בית המשפט הרשיע את אפי נווה ובת זוגו בקבלת דבר במרמה ובעבירות לפי חוק הכניסה לישראל, תוך שדחה את הטענה כי מדובר בהרשעה משיקולים זרים. נקבע כי האינטרס הציבורי ומעמדו של הנאשם ותפקידו, הם שיקולים שעל המדינה לשקול, וכי למעשים המבוצעים על ידי בעל תפקיד ציבורי חשוב ורם מעלה, יש חשיבות והשלכה על נורמות התנהגות ואמון הציבור
הכרעת דין בעניינם של שני נאשמים נגדם הוגש כתב אישום המייחס לכל אחד מהם עבירות של יציאה מישראל שלא כחוק בצוותא, לפי סעיפים 7 ו-12(4) לחוק הכניסה לישראל, יחד עם סעיף 29 לחוק העונשין.
כניסה לישראל שלא כחוק בצוותא, , לפי סעיפים 7 ו-12(4) לחוק הכניסה לישראל, יחד עם סעיף 29 לחוק העונשין, וקבלת דבר במרמה בצוותא, לפי סעיפים 415 רישא ו-29 לחוק העונשין. בתקופה הרלוונטית, ניטש הליך גירושין בין הנאשם לבין פרודתו, והנאשם ובת זוגו שהחליטו לטוס לנופש משותף בתאילנד, ביקשו לפעול להסתרת שהותם המשותפת המתוכננת בחו"ל. במסגרת זו החליטו השניים לפעול במרמה בצוותא חדא ליציאתה של הנאשמת מישראל ובהמשך לכניסתה לישראל, מבלי שהיא תתייצב בפני בקר הגבולות, או עמדה ממוכנת, כנדרש, ובכך לשבש את תיעוד יציאתה וכניסתה כאמור, באופן שתשוקף יציאת וכניסת הנאשם בלבד. הנאשם מסר את אישור המעבר לשימושה של הנאשמת אשר עברה בשער המעבר באמצעות אישור המעבר, שהונפק עבור הנאשם, תוך יצירת מצג כוזב, כי מדובר באישור שהונפק עבורה. במקביל, נצמד הנאשם לגבה של נוסעת אחרת שעברה בשער המעבר, באמצעות אישור מעבר שהיה ברשותה, צעד מאחוריה בעקבותיה בזריזות וכך השתחל ועבר בשער המעבר יחד עימה, בו זמנית. גם בחזרתם ארצה, הנאשמת עברה בשער באמצעות אישור המעבר שהונפק עבור הנאשם, ובמקביל נצמד הנאשם אל גבה של הנאשמת, צעד מאחוריה ובזריזות, השתחל ועבר בשער המעבר יחד עימה, בו זמנית. כך, הוסתרה והועלמה כניסתה של הנאשמת לישראל, ונמנע תעודה הרשמי בתיעוד המעברים.
הנאשמים טענו כי לא היה מקום לייחס להם שתי עבירות נפרדות בגין היציאה מישראל והכניסה לישראל, ולא היה מקום להוסיף בכתב האישום על פני העבירות לפי חוק הכניסה לישראל גם עבירות של קבלת דבר במרמה. עוד נטען כי כתב האישום הוגש נגד שני הנאשמים תוך אכיפה בררנית. כמו כן, כתב האישום הוגש בשל שני שיקולים זרים - מעמדו של הנאשם והפרסום לו זכתה פרשה זו.
כב' השופטת ע' רון פסקה כי בסופו של יום נראה כי לא היתה כפירה ממשית בעצם יציאתם של הנאשמים מישראל וכניסתם אליה בדרך חזרה שלא כדין. לדברי הנאשם, הוא לא ביצע עבירה כלשהי כיוון שיציאתו מישראל וכניסתו אליה דווחו ונרשמו כחוק. הנאשם תאר את תהליך היציאה מן הארץ בכך שהתייצב לפני המכונה הרלבנטית קיבל אישור מעבר וכך יצא. לשאלה עם מי עמד בסמוך למכונה השיב כי אינו זוכר וכן אינו זוכר באם העביר במכונה דרכונים נוספים. לטענתו עבר במעבר היציאה באמצעות האישור שלו. באשר לכניסה לישראל השיב כי נכנס לאחר שהעביר את האישור שלו במכונה. לשאלה האם מסר את האישור שלו למישהו אחר השיב: "היינו קבוצה אז אולי זה התערבב". לשאלה האם מסר את האישור שלו לנאשמת השיב כי אין כל סיבה שיעשה כן, אך הדרכונים שלהם מצויים באותו תיק "אז אולי דברים מתערבבים". לשאלה האם הנאשמת עברה ביקורת גבולות בכניסה וביציאה מן הארץ השיב: "אני מניח שכן". משהטיחה בו החוקרת כי הוא יצא מישראל באמצעות כך שנצמד למישהי במעבר הגבול ולא באמצעות האישור שלו, השיב: "אני לא חושב שזה קרה, אין לי סיבה". בהמשך ובמהלך גביית העדות שינה הנאשם גרסתו וציין כי ביציאה מהארץ מסר לנאשמת את אישור המעבר שלו כיוון שהוא מצוי בהליך גירושין קשה והוכח לו כי נתוני היציאה שלו מהארץ דולפים. אשתו העסיקה חוקר פרטי שהשיג נתונים אלה באשר ליציאות מישראל בעבר והדבר גרם לו לנזק מאוד גדול בהליך הגירושים, משנעשה שימוש בנתונים נגדו. בשל כך מסר את האישור המעבר שלו לנאשמת הן ביציאה והן בכניסה. נקבע כי למעשה, די בכך על מנת להוכיח את יסודות העבירה של יציאה מישראל וכניסה לישראל שלא כדין ואולם לאור הכפירה המוחלטת של הנאשמים במיוחס להם, הוצגו בפני ביהמ"ש ראיות נוספות-הסרטונים ממצלמות האבטחה של שדה התעופה, המתעדים את הליך יציאת שני הנאשמים מישראל ואת כניסתם לישראל בדרכם חזרה.
בהמשך לאמור, נקבע כי הפרק השני לחוק הכניסה לישראל, דן בסדרי כניסה וסדרי יציאה מישראל. סעיף 7 לחוק קובע: "לא ייכנס אדם לישראל ולא יצא ממנה... אלא באחת מתחנות הגבול.... ולאחר שהתייצב לפני קצין ביקורת הגבולות, או בקר גבולות והציג לפניו דרכון....". בנוסף לכך, תקנה 16 א לתקנות הכניסה לישראל מבהירה כי התייצבות בפני בקר ממוכן, כמוה כהתייצבות בפני בקר גבולות. לשון החוק פשוטה- החוק חל על כל הנכנסים לישראל והיוצאים ממנה. לעניין סעיף 7 אין נפקא מינה אם הנכנסים והיוצאים אינם מנועים כלל ועיקר על פי חוק לעשות כן. אף אלה שאין כל מניעה חוקית ליציאתם מישראל או לכניסה אליה, מחויבים על פי החוק להתייצב בפני בקר הגבולות, ולהציג דרכונם ולאחר אישור מעבר ממנו יוכלו להמשיך בדרכם. אין חולק כי הנאשמת לא התייצבה בפני בקר גבולות, לא הציגה דרכונה ולא קיבלה אישור מעבר, הן ביציאה מישראל והן בחזרה אליה. הנאשמים בחרו דרך זו, של הוצאת אישור מעבר אחד על שם הנאשם בלבד ועל מסירתו לנאשמת ואזי מעברו של הנאשם תוך הצמדות לאדם אחר בהחלטה משותפת. אין נפקא מינה לטענתם, באם היתה זו החלטה מתוכננת מבעוד מאוד, או שמא באופן ספונטני, עם הגעתם לשדה התעופה, ומכח דיני השותפות, שניהם מבצעי העבירה כאחד, כל אחד מהם על פי חלקו. הנאשמת שעברה במעבר הגבול ללא אישור משלה והנאשם שעבר למעשה, ללא אישור, שכן לא עשה שימוש באישור שלו ונצמד לאדם אחר במעבר הגבול. הנאשם אף סייע לנאשמת במעשיו - במסירת האישור שלו לשימושה. כך עשו הנאשמים ביום היציאה מישראל וכך חזרו ועשו כ-13 ימים לאחר מכן בחזרתם לישראל. מדובר אכן בשני מעשים דומים מאוד, אך כאלה שבוצעו בהפרשי זמן ניכרים ועל כן מדובר בשתי עבירות שונות שביצע כל אחד מהנאשמים. לאור יסודות העבירה הנדרשים בחוק, אף לא נדרש מניע כלשהו לביצוע עבירה זו ועל כן אין נפקא מינה גם לטענות כי המעשים לא שרתו את מי מהנאשמים כלל ועיקר, בניגוד לטענה בכתב האישום כי הם עשו זאת בשל הליך הגירושין בו היה נתון הנאשם. לצורך הוכחת עבירה לפי חוק הכניסה לישראל, אין כל צורך לדון בטענה זו.
בנוסף לאמור, נקבע כי העבירה של קבלת דבר במרמה נידונה בהרחבה בפסק דינו של ביהמ"ש העליון בעניין פרי (ע"פ 1784/08): "כדי שתשתכלל העבירה על עושה המעשה להציג, במודע, מצג מירמה ולקבל, כתוצאה מכך, דבר כלשהו. "קבלת הדבר" הוא המרכיב התוצאתי שבלעדיו לא יושלם ביצוע העבירה...". הנאשמים הציגו, בהחלטה משותפת ובמעשים משותפים, מצג שווא בפני רשויות המדינה. מצג השווא הוא כי שניהם מחזיקים באישורי מעבר כדין, לאחר שהתייצבו בפני בקר הגבולות, באמצעות דרכונם ועל כן עתה, על פי מצג שווא זה, הם רשאים לצאת מישראל או להיכנס אליה. במעשים אלה, כך על פי מבחני ההלכה הפסוקה, היה כדי לפגוע בחופש הבחירה ובחופש הפעולה של הרשויות, אשר נמנע מהן לפקח ולבקר את היוצאים והנכנסים לישראל כדין. ה"דבר" אותו ביקשו הנאשמים להשיג באמצעות הצגת מצג השווא הוא אי רישומה של הנאשמת כמי שיצא מישראל וחזרה אליה. לעניין זה אין נפקא מינה כי לכתחילה היו הנאשמים רשאים לצאת מישראל ולהיכנס אליה ללא כל מניעה. באשר למניע שלהם לבצע מעשים אלה, הרי שברי כי יש משמעות לטענת התביעה כי המעשים נעשו לצורך הליך הגירושים של הנאשם ובשל הליך זה. יש חשיבות בכך כדי לקבוע ממצאים עובדתיים וכדי ללמד על הלך רוחם של הנאשמים בבואם לבצע את המעשים וניתן אף לומר כי גם רצונם לקבל "דבר" שהוא העדר רישום של יציאתה של הנאשמת ושל כניסתה לישראל, בשל הליך הגירושין, יש בו כדי להשפיע על הקביעה האם נעברה עבירה של קבלת דבר במרמה, אולם, יסודות העבירה הוכחו, אף בלא להידרש לשאלה זו. הנאשמים החליטו במשותף על דרך הפעולה שתמנע את רישום יציאתה של הנאשמת ואת כניסתה לישראל, ואין נפקא מינה באם החלטה זו גמלה בליבם לראשונה רק בשדה התעופה, או שמא עוד קודם לכן. אין לקבל את גרסאותיהם כי חששה של הנאשמת מפני גרושתו של הנאשם, כי הגרושה תגיע לשדה התעופה ואף תפגע בה אופן פיזי, הוא שהביא למעשים וכי מדובר היה בחשש כזה שהביא לאובדן שיקול דעת, היגיון ושכל ישר אצל שניהם. לפי גרסת כל עדי ההגנה, דהיינו שני הנאשמים ושני הוריה של הנאשמת, הרי שגרושתו של הנאשם ידעה על הנסיעה המשותפת לתאילנד מבעוד מועד ולא הסתירה מפניהם כי הדבר ידוע לה. משכך, לא היה באי הרישום וההימנעות מרישום זה כדי להפיג בדבר כלשהו את החשש מפגיעה פיזית. משכך, נקבע כי הנאשמים פעלו על מנת להשיג "דבר" - הסתרת נסיעתה של הנאשמת יחד עם הנאשם, על מנת שלא לפגוע בהליך הגירושין של הנאשם, ועשו כן בהחלטה משותפת וביצעו את המעשים בשותפות מלאה. יש לדחות את הטענה כי לא התקיים היסוד הנפשי הנדרש לעבירה זו וכי הנאשמים ביצעו את המעשים שלא מתוך התנהגות עבריינית, אלא בסערת רגשות ואף לא התכוונו לקבל דבר. זאת משהנאשמים חזרו על מעשים אלה פעמיים, בשתי הזדמנויות שונות, וכפי שנקבע לגבי העבירה על חוק הכניסה לישראל, אף כאן עסקינן בשתי עבירות.
יתרה מזו, נקבע כי אכן, יש להימנע ככל האפשר מייחוס ריבוי עבירות שונות לנאשם אחד כאשר יש בעבירה אחת כדי לגלם את המעשים כולם. אלא, שיסודות העבירות לפי חוק הכניסה לישראל שונות במהות ובתכלית מיסודות העבירה של קבלת דבר במרמה. על מנת לעבור עבירה לפי חוק הכניסה לישראל די ביציאה מישראל או בכניסה אליה שלא כדין. העבירה אינה מחייבת שימוש במידע כוזב, או הצגת מצג שווא. בעניין דנן, אין המדובר באי שימוש באישור מעבר בלבד, או באי התייצבות בפני בקר הגבולות בלבד. למעשים התלוו מעשי מרמה וכזב, כאשר אישור המעבר הוצא רק בעניינו של הנאשם, אבל נמסר לנאשמת על מנת שהיא תחזה באמצעות מצג שווא זה כמי שעברה כדין במעבר הגבול. אין לקבל לענין זה את טענת הנאשמים כי קבלת דבר במרמה, כעבירה נוספת על עבירה לפי חוק הכניסה לישראל יכולה להתקיים רק באם הנכנס לישראל או יוצא ממנה, היה מנוע לעשות כן. עבירה של כניסה לישראל שלא כחוק או יציאה ממנה שלא כחוק יכולה להתקיים לכשעצמה ואולם כאשר למעשה מעבר הגבול ללא אישור כדין נלווים מעשי מרמה וכזב, הרי שלא נופל פסול כלשהו בייחוס עבירה נוספת שעניינה המרמה והיא אשר מתייחסת ליסוד המרמה שבעבירה. המדובר ביסודות שונים ובתכלית שונה. האינטרסים המוגנים בכל אחת מהוראות החיקוק אף הם אינם זהים. האינטרסים המוגנים הנפגעים בשל עבירות לפי חוק הכניסה לישראל הם פגיעה ביכולתה של המדינה הריבונית לפקח על היוצאים והנכנסים בשעריה וכן נפגעת תקינות המרשם. באשר לעבירה של קבלת דבר במרמה, קבע ביהמ"ש העליון זה מכבר באשר לערכים החברתיים הנפגעים ממנה "ההגנה על הערך החברתי האמור ודאי שהיא יפה לגבי הנחת הדעת במירמה של מי שהוא בעל סמכות לפעול על פי דין, כשהסמכות מוענקת כדי לשרת את האינטרס הציבורי. כשמניח אדם במירמה את דעתו של בעל הסמכות אשר כזאת לגבי עובדות שהן רלבנטיות (בעניינו של המרמה) משבש הוא את שיקול הדעת וההכרעה של המרומה בהפעלת הסמכות ובמיצוייה...". (ע"פ 752/90 בעניין ברזל). זאת ועוד, נקבע כי אין מדובר בשיקולים זרים. האינטרס הציבורי, הענין הציבורי ומעמדו של הנאשם ותפקידו הם שיקולים שעל המדינה לשקול בבואה לקבל החלטה מעין זו. למעשים המבוצעים על ידי בעל תפקיד ציבורי חשוב ורם מעלה, יש חשיבות והשלכה על נורמות התנהגות, אמון הציבור ועוד.
לסיכום, כל אחד מהנאשמים מורשע בעבירות יציאה מישראל שלא כחוק, כניסה לישראל שלא כחוק, ושתי עבירות של קבלת דבר במרמה בצוותא.
המאשימה יוצגה ע"י: עו"ד רועי רייס ; הנאשמים יוצגו ע"י: עו"ד בועז בן-צור; עו"ד כרמל בן צור; עו"ד גיא רווה
