ביהמ"ש: קבע כי הנאשם וחברו טוו תוכנית פשוטה לשחרר את הכלבה מחזקתה של המתלוננת, אך זו החליטה להשיב מלחמה שערה נגד חוטפי הכלבה וגם מתכנני המבצע לא התכוונו לסגת או להרים ידיים והאירוע הדרדר במהירות למכות, בעיטות והשלכת החמות מהרכב. השופט שמאי בקר: "ניסיון, כמעט מעשה קונדס, של בעליו האוהב של כלבה, להשיבה לחיקו, גלש לאלימות מיותרת"
בית המשפט השלום בתל אביב הרשיע נאשם בגרם חבלה חמורה, לאחר שזה נקלע לעימות פיזי עם חמותו תוך ניסיון לחטוף ממנה את הכלבה המשותפת לו ולגרושתו. השופט שמאי בקר קבע כי ניסיון, כמעט מעשה קונדס, של בעליו האוהב של כלבה, להשיבה לחיקו, גלש לאלימות מיותרת, כזו שתוצאותיה, גם אם לא התכוון אליהם, התדרדרו כדי חבלה חמורה.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
הנאשם 2 היה בעת הרלוונטית חתנה של המתלוננת והיה בהליכי גירושין מבתה. על פי כתב האישום, התקרב הנאשם 1 לכלבתה של המתלוננת בגן ציבורי בתל אביב, ובתחבולה שחרר את הכלבה מרצועתה, ולאחר מכן דחף והפיל את המתלוננת. הנאשם 1 המתין לכלבה ליד רכבו וקרא לה להיכנס. המתלוננת שהבחינה בכלבה רצה אל תוך הרכב רצה אחריה במטרה לתפוס אותה, ואז תקף אותה החתן, הכה אותה, חטף את הכלבה מידיה, חבט בה, השליך אותה מהרכב ונמלט מהמקום. כתוצאה מהתקיפה, נגרמו למתלוננת חבלות חמורות ושתיים מצלעותיה נשברו.
הנאשמים כפרו במיוחס להם. הנאשם 1 אמנם הודה שפגש את המתלוננת בגן הציבורי, אך כפר בכך כי שחרר את כלבתה בתחבולה וטען כי בעת משחק בין כלבו שלו לכלבתה הרצועה כנראה השתחררה. החתן טען כי הכלבה הייתה בכלל שייכת לו, ועל כן לא גנב אותה מאיש. החתן הודה כי פגש במתלוננת באותו גן ציבורי. כמו כן אישר כי המתין לכלבה ליד רכבו כדי שתגיע אליו ופתח לה את דלת הרכב. עוד אישר, כי ככל הנראה המתלוננת רצה אחרי הכלבה לכיוון רכבו, אך הכחיש שתקף אותה.
במהלך שלב ההוכחות ובתום פרשת התביעה חזר בו הנאשם 1 מכפירתו והורשע בעבירה של תקיפה סתם. בהמשך חזרה בה התביעה מהאשמת החתן בעבירה של גניבה, נוכח סימן השאלה ביחס לבעלות "הפורמאלית" על הכלבה.
השופט שמאי בקר הרשיע את החתן בעבירה של חבלה חמורה וקבע כי הנאשמים טוו תוכנית פשוטה "לשחרר" את הכלבה מחזקתה של המתלוננת. דומה כי לו היה המבצע נוחל הצלחה, העיר השופט, לא היה נולד תיק זה, לא היו מתבצעות עבירות פליליות ולא היה זה אלא עוד פרק עגום במסכת הגירושין בין החתן לבין בתה של המתלוננת. ואולם, המתלוננת החליטה להשיב מלחמה שערה כלפי מי שהיא ראתה, מצידה, כחוטפיה של הכלבה. מכאן, קצרה הייתה הדרך לגלישת האירוע לפלילים, וזאת רק מכיוון שגם מתכנני המבצע לא התכוונו לסגת או להרים ידיים. השופט ציין כי הנאשם 1 לא הסתפק בשחרור הכלבה מקולרה, אלא גם הוסיף דחיפה קטנה כדי לעכב את המתלוננת ובכך לסייע לחברו, ולאפשר לכלבה לברוח מידיה המושטות של המתלוננת. ואילו החתן, שלקראתו הסתערה המתלוננת, ובצדק מבחינתה, לא שקל מחדש את התוכנית, ותחת לסגת לאחור ולהשיב לחמותו את הכלבה, לא בחל בתקיפתה, ולו רק בכדי להימלט מן המקום עם הכלבה. למרבה הצער, הגיעו הדברים לכדי כך שלמתלוננת נגרמה חבלה חמורה כתוצאה מ"הדבקות במטרה" של הנאשם 1 והחתן. "זה כל הסיפור", פסק השופט. "ניסיון, כמעט מעשה קונדס, של בעליו האוהב של כלבה, להשיבה לחיקו, גלש לאלימות מיותרת, כזו שתוצאותיה, גם אם לא התכוון אליהם– התדרדרו כדי חבלה חמורה". השופט אימץ את גרסתה של המתלוננת וקבע כי אין מדובר בתיק של "מילה כנגד מילה", שכן העדפת גרסתה הסותרת של המתלוננת נתמכת גם בראיות בכתב וגם בעדותה של עדת ראיה שהייתה במקום בעת האירוע.
עוד נקבע כי מלבד הייסוד העובדתי, הוכח גם היסוד הנפשי, כלומר מודעות לכל רכיבי המעשה, כאשר די בהלך נפש של פזיזות ביחס לתוצאה. השופט ציין כי ניתן להיעזר בחזקת המודעות, לפיה אדם המבצע פעולה מודע לתוצאותיה הטבעיות. כך, בעת שהחתן דחף-הדף את המתלוננת, בעט בה וגרר אותה על הכביש, הכה אותה והשליכה מרכבו, חזקה עליו בנסיבות העניין כי לכל הפחות היה מודע לכך שעעלולה להיגרם לה חבלה גופנית, והוא גילה אדישות לכך שהסיכון יתממש, ולא רק כדי לחלץ מידיה את הכלבה.
