בית משפט השלום חייב מנהל חנות לפצות עובד בעסק שכן, לאחר שגידף אותו בגלל שלא עמד בצפירת יום השואה. השופטת דחתה את הטענה כי התובע "צחקק בקולניות" בזמן הצפירה וקבעה כי בניגוד לביטויים "כלב" ו"בן זונה" המהווים קללות שאינן ברות פיצוי – הביטוי "ערבי מסריח" הוא כינוי גזעני, מעליב ומשפיל באופן קיצוני
התובע, ערבי תושב נצרת, הוא אופטומטריסט במקצועו. בזמנים הרלוונטיים לתביעה עבד התובע בסניף של רשת "אופטיקה הלפרין" במתחם "ביג" ביוקנעם. הנתבע, אופטיקאי במקצועו, עבד וניהל חנות אופטיקה ממול לחנות שבה עבד התובע. לגרסת התובע, בין שתי החנויות קיימת תחרות עסקית מתמדת.
ביום השואה של שנת 2015 נכח התובע בסניף יחד עם מנהל הסניף, גם הוא בן מיעוטים. לפי הנטען בתביעה, בעת השמע צפירת הזיכרון החנות הייתה ריקה מלקוחות, והתובע ישב על כיסא בסמוך לחדר הבדיקות בחלק הפנימי של החנות שאינו נראה לעין. מנהל הסניף היה בתוך חדר הבדיקות ואף במסדרון שממול לחנות לא היו אנשים. לטענת התובע, עם סיום הצפירה נכנס הנתבע אל חנותו וללא כל התראה התחיל לתקוף אותו ואת מנהל הסניף תוך שהוא מטיח בהם עלבונות וצועק לעברם בקול רם "אתם לא מתביישים", "אין לכם כבוד", "חסרי כל בושה", "סבתא שלי נפטרה בשואה" ועוד אמרות בסגנון דומה. בתגובה, התובע אמר לנתבע כי כל האנשים מתים בעולם, וביניהם יהודים ונוצרים, וכפי שהנתבע אינו קם לזכר הנוצרים הרי שגם התובע אינו חייב לקום בעת הצפירה.
התובע מצדו ביקש מהנתבע לסיים את השיחה ולאחר מכן הוא נעמד על רגליו והתחיל לצעוד לכיוון השני, הרחק ממנו. בשלב זה, לפי הנטען, החל הנתבע לרדוף אחר התובע תוך שהוא מגדף ומקלל אותו בקול רם "כלב", "בן זונה" ו"ערבי מסריח". בנוסף נטל הנתבע מחשבון שהיה מונח על הדלפק בחנות התובע ועשה עמו תנועה כאילו הוא עומד להכות באמצעותו את התובע בפניו. בשלב הזה התובע ביקש מהנתבע לצאת מהחנות, ואכן הנתבע יצא תוך שהוא ממשיך לקלל ולגדף את התובע באותם ביטויים ואף הגדיל לעשות וקרא לשכנים באמרו "הערבי הזה מתפרנס מאיתנו", "כלב", "בן זונה", "ערבי מסריח".
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
בעקבות האירוע, הגיש התובע תלונה במשטרה נגד הנתבע, אך בדרכו חזרה לחנות המתין לו הנתבע יחד עם עובדת מטעמו בכניסה למתחם הקניון, וכשהבחין בו שוב חזר על אותן קללות. עוד הוסיף התובע כי באותו יום הוא הבחין בנתבע מסית אנשים נגדו. עוד הבהיר התובע, כי למרות שבעת הצפירה גם החנות וגם המסדרון שממולו היו ריקים מאנשים, הרי שבמהלך האירועים והצעקות של הנתבע עברו הרבה אנשים ושמעו את קללות הנתבע, בהם עובדי החנויות הסמוכות.
נוכח האמור, הגיש התובע תביעת לשון הרע בסך 100 אלף שקלים נגד הנתבע. התובע הבהיר כי הוא נמנה עם האנשים שמכבדים את רגשות הזולת, וכי במידה שהנתבע היה פונה אליו בצורה מנומסת ומעיר לו בצורה ראויה הרי שלא הייתה לו כל בעיה להביע התנצלות, ככל שכתוצאה מהתנהלותו נפגעו אכן רגשותיו של הנתבע. בנוסף טען התובע כי בכל אחד מהאירועים הוא חש מושפל, נכלם, מבויש, פניו חוורו, היה בהלם מוחלט מהמיוחס לו, וקיווה כי האדמה תבלע אותו. עוד נטען כי הדברים נאמרו בזדון, ומעשיו של הנתבע נעשו משיקולים זרים ועל רקע קיומה של תחרות עסקית בין שתי החנויות.
הנתבע מצדו, טען כי מדובר היה בריב שבו הוחלפו מילים "בעידנא דריתחא" ולכן לא מדובר בדברי לשון הרע. עוד טען כי בעת השמע הצפירה התובע לא ישב בשקט כפי שטען אלא הישר את מבטו לעברו, גיחך וצחקק בקולניות, וזאת תוך שיתוף פעולה עם מנהל הסניף ששהה יחד עמו. לטענת הנתבע, בתום הצפירה הוא ניגש אל התובע ובדרכי נועם הסביר לו ולמנהלו כי הוא בן למשפחה של ניצולי שואה וכי התנהלות השניים פגעה בו וברגשותיו, אך אלו בתגובה התעלמו מדבריו והמשיכו לזלזל בו, התבוננו בו במבט משפיל ומתנשא והתובע אף השיב לו כי אנשים רבים מתים בעולם. עוד טען הנתבע כי מהתנהגותו של התובע ומתגובתו המילוליות לדבריו ניכר כי הוא ביקש להכחיש את השואה או להקטין בצורה ניכרת וחמורה את ממדיה, וכי הצחקוק והלעג תוך יישור המבט בזמן הצפירה אל הנתבע בהכרח מלמדים על אהדה והזדהות של התובע עם רצח 6 מיליון יהודים או הזדהות עם פשעים כנגד האנושות ומהווה עבירה פלילית לפי חוק איסור הכחשת השואה. על כן, סבר הנתבע כי דווקא למדינה יש עילה להגשת אישום פלילי נגד התובע, ולנתבע יש עילת תביעה נזיקית נגדו, על כך שפגע ברגשות העם היהודי כולו וברגשותיו שלו.
הנתבע הבהיר כי לא דרש מהתובע לעמוד בזמן הצפירה אלא שהוא נדהם למשמע צחקוקיו הרעשניים והקולות הבוקעים מפיו, וכי אי השתייכותו של התובע לעם היהודי אינה מקנה לו רשות להפר את חוקי המדינה ולצחקק בקולניות עם מנהלו בזמן הצפירה תוך שהוא ישוב על הכיסא ומיישר מבט לעברו. אי לכך, לטענת הנתבע, לא היה בסיס להגשת התביעה נגדו, ופניית התובע לשערי בית המשפט נעשתה בחוסר תום לב ובאי ניקיון כפיים. עוד הוסיף כי עד למועד האירוע היחסים בין העובדים בשתי החנויות היו יחסי שכנות טובים, והם נהגו להיפגש, לשוחח ולעשן יחדיו מחוץ לחנויות ואף עזרו אחד לשני מעת לעת בעניינים המקצועיים.
השופטת אוסילה אבו-אסעד קיבלה את התביעה ופסקה לתובע פיצוי של 15 אלף שקל. תחילה החליטה השופטת שלא לתת אמון בגרסת הנתבע לפיה התובע היישר אליו מבט וצחקק בקולניות במהלך הצפירה, שכן במהלך חקירתו הנגדית של הנתבע הוא סתר את עצמו במספר עניינים שעליהם הצהיר בתצהירו. כך למשל, בעוד שטען לאורך ההליך כי התובע צחקק בקולניות במהלך הצפירה, בחקירתו הנגדית ציין כי לא שמע את התובע ורק ראה אותו. כמו כן, טען לאורך כל ההליך כי התובע שיתף פעולה עם מנהל הסניף, ואילו בחקירתו הנגדית אמר כי במהלך הצפירה הוא הבחין רק בתובע. גם הטענה לפיה בתום הצפירה הסביר הנתבע לתובע ולמנהל הסניף "בדרכי נועם" כי הוא נפגע כתוצאה מהתנהגותם התבררה כלא נכונה, שכן במהלך חקירתו הנגדית הודה הנתבע כי היה "מאד כעוס" ופגוע, בא עם "אמוציות כבדות" ואמר את הדברים "בטונים ובנימה תקיפה". במקביל, קבעה השופטת, התובע הוכיח את גרסתו ביחס לאירוע הראשון, שהייתה עקבית לאורך כל ההליך ותמך אותה גם בתצהיר שהוגש מטעמו ולא נחקר עליו בחקירה נגדית, וגם בעדותו של מנהל הסניף אשר נכח ושמע את הדברים.
במישור המשפטי ציינה השופטת כי בפסיקה נקבע שלא כל הקללות והגידופים ראויים להיחשב כלשון הרע, ואכן ביחס לכינויים "כלב" או "בן זונה" הסכימה כי אלו כינויים שהם חלק מהחיים החברתיים במדינה, המבטאים את רמת האדם המשתמש בהם אך לא מתארים אופי אישי של התובע או מעשה שהוא עשה.
מנגד, סברה כי דברים אלו אינם יפים ביחס לכינוי הגזעני בו השתמש הנתבע, "ערבי מסריח", היכול להיכנס בקלות להגדרת לשון הרע. "לא יכולה להיות מחלוקת כי כינויו של אדם "ערבי מסריח" הוא כינוי גזעני וביטוי מעליב ומשפיל באופן קיצוני", כתבה השופטת, "אשר עלול בהחלט להפוך את מושא הכינוי למטרה לבוז לעג ושנאה, ביטוי השונה מכל הגידופים והקללות שהוכרו בפסיקה כחלק מחיי החברה, ביטוי שפרסומו בנוכחות קולגות ו/או למשמע שכנים בעבודה - שחלקם נמנה על המגזר היהודי, ובמיוחד ביום הזיכרון לשואה, יכול להפוך את התובע למטרה לבוז ולעג ואפילו לשנאה מצד השומע, זאת אף בהנחה שהדברים נאמרו בעידנא דריתחא ובתגובה להתנהלות של התובע, שבעיני הנתבע לא הייתה בגדר התנהלות ראויה". עוד הוסיפה השופטת כי הנתבע לא טען לקיומה של הגנה כלשהי מכוח חוק איסור לשון הרע וטענתו כי דבריו נאמרו בעידנא דריתחא אין בה כדי לפטור אותו מאחריות כלפי התובע ביחס לביטויים גזעניים משפילים ומבזים, להבדיל מגידופים וקללות שהוחלפו בעידנא דריתחא ושלא הוכרו כלשון הרע בפסיקה. נוכח האמור, ומשהדברים נאמרו בצעקות ונשמעו על ידי מנהל הסניף וככל הנראה גם בנוכחות השכנים בעבודה, הוכח כי מדובר בפרסום של לשון הרע כהגדרת החוק.
ביחס לאירוע השני, בו לפי הנטען קילל הנתבע את התובע לאחר שזה חזר מהמשטרה להגיש נגדו תלונה, קבעה השופטת כי התובע לא הוכיח את קרות האירוע. צוין, כי התובע לא נתן פרטים אודות אותה עובדת שלפי טענתו שמעה את דברי הפרסום, לא זימן אותה לעדות ולא נקב בשמה, על אף שמדובר שמי שעובדת בחנות שכנה וניתן להניח כי התובע מכיר אותה ולכל הפחות יודע את פרטיה. משלא עשה כן, נקבע, יש לזקוף מחדל זה לחובתו ולקבוע כי הוא לא עמד בנטל להוכיח את יסוד הפרסום בעוולה. זאת, למרות שהנתבע עצמו אישר כי אחרי שהסתיים האירוע הראשון הוא פגש את התובע בחוץ ושוב "נתן לו איזו ברכה", דבר המלמד על התרחשותו של אירוע נוסף שבמהלכו השמיץ הנתבע את התובע. יחד עם זאת, אין בדברים אלו כדי ללמד כי הנתבע אמר הדברים בנוכחות אחרים. לפיכך, האירוע אינו בר פיצוי לפי החוק.
ביחס לגובה הפיצוי שקלה השופטת את תוכן הפרסום, שכלל ביטוי גזעני משפיל ומבזה, וכן את העובדה כי הפרסום נעשה בהתחלה בתוך החנות בפורום מצומצם ובנוכחות מנהל הסניף שהוא חברו של התובע, ובהמשך למשמע שכניו בעבודה. עוד שקלה השופטת את העובדה שהדברים נאמרו בלהט של אירועים, לאחר שהנתבע – שהוא צאצא למשפחה שחלק מבניה נספו בשואה, נפגע והתרגש מהתנהלותו של התובע, שלא קם מכיסאו למשמע הצפירה במהלך יום הזיכרון לשואה ואשר בתגובתו לדברי הנתבע הקל ראש בחומרת המצב ופגע, ככל הנראה שלא במתכוון, ברגשותיו. בנוסף נתנה השופטת דעתה לכך שדברי הנתבע נאמרו תוך סערת רגשות, דבר השולל את יסוד הכוונה לפגוע.
לאחר שקילת כל האמור העמידה השופטת את סכום הפיצוי שישולם לתובע על 15 אלף שקל, בתוספת הוצאות ושכ"ט בגובה 7,000 שקל.
