ביהמ"ש העליון דחה את בקשתו של ישראלי שנאשם בהונאה של חברות אירופאיות ובקבלה במרמה של מיליוני יורו, לקבל לידיו את חומר החקירה של רשויות האכיפה האמריקאיות כדי להתגונן בפני בקשת ההסגרה. השופטת ברק ארז: "המדינה המבקשת אינה מחויבת לצרף לבקשת ההסגרה את מלוא חומר הראיות הקיים"
בית המשפט העליון דחה ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים שלא להיענות לבקשתו של הרי מאיר מימון עמר, המבוקש להסגרה על ידי ממשלת ארצות הברית, להעביר לידיו את חומרי החקירה בעניינו שנאספו על ידי רשויות האכיפה האמריקאיות. השופטת דפנה ברק ארז קבעה כי המדינה המבקשת אינה מחויבת לצרף את כל חומר הראיות הקיים בידיה ובית המשפט רשאי לכל היותר לקבוע כי אין די ראיות כדי לתמוך בבקשת ההסגרה.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
בספטמבר 2016 הוגש לבית המשפט המחוזי במחוז קולומביה בארצות הברית כתב אישום נגד העורר ושלושה נאשמים אחרים, שייחס להם הונאה של חברות אירופאיות על ידי התחזות לבכירים באותן חברות והגשת בקשות בשמם להעביר סכומי כסף גדולים לחשבונות בנק שבהם שלטו. פעולות אלה נעשו תוך שימוש באמצעים טכנולוגיים, לרבות כתובות דואר אלקטרוני דומות ואף זהות לכתובות של אותם בכירים. בדרך זו הצליחו הנאשמים לקבל במרמה מיליוני יורו מן החברות ולהעבירם לחשבונות בנק בשליטתם.
ממשלת ארצות הברית הגישה בקשה להסגיר לידיה את העורר, שהיה עצור מספר פעמים באותה תקופה בחשד למעורבות בביצוע מספר עבירות כלכליות בישראל. בעקבות כך, פנתה המדינה לבית המשפט וביקשה להכריז עליו בר הסגרה לארצות הברית.
במסגרת הליך ההסגרה, עתר העורר לקבלת כל חומרי החקירה שנאספו בידי רשויות האכיפה בארצות הברית, ובכלל זה כל הודעותיו של שותפיו לכתב האישום שנגבו על ידי רשויות האכיפה האמריקאיות וכן תיעוד קולי או חזותי של השיחות שניהל עם אחד השותפים בארצות הברית. בנוסף עתר המבקש לקבלת כל חומרי החקירה הנוגעים לעתירה שנאספו במסגרת החקירה בישראל. לחילופין, ביקש העורר כי כל חומרי החקירה האמורים יוצגו לבית המשפט המחוזי והוא יקבע את היקף חומר הראיות שיש להעביר לידיו. לטענת העורר, כל חומר החקירה האמור הוא חיוני להגנתו בעתירה להסגרה. עוד טען העורר כי יש במקרה הנוכחי משום "סיכון כפול", שכן הוגש נגדו כתב אישום בארצות הברית בעוד רשויות האכיפה בישראל מבצעות חקירה ישירה של העניין.
בית המשפט המחוזי קיבל את בקשתו של העורר באופן חלקי וקבע כי פרשנות המושג "חומר ראיות הנוגע לעתירה" היא מצומצמת יותר מאשר פרשנות המושג המקביל בחוק סדר הדין הפלילי. על כן, כך נקבע, מדינה המבקשת את הסגרתו של פלוני אינה נדרשת לצרף לבקשתה את מלוא חומר הראיות שנאסף על ידה. המחוזי ציין עוד כי בתי משפט נמנעים מלצוות על מדינות זרות להוסיף ראיות שאולי מצויות בידיהן, ולכל היותר רשאי בית המשפט להגיע לכלל מסקנה כי אין בתשתית הראייתית שהונחה לפתחו כדי להצדיק את הסגרתו של המבוקש. עם זאת, הוחלט להעביר לידיו של העורר את רשימת חומרי החקירה שנאספו על ידי רשויות האכיפה במסגרת החקירה בישראל וניתן לגלותם מבלי לפגוע בחקירה.
בערר שהגיש לבית המשפט העליון טען העורר כי הוא זכאי לקבל לידיו את כל חומר החקירה הנוגע לעתירה, בין שהוא "זר" ובין שהוא "מקומי", וכי עיון בחומרי החקירה הנוגעים לשותפים יסייע לו לשלול את הקשר בינו לבין הנטען כלפיו בכתב האישום.
השופטת דפנה ברק ארז דחתה את הערר והבהירה כי המדינה המבקשת אינה מחויבת לצרף לבקשת ההסגרה את מלוא חומר הראיות הקיים בידה, וכי מדינת ישראל אינה חייבת לפנות למדינה המבקשת בבקשה לצירוף ראיות נוספות לבקשת ההסגרה.
השופטת דחתה גם את הערר הנוגע לחומר החקירה שנאסף על ידי רשויות האכיפה בישראל, שכן הוא אינו נוגע לעתירה ולנושאים שעליהם נסב הליך ההסגרה.
