע". הוכח מהעדויות של המומחים כי לו הבדיקה הייתה "מתניעה" מהלך שונה - המצב של התובע היה מתייצב ולא מחריף. לכן, המסקנה היא כי הוכח קשר סיבתי בין ההתרשלות של מאר לבין הנזק.
זאת ועוד, נקבע כי קביעת היחס בין תרומתם של הגורמים השונים לנזק של התובע מורכבת. כלומר, השאלה היא מה משקלו של הפענוח הרשלני של בדיקת ה-CT במכלול הנתונים שחברו יחדיו לתוצאה הסופית, נוכח המהלכים של הגורמים האחרים אשר תרמו לכך שהאבחון היה באיחור, כאשר גם התובע וגם מאר טוענים כי אותם גורמים נהגו אף הם ברשלנות. מבחינה מהותית, קשה לקבוע בוודאות מה הייתה התרומה של כל גורם לתוצאה הסופית, ומבחינה דיונית, הקושי נובע מכך שהתביעה למול קופת החולים וההודעה כלפי בית החולים סולקה בפשרה כך שהבירור של הטענות לגבי מעורבותם לא מוצה. ברור כי הסכם הפשרה לא מתייחס למלוא הנזק של התובע אלא רק לחלק היחסי של קופת החולים ובית החולים והסכום ששולם לתובע במסגרת הסדר הפשרה נועד "לכסות" רק את החבות של קופת החולים ובית החולים, תוך שהתובע ימשיך בניהול התביעה נגד מאר בבית המשפט. נקבע כי שיעור התרומה של התרשלותה של מאר נמוך מאשר שאר הגורמים, ואחריותה כלפי התובע הינה לגבי 40% מסך הנזק. עוד נקבע, שהנכות הנוירולוגית הינה בשיעור של 50% והנכות הנפשית גם היא בשיעור של 50%. משכך הנכות הרפואית הכוללת המשוקללת הינה כ- 75%. שיעור הנכות התפקודית ושיעור הגריעה מפוטנציאל ההשתכרות הועמדו גם הם על 75%. נפסק כי התביעה נגד מאר מתקבלת, סך נזקיו של התובע כפי שהוכחו הינו בסכום של 4,265,000 ₪ ושיעור אחריותה של מאר הינו 40%.
לסיכום, התביעה מתקבלת.
התובע יוצג ע"י: עו"ד טרייבנד ; הנתבעים יוצגו ע"י: עו"ד ברונשטיין; עו"ד פרי
