בית המשפט המחוזי קיבל ערעור שהגיש לוליין רחוב שנפצע לאחר שביצע תעלול רחוב על ההחלטה להאריך את אשפוזו הכפוי בביה"ח פסיכיאטרי. נקבע כי החלטת הוועדה על הארכת אשפוזו הכפוי לצורך "התפכחותו של הלוליין" לעתיד לבוא, הינה החלטה פוגענית יתר על המידה, פטרנליסטית באופן פוגעני, שלא ניתן לקבלה, ושאינה הולמת את רוח החוק החוסה תחת צלו הכבד של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.
לפנינו ערעור על החלטת הוועדה הפסיכיאטרית המחוזית למבוגרים שהתכנסה בפברואר 2022 בבית החולים "שער מנשה" והחליטה על הארכת אשפוזו הכפוי של המערער מכוח סעיף 10(ג)(1) לחוק טיפול בחולי נפש, תשנ"א-1991 (להלן: "החוק" ו/או "החוק לטיפול בחולי נפש").
המערער הינו בן 32, לוליין רחוב. במהלך חודש ינואר 2022 התקבל למחלקה כירורגית בבית החולים "העמק" לאחר שביצע תעלול רחוב (Balance Stunt), איבד שיווי משקל, נפל מגובה של 7 מטרים ונחבל. בשל נפילתו נחבל חבלה כלל מערכתית. 10 ימים טרם אשפוזו בבית החולים הפסיכיאטרי נבדק בבית החולים "העמק" עם רושם למצב פסיכוטי, אך שוחרר בשל היעדר סיכון מיידי לעצמו או לזולת. מספר ימים לאחר מכן אושפז המערער בבית החולים הפסיכיאטרי מכוח הוראת אשפוז. אשפזו הוארך מעת לעת.
לטענת המערער מדובר באשפוז ראשון של המערער. למערער אין עד היום אבחנה פסיכיאטרית בדבר מחלת נפש, אין כל קשר סיבתי בין מחלת הנפש הנטענת של המערער לבין מסוכנותו הנטענת על ידי הוועדה הפסיכיאטרית, אין כל קשר בין נפילתו מגובה למצבו הנפשי. החלטת הוועדה הפסיכיאטרית נעדרה הנמקה מספקת ועניינית לצורך המשך שלילת חירותו של המערער והמשך אשפוזו בכפייה. הוועדה לא דנה לעומק בנושא חלופות האשפוז הכפוי, אלא רק ציינה באופן לאקוני כי אין חלופות. בהיעדר תשתית עובדתית למסוכנות מידית ברורה ומוחשית מצדו של המערער, דין החלטת הוועדה הפסיכיאטרית להתבטל ויש להורות על שחרור המערער.
לטענת הוועדה מבדיקת המערער עדיין שרוי במצב פסיכוטי, ללא תובנה למצבו, אינו מעוניין ליטול טיפול תרופתי, מגלה מחשבות שווא של רדיפה וגדלות. קיימת סכנה שאם ישתחרר יסכן הן את עצמו והן את הסביבה. משכך קבעה הוועדה, כי המערער עדיין זקוק להמשך אשפוז. במהלך תקופת האשפוז הכפוי מאמינה הוועדה, כי המערער יגיע לאיזון במצבו, ויבין כי הוא זקוק לטיפול תרופתי ומשכך, יש להותיר את החלטת הוועדה הפסיכיאטרית על כנה.
כב' השופטת א' אלון פסקה כי אין ספק, כי החלטת הוועדה הפסיכיאטרית המורה על אשפוז כפוי ו/או הארכת משך אשפוזו הכפוי של אדם, פוגעת בזכויות היסוד של אותו אדם. אשפוזו של אדם בבית חולים לחולי נפש קשה ומר הוא למאושפז ולבני משפחתו, ומשנעשה האשפוז שלא מרצונו של המאושפז, יש בו משום אחת הצורות החמורות והמדכאות של שלילת חירותו של האדם. בהחלטה על אשפוזו הכפוי של אדם טמונה פגיעה בחירותו האישית, בחופש התנועה שלו, וייתכן שאף בשמו הטוב ובכבודו. מנגד, חולה הנפש אינו יכול תמיד להגן על עצמו, ועל החברה החובה להגן עליו ולטפל בו. אשפוז כפוי הוא מכשיר חשוב לטיפול בחולה הנפש. בצד שני אלה עומד השיקול השלישי, והוא השיקול של הגנה על הציבור. חברה צריכה להגן על עצמה בפני נזקים שחולה הנפש עלול לגרום. זכותה של חברה מאורגנת ואף חובתה להגן על עצמה מפני חולי נפש העלולים לסכנה. נדרש איזון בין גישות ערכיות אלה. האיזון משקף את תפיסותיה ועמדותיה של החברה. מחלת נפש אינה פשע אלא חולי. מטרת החברה אינה להקיא מתוכה את חולה הנפש אלא לטפל בו, וזאת תוך הכרה בזכותו כאדם מזה ובצורך לשמור על שלום הציבור מזה. האידיאולוגיה המונחת במדיניות החברתית של אשפוז וטיפול בחולי נפש בכלל ושל אשפוז כפוי בפרט, יונקת ממספר גישות ערכיות אשר לעיתים סותרות זו את זו: הגישה הפטרנליסטית - המעמידה במוקד את חובת החברה לדאוג לצרכיו הרפואיים של חולה הנפש אשר מצבו מחייב הגשת סיוע מצג החברה כדי שיתגבר ויצא מן המשבר אליו נקלע. התערבות חברתית זו תחשב מוצדקת על פי גישה זו כאשר היא מכוונת לטובתו ולתועלתו הרפואית של חולה הנפש, הנמצא במצוקה שאין הוא מסוגל להיחלץ ממנה ללא עזרה מבחוץ; הגישה המתמקדת בחירות הפרט - אשר במרכזה עומדת זכותו של כל אזרח לעצב את עתידו ללא התערבות מבחוץ. על חירות זו יש להגן כל עוד התנהגותו של חולה הנפש אינה פוגעת בסובבים אותו. על פי גישה זו אין די בתועלתו הרפואית של חולה הנפש כדי להצדיק את אשפוזו בניגוד לרצונו והגישה הדוגלת בהגנה על הציבור - מפני יחידים, אשר בהתנהגותם פוגעים או עלולים לפגוע באורח החיים התקין של האזרחים בחברה. זוהי חובתה וזכותה של כל חברה להעניק הגנה לחבריה מפני סכנה הצפויה לשלומם.
כב' השופטת א' אלון הוסיפה וקבעה כי בהחלטה על אשפוזו הכפוי של אדם טמונה פגיעה בחירותו האישית, בחופש התנועה שלו, וייתכן שאף בשמו הטוב ובכבודו. מנגד, חולה הנפש אינו יכול תמיד להגן על עצמו, ועל החברה החובה להגן עליו ולטפל. מסעיפי החוק הרלוונטיים נלמדים הדברים הבאים: ראשית, כי לא ניתן לאשפז באשפוז כפוי כל חולה נפש, אלא רק כזה שכושר שיפוטו או כושרו לביקורת המציאות פגום במידה ניכרת, וזאת כתוצאה ממחלתו. שנית, כי בשל אותה מחלה, אשר פגמה במידה ניכרת בכושר שיפוטו או כושרו לביקורת המציאות, הוא עלול לסכן את עצמו או זולתו סיכון פיזי, מיידי או שלא מיידי.
מן הכלל אל הפרט נקבע כי הוועדה ציינה כי המסוכנות לאחרים הנשקפת מהמערער הינה ב'רמה בינונית'. לא הוכח כי עמדה בפני הוועדה תשתית ראייתית להסיק מסקנה זו. החלטה זו לא גובתה באופן מספק באירועים או מקרים היכולים לאשש את סבירות קביעה זו של הוועדה. מהיכן למדה הוועדה כי המערער מסוכן לאחרים, כל שכן ב'רמה בינונית', שהרי המערער לא אושפז בשל אירועי אלימות לסביבתו החיצונית, איומים לאחרים וכיו"ב, אלא אושפז בשל נפילתו מגובה רב לאחר שביצע לוליינות רחוב. בנוסף מסקנת הוועדה הפסיכיאטרית באשר למסוכנותו לאחרים מצדו של המערער, נלמדת מהדברים הבאים: "באם יחזור כשהוא במצב כזה לעשות פעילויות בצמתים כפי שהוא רגיל, יסכן הן את עצמו והן את סביבתו (תאונות דרכים / פגיעה פיזית בעצמו באופן מיידי)". אפשרות זו אכן סבירה, אך היא סבירה באותה מידה של נהיגה במהירות מופרזת, נהיגה בשכרות וכיו"ב, אשר אינם מהווים עילה מספקת לאשפוז כפוי ו/או הארכת האשפוז הכפוי. יתרה מזאת, אל מול החלטת הוועדה ניצבים דבריו של המערער, שאף על פי שיכול והם אינם סטנדרטיים, יש בהם טעם, ולמערער החופש לפעול כפי שפעל, אף אם הדבר אינו תואם את אורח חייהם של אנשים אחרים.
עוד נפסק כי קיים הבדל ברור בין מסוכנות עצמית הנובעת מן החשש שאדם יאבד עצמו לדעת וייטול את חייו עצמו בשל מחלת נפש, לבין מסוכנות עצמית הנובעת מעשיית פעולות הנושאות בקרבן סיכון. הדברים האמורים לעיל מקבלים משנה תוקף לאור כך שהמעשה שבחר המערער לעשות נעשה בשל היותו לוליין, אמן רחוב. מקצוע זה אשר בו בחר המערער טומן בחובו סיכון מובנה. כך למשל. יוצא אפוא כי סיכון הינו דבר קיים ומובנה ברבות מפעולות ועיסוקיהם של בני אדם, כדוגמת פעלולנים והשאלה שצריכה להישאל הינה האם אותו סיכון מוליך בהכרח אל עבר הגדרת 'מסוכנות', אשר יש בה כדי להצדיק אשפוז כפוי.
בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי בהחלטת הוועדה להאריך את אשפוזו הכפוי של המערער הופר האיזון העדין בין הגישות הערכיות שהוצגו בהליך אל עבר הגישה הפטרנליסטית באופן שאינו מידתי. גישה זו כי יש להגן על המערער מפני עצמו, קרי כי תעלולי הרחוב אותם הוא מבצע מסכנים אותו באופן שהמדינה רשאית להתערב על מנת 'להציל את עצמו מפני עצמו', הינה מוגזמת ולא מידתית, כאמור, קיים קו תפר עדין בין זכותו של אדם לחירות, לכבוד, לאוטונומיה וקניין לבין כוחה ואף חובתה של המדינה, להבטיח להגן על אדם מפניו, אך בהפעלת כח זה, יש להימנע מדאגת יתר, תוך הפגנת פטרנאליזם מגונן שיש בו משום כפייה מצמצמת את חירותו של האדם ופוגעת בכבודו, אינו ראוי.
לסיכום, הערעור התקבל ונקבע כי המערער ישוחרר.
המערער יוצג ע"י עוה"ד דנה מירטנבאום ואח' (מטעם הלשכה לסיוע משפטי); המשיבים יוצגו ע"י פרקליטות מחוז חיפה – אזרחי
