בית המשפט העליון קיבל את ערעור המדינה על קולת העונש שנגזר על רכז מודיעין במשטרה שהורשע בקבלת שוחד מעבריינים. נקבע כי "שוטר ושוחד" הם צמד מילים שאין להם מקום במדינה מתוקנת. קשה להפריז בעוצמת הפגיעה באמון הציבור כאשר הוא נוכח לגלות ששוטר שאמון על אכיפת החוק זכה לטובות הנאה שנועדו לאפשר את הפרתו
פסק הדין דנן מתייחס לשני ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. המדינה ערערה על קולת העונש והנאשם ערער הן על הכרעת הדין והן על חומרת העונש. המערער הוא שוטר לשעבר ששימש כרכז מודיעין. במרכז כתב האישום שהוגש לבית המשפט המחוזי עמדו קשריו של המערער עם שלושה גורמים עבריינים. המערער הורשע בקבלת שוחד משניים מן הגורמים, בעבירה של מרמה והפרת אמונים וכן בעבירות של שיבוש מהלכי משפט. בית המשפט המחוזי קבע כי המערער קיבל כסף וטובות הנאה משניים מן הגורמים, שניהם בעלי בתי בושת בחיפה, בתמורה לכך שיגן עליהם מפני רשויות החוק. כן נקבע כי המערער ביצע עבירה של מרמה והפרת אמונים כאשר הבטיח לסייע לעבריין שלישי לברר פרטים מן החקירה במשטרה של אדם קרוב אליו. לאחר שהורשע המערער בעובדות כתב האישום, נגזרו עליו 18 חודשי מאסר בפועל.
כב' השופטת ר' רונן פסקה כי יש לדחות את ערעור המערער על הכרעת הדין על כל חלקיו. הרשעת המערער בעבירות שיוחסו לו מבוססת מן הבחינה העובדתית והמשפטית, ואין מקום להתערב בה. סעיפי אישום 4-1 בכתב האישום המתוקן בו הורשע המערער עוסקים בקשר בין המערער לבין ברוך (שם בדוי, כמו יתר השמות, לאור החלטת בית המשפט המחוזי לשמור על חסיון פרטי הזהות של המעורבים) אשר ניהל בית בושת בחיפה. בית המשפט המחוזי קבע כי בין ברוך לבין המערער התקיימה מערכת יחסים המבוססת על שוחד. המערער סייע לברוך לשקר בחקירה, מסר לשוטרים מידע כוזב כאילו בדירה של ברוך אין פעילות של בית בושת למרות שידע שזה אינו המצב, ואף יצר מצג כוזב כלפי שוטרים אחרים כאילו ברוך הוא מקור מודיעיני שלו. בית המשפט מצא כי יסודות העבירה התקיימו במקרה דנן. כך נקבע שאין חולק כי המערער הוא עובד ציבור. באשר ליסוד ה"מתת" והפעולות שנעשו בעבורו, הובהר כי גרסתו של המערער, לפיה הוא קיים קשר חברי עם ברוך כדי שיום אחד יקבל ממנו מידע מודיעיני, איננה אמת. נקבע שברוך אכן נתן למערער להשתמש בדירה שלו לצרכיו האישיים. מתן זכות השימוש בדירה, נועד להיות מתת בעד פעולותיו של המערער כעובד ציבור. בית המשפט קבע כי המערער ביצע את עבירת המרמה והפרת האמונים שיוחסה לו במסגרת האישום הרביעי, תוך שהבהיר כי אין ספק ששוטר האמון על מניעת עבריינות, נדרש לדווח על עבריינות שהוא מודע לה ולהביא להפסקתה. זאת במיוחד כאשר מדובר בעבירות חמורות כמו אלה שביצע ברוך, וכאשר אין רלוונטיות לשאלה האם המערער היה מודע לכל העבירות שביצע ברוך או רק לחלקן. בהמשך לאמור, נקבע כי באישום השישי נטען לקיומה של מערכת יחסים בין המערער לבין אילן (שם בדוי) עד המדינה, שהיה אחד מעובדי בית בושת בחיפה. אילן ביקש כי המערער ייתן חסות משטרתית לבית הבושת, ובתמורה לכך העביר למערער מעטפות כסף. בגין מעשים אלה, יוחסו למערער עבירות של לקיחת שוחד ושיבוש מהלכי משפט. האישום התבסס בעיקרו על הסכם עד מדינה שנחתם עם אילן. בית המשפט ציין כי לאחר ששמע את עדותו של אילן, שוכנע באמיתותה. בהקשר זה התייחס בית המשפט גם לסעיף 296 לחוק העונשין המאפשר הרשעה בעבירת לקיחת שוחד על בסיס עדות אחת ללא צורך בתוספת ראייתית, אף אם העדות הגיעה מפי שותף לעבירה. בית המשפט הבהיר כי עדותו של אילן אמינה בעיניו ולעומתה, גרסת המערער הייתה "מהוססת וסתורה". המערער הורשע אפוא באישום השישי בשוחד ובעבירת שיבוש מהלכי משפט שמקורה בהגבלת הפשיטה המשטרתית.
בהמשך לאמור, נקבע כי יש להעדיף את גרסת המדינה. כפי שנקבע בעניין מילר (ע"פ 8618/19), חזקה כי עובד הציבור יודע "'שהנזקקים לשירותיו' לא מעניקים לו מתנות – אלא כדי שיטה להם חסד במילוי תפקידו [...] סתירת החזקה תלויה אפוא בקיומו של הסבר חלופי למתן טובת ההנאה". ככל שהטענה בפיו של המערער היא שטובות ההנאה שניתנו לו בקשריו עם ברוך ניתנו לאור מערכת היחסים החברית בין השניים ולא בשל תפקידו כשוטר, הנטל הוא עליו להוכיח זאת, אלא שלא עלה בידיו לעשות כן. הראיות בתיק מעידות על כך כי מערכת היחסים בין השניים לא הייתה חברית בלבד – אלא היא נבעה בעיקרה מהאינטרס של ברוך בקיומו של קשר עם שוטר. יש לציין כי ערכן הכולל של טובות ההנאה שסופקו למערער במסגרת מערכת היחסים הזו אינו גבוה. אולם עובדה זו אינה משליכה על עצם הרשעתו האפשרית של המערער בעבירת השוחד, משעה שהוכח כי המערער סייע לברוך מכוח תפקידו כשוטר בתמורה לטובות הנאה. עקרון זה מושרש היטב בפסיקה, וכפי שנקבע כבר לפני יותר מארבעים שנים: "טעות היא לחשוב כי טובת־הנאה שערכה קטן, ולו גם בין מכרים, לעולם אינה בגדר שוחד. מטרת הנתינה או הלקיחה היא הקובעת. אם יש ראיה שטובת ההנאה ניתנה או נלקחה 'בעד פעולה הקשורה בתפקידו' של עובד הציבור — אשם אותו אדם בעבירת שוחד." (ע"פ 794/77 בעניין חייט). זאת ועוד, המחוקק קבע שוליים רחבים במיוחד ליסוד העובדתי העומד בבסיסן של עבירות השוחד. בתוך כך נקבע שעבירות השוחד משתכללות לא רק כאשר המתת שמועבר לעובד הציבור משולם בדרך של כסף, אלא גם כאשר הוא מגיע בצורה שהיא שוות כסף, ב"שירות" או ב"טובת הנאה אחרת". ברוך איפשר למערער לעשות שימוש בחפציו ובדירתו כנגד ציפייה להגנה משטרתית מצדו ככל שברוך יזדקק לה. אלה היו הציפיות של ברוך, וכך היה גם בפועל: כאשר פשטו השוטרים על דירתו של ברוך, טען בפניהם המערער כי ברוך שימש בעבר כמקור משטרתי שלו, כי לא מתקיימת פעילות זנות בדירה עליה פשטו, והוא אף ייעץ לברוך מה לומר בחקירתו. מדובר במקרה מובהק בו טובת ההנאה ניתנה לעובד הציבור בתמורה לשירות שהוא אכן סיפק כנגדה מתוקף תפקידו, ובכך התגבשה עבירת השוחד.
זאת ועוד, נקבע כי סעיף 296 לחוק העונשין קובע אך את הרף הראייתי התחתון הנדרש לצורך ביסוס הרשעה בעבירת השוחד, והוא אינו קובע כמה ראיות יספיקו בפועל לצורך הרשעתו של נאשם ספציפי בעבירה זו. שאלה זו תוכרע תמיד בהתאם לנסיבותיו של המקרה הספציפי, כאשר אם בית המשפט לא שוכנע כי די בעדות שהוצגה בפניו כדי לבסס את עבירת השוחד, לא יורשע הנאשם, אלא אם כן קיימות כנגדו ראיות אחרות המבססות את אשמו מעבר לספק סביר. סמכותו של בית המשפט להרשיע נאשם בעבירת שוחד לפי עדות יחידה של שותף לעבירה אינה גורעת אם כן במאומה מן החובה המוטלת עליו לבחון האם יש באותה עדות יחידה כדי לשכנע, ברמת ההוכחה הנדרשת בהליך פלילי, בדבר אשמת הנאשם. אין בקיומו של סעיף 296 לנטרל את החשש הטבוע בעדות הנמסרת מפי עד מדינה. זאת כאשר מדובר בעד מדינה שיש לו תמריץ להימלט מאחריות פלילית, היוצר חשש כי הוא שהביאו להעיד כפי שהעיד. נקבע כי אף שקיימים קשיים מסוימים בעדותו של עד המדינה, אלה אינם קשיים משמעותיים, וניתן לבסס על עדותו את הרשעת המערער בעבירות שיוחסו לו. זאת בעיקר מאחר שעדותו אינה עומדת לבדה במארג הראייתי שהובא בפני בית המשפט קמא, ומצטרפות אליה ראיות ואינדיקציות נוספות המביאות למסקנה כי מדובר בעדות אמת שיש לתת בה אמון. יש לייחס משקל רב לכך שעד המדינה לא קיבל דבר בתמורה לעדותו מלבד ההבטחה כי לא יועמד לדין בגין אירועי הפרשה שלגביה העיד, ושממילא יש להניח כי לא ניתן היה להרשיע בה איש אלמלא עדותו. הקושי לייחס מהימנות לעדותם של עדי מדינה נובע במידה רבה מהחשש שמא ברקע עדותם עמד התמריץ לשקר בעדות, בתמורה להגנה מפני העמדה לדין. ואולם כאשר עד המדינה אינו זוכה לחסינות מפני הרשעה בעבירה לגביה קיימים כבר חשדות או אישומים כנגדו, אלא רק מפני פרשות עתידיות שחשיפתן נסמכת בעיקרה על עדותו, נחלש החשש הזה. יתרה מכך, ידיעתו של עד המדינה בדבר ההתנהלות הפנימית במשטרה בימים שקדמו לפשיטה, ולגבי זהותו של השוטר שסיפק את המידע שעמד ביסודה, מחזקת את המסקנה כי הוא אכן היה בקשר עם המערער עוד בטרם בוצעה הפשיטה וכי היה לו מידע לגביה. המערער הציג גרסאות משתנות בשאלת טיב קשריו ויחסיו עם עד המדינה, כאשר מלכתחילה טען כי הוא כלל לא הכיר אותו.
יתרה מזו נקבע כי אשר לערעורים על גזר הדין, יש להחמיר את עונשו של המערער ב-9 חודשי מאסר בפועל, כך שבסך הכול ירצה המערער בפועל 27 חודשי מאסר. יש מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט קמא באשר לעונש שירצה המערער בתוך מתחם הענישה, כמו גם בחפיפה שנקבעה בין תקופות המאסר שעליו לרצות בגין כל אירוע ואירוע. גזירת עונשו של המערער אינה הולמת את חומרת העבירות בהן הורשע המערער באישום השישי, ובוודאי שאינה הולמת את הצורך להרתיע מפניהן. עבירת לקיחת השוחד היא תמיד עבירה חמורה ביותר, ואולם נודעת לה חומרה מיוחדת אף יותר כאשר נוטל השוחד הוא שוטר, ונותן השוחד הוא עבריין הקונה את שירותיו של אותו השוטר על מנת שיעניק לו הגנה משטרתית. קשה להפריז בעוצמת הפגיעה באמון הציבור במקרים אלה, בהם נוכח הציבור לגלות ששוטר שאמון על אכיפת החוק זכה לטובות הנאה שנועדו לאפשר את הפרתו. אירועים כמו האירועים נושא הערעור דנן עלולים בהחלט להביא גם להתרופפות בנכונות הציבור לציית לחוק. זאת משום שאם הציבור סבור כי שוטר נכון לאפשר את הפרת החוק בתמורה לכך שישולם לו הסכום הנכון, מה לו לאזרח הרגיל להקפיד ולציית לו, ומה לו לאזרח לפעול בהתאם להנחיותיו של השוטר – שהוא זה שאמור להביא לאכיפתו של החוק. נקבע כי נראה שבית המשפט לא ייחס די משקל לשיקולים הללו, ותחתם הוא ייחס משקל רב מדי לנסיבות האישיות של המערער. במקרה דנן צריכים שיקולי הגמול וההרתעה לקבל משקל רב יותר מנסיבותיו האישיות המערער. העילה השנייה להתערבות בגזר הדין נובעת מהיקף החפיפה שנקבע לעונשים שירצה המערער. במקרה דנן לא ראוי היה לקבוע מידה רחבה של חפיפה בין העונש שירצה המערער בגין כל אחד מן האירועים. חומרתה של עבירת השוחד המבוצעת במקרה אחד אינה שוככת לאור ביצועה שוב במסגרת אירוע אחר. אדרבה, דווקא הצטברותן של העבירות וריבוין היא-היא שעלולה להביא לפגיעה אנושה בנכונות הציבור לתת אמון בגורמי אכיפת החוק. יתרה מכך, מדובר בעבירות שבוצעו במועדים שונים ואשר השוחד בהן התקבל מגורמים עבריינים שונים. בנסיבות כאלה, חפיפה משמעותית מדי בין העונשים שייגזרו על הנאשם איננה מוצדקת משיקולי הלימה, ואף עלולה להביא עמה השלכות שליליות במישור ההרתעה והכוונת ההתנהגות.
כב' השופט י' עמית הוסיף וקבע כי עבודתו של רכז מודיעין נעשית על קו התפר שבין העולם העברייני לעולם הנורמטיבי. דווקא בשל כך ועל מנת למנוע זליגה והחלקה אל צדו השני של קו הגבול, נקבעו נהלי עבודה, תיעוד ודיווח ברורים ונוקשים. למעשה, גם המערער אינו חולק על כך שהפר נהלים אלו, ובכך חטא לתפקידו כרכז מודיעין. חטא גורר חטא ומביא בסופו של דבר לפשע, ובמקרה דנן, לעבירות של שוחד, מרמה והפרת אמונים. המערער החל ביצירת מצג בפני גורמים עבריינים כאילו הוא יכול לספק להם הגנה ומידע, וגם אם לא נתכוון מלכתחילה לעשות כן, החליק במדרון ובסופו של יום אכן פעל כדי לסייע לאותם גורמים. ההחלקה במדרון של המערער צברה תאוצה כבר בתחילת הדרך, בעצם אי הדיווח על עסקי הזנות והסחר בנשים של ברוך ואילן. "שוטר ושוחד" הם צמד מילים שאין להם מקום במדינה מתוקנת.
לסיכום, ערעור המדינה התקבל, עונשו של המערער הוחמר ל 27 חודשי מאסר בפועל.
המערערת יוצגה ע"י: עו"ד יוסף קנפו ; המשיב יוצג ע"י: עו"ד אבי חימי; עו"ד משה ויס
