ארבעה צעירים שגנבו 120 אלף שקל מבעל פיצוציה זכו להסדר טיעון מקל ולעונש מגוחך, מבלי שהשיבו את הכסף. את בעל הפיצוציה שניסה לקבל חזרה את כספו העמידה הפרקליטות לדין בגין סחיטה באיומים, וגררה אותו במשך שנתיים וחצי, בהליך שכלל 29 ישיבות בבית המשפט, עד שיצא ממנו זכאי וצח כשלג
ארבעה צעירים שגנבו 120 אלף שקל השייכים לבעל פיצוציה הועמדו לדין בגין גניבה ונידונו במסגרת הסדר טיעון לתקופות קצרות של מאסר על תנאי, קנס נמוך ופיצוי זעיר, מבלי שהשיבו את הכסף לבעליו. לעומתם, נגד בעל הפיצוציה שביקש להשיב את הכסף שנגנב ממנו הפגינה הפרקליטות יד קשה, כשהעמידה אותו לדין, ללא כל ביסוס משפטי או עובדתי, בעבירה חמורה וקיצונית בהרבה – סחיטה באיומים, עבירה שהעונש המירבי בגינה עומד על תשע שנות מאסר בפועל. שופט בית המשפט המחוזי בירושלים משה דרורי מתח ביקורת נוקבת על העוול שנגרם לנאשם ולחבריו, והבהיר כי הוא מזכה אותם זיכוי מלא ומוחלט, שכן לא זו בלבד שכלל לא הוכחה אשמתם, אין לייחס להם כלל עבירה פלילית וניהול התיק בעניינם עומד בסתירה מהותית לעקרונות הצדק וההגינות.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
הנאשם 1, בעל הפיצוציה, מסר לארבעת הצעירים משלוח שתייה מחנותו, שבו הונחה בטעות שקית כסף שהכילה סך של 120 אלף שקל. הארבעה הכחישו את הגניבה וסירבו להחזיר את הכסף. הנאשם, שניסה להשיב לעצמו את כספו, הגיע עם שלושת הנאשמים האחרים למקום עבודתו של אחד הגנבים ודרש את כספו. לטענת המדינה, הנאשמים איימו על אותו גנב בדרך של איום בעל פה והתנהגות (לא נטען לאלימות פיזית). בסיום השיחה, נסעו ארבעת הנאשמים והגנב לביתו, ואביו של הגנב, ששמע את סיפור המעשה, סטר לו וחייב אותו להחזיר את הכסף. הגנב מסר לאחד הנאשמים 15 אלף שקל מתוך סכום הגניבה, בעוד שרוב הסכום – כ-105 אלף שקל – נותר בידי ארבעת הגנבים, או הוצא על ידם ובוזבז, ואין כל צו שיפוטי המורה להם להחזיר את הכסף לבעליו.
ארבעת הגנבים הועמדו לדין בשלב מאוחר יותר בבית משפט השלום בירושלים בעבירת גניבה, שעונשה המירבי הוא שלוש שנות מאסר. הם הורשעו במסגרת הסדר טיעון והוטל עליהם 2-3 חודשי מאסר על תנאי וקנס בסך 1,500 שקל, ואחד מהם חויב בפיצוי של 1,500 שקל. הנאשמים לעומת זאת, מצאו עצמם מול כתב אישום מחמיר בעבירה של סחיטה באיומים, ונאלצו לנהל הליך ממושך בבית המשפט המחוזי. הנאשם המרכזי בפרשה, בעל הפיצוציה שכספו נגנב, שהה במעצר חלק מהתקופה, לא ניתן לו להיות בלידה של בנו, ולאחר מכן שהה בשלב מסוים במעצר בתא אחד עם אחד הגנבים. לא זו בלבד שכספו לא הוחזר לו, הוא נאלץ לשאת בעלות מימון סניגור לאורך השנתיים וחצי ו-29 הישיבות שבהם התנהל ההליך, שכן הפרקליטות התעקשה לנהל את המשפט עד סופו.
השופט משה דרורי לא חסך מילים קשות וביקר בחריפות את התנהלות המדינה, המדברת לדבריו בשני קולות ומתנהגת בצורה שאינה מקיימת את שלטון החוק במדינת ישראל. "סבורני, כי התמונה שהתגלתה בפניי בתיק זה מחייבת התייחסות היועץ המשפטי לממשלה אישית, עו"ד ד"ר אביחי מנדלבליט, שכנראה, לא מודע לתיק זה, שבו התביעה במדינת ישראל מתחלקת בין פרקליטות המחוז לבין התביעה המשטרתית, וחלוקה זו – כך הוסבר לי על ידי סגן פרקליט המחוז – יצרה את עיוות הדין המשווע", כתב השופט בפסק הדין. "פרקליטות המחוז סבורה, שהפרשנות המשפטית של הסיטואציה, היא כזאת, שעליה להתייחס אל הנאשמים שבפניי כאל הנאשמים העיקריים, במקום להתייחס לנאשם 1 כאל קורבן עבירה... אם יש צורך לחפש דוגמה לסעד מן הצדק ולהפעלת סעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי, זה המקרה שבפניי".
השופט הבהיר כי כאשר מדובר באדם הפונה בבקשה אל הגנב כדי לקבל חזרה את המגיע לו, קשה להעלות על הדעת שיטה משפטית הרואה במעשיו כחמורים יותר מעבירת הגניבה שבוצעה על ידי הגנבים. עוד ציין השופט כי זכות עשיית דין עצמי היא חלק בסיסי מעולם המשפט, וכי המשפט הישראלי ושיטות המשפט בכל העולם אוחז בעמדה כי התפקיד הראשון והחשוב של בית המשפט הוא להציל עשוק מיד עושקו. "לא ניתן להרשיע אדם בעבירה של סחיטה באיומים אם המעשה שהוא עשה, היה מעשה כדין שהוא רשאי לעשותו", כתב השופט. "משהגענו למסקנה כי זכאי אדם לעשות דין לעצמו ולהחזיר גזילה שנלקחה ממנו, לא ניתן להרשיעו בעבירה של סחיטה באיומים אם כל מבוקשו הוא לבצע את עשיית הדין העצמית, שהדין עצמו מתיר לו לעשותה".
השופט דרורי קבע כי שניים מהנאשמים למעשה לא עשו דבר וכי עצם עמידתם ונוכחותם במקום אינה יכולה להיחשב כסחיטה באיומים. השופט דחה את כל טענותיה של הפרקליטות כי מדובר ב"אנשים מסוגו של מר אלפרון", ופסק כי כל ראיית האירוע מנקודת מבטה של הפרקליטות, המבוססת על עדותו של הגנב ששיקר שוב ושוב בהודעתו במשטרה ובבית המשפט, חוטאת חטא בסיסי למציאות בשטח. "קשה לי להעלות על הדעת, כי יימצא שופט בישראל שיקבע שאדם שגנבו ממנו כסף צריך להיות מורשע על סמך דבריו של הגנב, הכוללים סתירות כה רבות", העיר השופט.
השופט ציין כי התגלתה בפניו תמונה מדירת שינה, וכי עמדת המדינה, שאותה לא הצליחה להבין, אינה מתיישבת עם שלטון החוק ועם ערכיה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית. "הנאשמים יוצאים מפה צחים כשלג", סיכם השופט. "אין זה זיכוי מספק, ולא מספק-ספיקא, אלא הם זכים כשלג. הם לא עשו דבר פסול. כל פעולותיהם נעשו כדין. כל אדם סביר אם היה לו מקרה דומה היה עושה את אותו דבר. המסר החינוכי והציבורי הוא כי יש לאפשר למי שגזלו את כספו לנקוט בדרכים שנקטו הנאשמים כנגד הגנבים".
