תביעה קטנה מאד? לקוח שהגיע לסניף "ילו" בחדרה טען כי חויב ב-5 שקלים יותר על מנת פלאפל בניגוד לשילוט על מבצע שהתקיים במקום, ותבע פיצוי של 15 אלף שקל. בית המשפט פסק לו פיצוי של 255 שקלים אך הפחית ממנו בגין ה"ניפוח" וההגזמה בסכום התביעה, המהווה לשיטתו שימוש לרעה בהליכי משפט
באוקטובר 2017 הגיע התובע יחד עם רעייתו ובנו לסניף "YELLOW" בתחנת דלק של "פז" בחדרה, והזמין מנת פלאפל. בהתאם לשילוט במקום, התקיים אותה עת מבצע במסגרתו נמכרה מנת פלאפל ב-15 שקל במקום 20 שקלים, ובשלט נוסף הובהר כי תחול תוספת בגין פיתה ללא גלוטן בסך של 3 שקלים.
התובע הזמין מנת פלאפל בתוספת פיתה ללא גלוטן, שבהתאם למבצע, לשיטתו, הייתה אמורה לעלות 18 שקלים, אולם חויב בסך של 23 שקלים בגין הזמנה זו. התובע עדכן את המוכר בטעותו אך זה השיב כי המבצע איננו חל על מנת פלאפל בתוספת פיתה ללא גלוטן, וגם ניסיון לערב את אחראי המשמרת במקום לא הוביל לתוצאה שונה והתובע מצא עצמו מתווכח עם השניים בנוכחות לקוח נוסף ובנוכחות בני משפחתו.
בהמשך לאמור, הגיש התובע תביעה קטנה נגד חברת "פז" ו"פלאפל בריבוע", על סך 15,000 שקל. התובע ביסס את תביעתו על סעיף 31א לחוק הגנת הצרכן, המקנה לצרכן זכות לתבוע פיצוי עונשי ללא הוכחת נזק בסכום שלא יעלה על 10,000 שקל, וכן דרש לחייב את הנתבעות בתשלום סך נוסף של 5,000 שקל בגין בזבוז זמן, הוצאות וטרחה.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
בכתב הגנתן טענו הנתבעות כי בשל טעות טכנית המבצע לא הוחל על מנת פלאפל ללא גלוטן במחשב הקופה, אלא רק על מנת פלאפל רגילה. לשיטתן, המוכר ואחראי המשמרת לא ידעו כיצד להתאים את המחיר לדרישתו של התובע בו במקום בשל קושי טכני זה, אך הנושא טופל והוסדר מיד בסמוך למקרה בעקבות התלונה שהעלה התובע על הכתב, כך שהחיוב בגין מנת פלאפל ללא גלוטן הועמד על סך 18 שקלים. עוד הוסיפו כי מיד עם פנייתו של התובע תלונתו נבדקה ונמצאה מוצדקת וכן אותר מקור התקלה המחשובית, ועל כן עם תיקון התקלה הוצע לו פיצוי בדמות קפה ומאפה, ובהמשך פיצוי חלופי בדמות מנת פלאפל ללא גלוטן בעלות כוללת של 18 שקל בתקופת המבצע (ובעלות של 23 שקל לאחריו).
הרשמת הבכירה קרן מרגולין פלדמן קיבלה את התביעה בחלקה ופסקה לתובע פיצוי בסך 155 שקל. לדבריה, אין למעשה מחלוקת בין הצדדים בנוגע לעובדות המקרה, ובהתאמה אף אין מחלוקת כי התובע חויב במחיר הגבוה ב-5 שקלים מזה שהופיע. נקבע, כי חיוב בקופה בסכום הגבוה מהסכום הנקוב בפרסום שלצד המוצר הוא חיוב בניגוד לדין, בהתאם להוראות סעיף 17ב (ד) לחוק הגנת הצרכן.
עוד הוסיפה הרשמת כי אין חולק שהתובע עמד בו במקום על חיובו בהתאם למחיר שבפרסום, וכי עובדי המקום הקשו ועמדו על חיוב בהתאם לרישומי הקופה, ובניגוד לפרסום. בעניין זה, שוכנעה הרשמת כי בין הנוכחים התנהל ויכוח בנוכחות קונה נוסף ובנוכחות בני משפחתו של התובע - דבר שהציג אותו באור שלילי וגרם לו לאי נעימות.
לצד האמור, קבעה הרשמת כי לא הוכח שדובר בהפרות חוזרות ונשנות של הוראות החוק, ולמעשה אף לא נמצא שמדובר בהתנהלות שיטתית ושגרתית אצל הנתבעות. בנוסף, לא הוכח שהתרחשו מקרים דומים בהם חויב אדם על ידי מי מהנתבעות בחיוב עודף, מעבר לסכום הנקוב בפרסום והרשמת אף שוכנעה כי הנתבעות תיקנו את הפגם, התנצלו והודו בטעותן, ואף הציעו לתובע פיצוי. נוסף לאמור, עדי הנתבעות העידו כי ניתנה הדרכה לעובדי הסניף בו התקיים המבצע לאחר המקרה וכי הטעות בהגדרות המחשב תוקנה, וכאמור, התובע לא שכנע את ביהמ"ש כי הנתבעות הפרו פעמים נוספות את הוראות החוק בכל הנוגע לחיוב במחיר שאינו המחיר המפורסם. לפיכך, אין הצדקה לפסוק פיצויים לדוגמה כפי שדרש התובע. לדבריה, הפיצוי העונשי מטרתו ליצור הרתעה מפני הפרות חוזרות, ליצור תמריץ למניעתן, ולכוון את ציבור העוסקים אל עבר התנהלות מסחרית חברתית ראויה ותקינה בהתאם להוראות החוק, ולטובת ציבור הצרכנים. משלא הוכח שמדובר בהפרות חוזרות וכי די היה במשלוח מכתב ההתראה למניעת הפרות חוזרות של החוק, כמו גם הניסיון למציאת פיתרון מחוץ לכתלי בית המשפט – נקבע כי אין מקום בנסיבות העניין לחייב את הנתבעות בפיצוי לדוגמא.
למעלה מן הצורך הבהירה הרשמת כי אף לו היה מקום לחייב בפיצויים לדוגמא בנסיבות העניין, עדיין מסור לבית המשפט בנסיבות כאלו שיקול הדעת לקבוע מהו שיעור הפיצויים לדוגמא שיפסקו, וזאת כנגזרת של מידת ההפרה, סכום החיוב העודף ונסיבות המקרה. כמו כן הובהר כי במקרה שבו מוצא בית המשפט לנכון לפסוק פיצויים לדוגמא, או אז מיועדים פיצויים אלו לפצות את התובע על הוצאות הטרטור והטרחה שנגרמו לו בשל הצורך בניהול ההליך המשפטי בעקבות ההפרה, וכדי לשפותו על הוצאותיו בגין הצורך בניהול המערכה לטובת כלל ציבור הצרכנים. במצב דברים זה, דרישת התובע לחיוב בסך של 5,000 שקל בגין הוצאותיו, בנוסף לפיצוי בגין פיצויים לדוגמא, היא למעשה דרישה לחיוב בכפל, שאין לו מקום.
יחד עם זאת, קבעה הרשמת כי הונחה תשתית ראייתית המצדיקה קביעה לפיה יש לחייב את הנתבעות להשיב לתובע את הסכום שנגבה ביתר, וכן פיצוי נוסף בגין עוגמת הנפש, אי הנעימות והטרחה שנגרמו לתובע כתוצאה מהעדר ההדרכה לעובדים במקום, כמו גם אי התאמת הקופה לתנאי המבצע עובר לאירוע. לפיכך, הורתה הרשמת על השבת הסכום שנגבה ביתר מהתובע (קרי – 5 שקלים), בתוספת פיצוי בגין עוגמת הנפש והנזק הבלתי ממוני שנגרם לו בסך של 250 שקלים.
בסיומם של הדברים, התייחסה הרשמת לסוגיית הוצאות המשפט ומתחה ביקורת על התובע, שעל אף נטילת האחריות על ידי הנתבעות, ההודאה בטעות, ההתחייבות לתקן וההצעה לפיצוי דרש לחייבן בפיצוי בסך של 15,000 שקל. לדעת הרשמת, מדובר בסכום בלתי מידתי ובלתי סביר בנסיבות העניין, שלא נועד אלא כדי "לנפח" את התביעה ולהצדיק הבאתה לפתחו של בית המשפט. "שימוש בהליכי משפט במקום שבו ניתן וראוי לסיים את הסכסוך מחוץ לכתלי בית המשפט", ציינה הרשמת, "תוך הגדלת סכום התביעה לשווא, ותוך שימוש בטענות צרכניות במקום שנדמה כי לא נדרש עוד כל אקט חינוכי, מהווה לטעמי שימוש לרעה בהליכי משפט, ויש לקחת זאת בחשבון במסגרת פסיקת ההוצאות בתום ההליך". בהתאם, וחרף קבלת התביעה, חויב דווקא התובע בהוצאות המשפט של הנתבעות בסך 100 שקלים. כפועל יוצא, סך הפיצוי שישולם לו יעמוד על 155 שקלים.
