חדשות

ביהמ"ש קבע כי העובדה שהנהלת בתי המשפט הודתה במקרה זה בטעות והשיבה את יתרת האגרה אינה מפחיתה מאחריותה לכך שעד להגשת התביעה לא נעשה שום ניסיון להשיב לתובע את כספו: "אין לאפשר לנתבע לחמוק ממסגרת התביעה הייצוגית רק בשל כך שהחליט לשלם לתובע את הסכום הפעוט שהוא חייב לו ולטעון כי איבד בכך את עילתו האישית"

בית המשפט המחוזי קיבל בקשה לאישור תובענה ייצוגית נגד הנהלת בתי המשפט, בטענה כי זו אינה מחזירה לבעלי דין יתרות אגרות שנותרו בידה בהליכים שהסתיימו, על אף הוראת דין המחייבת זו ופסקי דין שניתנו בעניין. השופטת דפנה אבניאלי קבעה כי גם אם כספו של המבקש הושב לו לאחר הגשת התובענה, אין לאפשר להנהלת בתי המשפט לחמוק ממסגרת התובענה הייצוגית. השופטת ציינה כי התחושה שעניינו של המבקש לא היה המקרה היחיד בו לא הוחזרה האגרה, או הוחזרה באיחור חרף החלטה מפורשת המורה על השבתה, לא התפוגגה גם לאחר קריאת תגובת המשיבה וסיכומיה בכתב, ולכן לא ניתן לשלול את עילת התביעה של המבקש ואת הטענה כי קיימת קבוצה של מקרים דומים.

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

תקנות בתי המשפט (אגרות) מטילות על יוזם הליך משפטי חובה לשלם אגרה בגינו, למעט במקרים חריגים בהם ניתן פטור מתשלום. על פי סעיף 6(ב) לתקנות, מקום בו ההליך הסתיים לפני ישיבת קדם המשפט השלישית והתקיים אחד המקרים המפורטים בסעיף, תוחזר יתרת האגרה ששולמה לאחר ניכוי סכומים הנקובים בתוספת.

המבקש בהליך הייצוגי שילם אגרת משפט במסגרת תביעה שהגיש כיורשה של מנוחה נגד חברת ביטוח. התביעה הסתיימה בהסדר גישור, ובסופו של יום ניתן פסק דין שאישר את ההסדר והורה על השבת האגרה בהתאם לתקנות. לאחר שהמבקש לא קיבל את ההחזר המגיע לו הגיש את הבקשה לאישור תובענה ייצוגית נגד הנהלת בתי המשפט, שבה עתר לחייבה בהשבת יתרת האגרות בהן היא מחזיקה שלא כדין לחברי הקבוצה. את התובענה ביסס המבקש על סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, המחייב "מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן - הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן -המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכייה".

הנהלת בתי המשפט לא חלקה על חובתה להשיב את יתרת האגרה או על העובדה שהמבקש לא קיבל את ההחזר המגיע לו, אולם טענה כי מדובר בטעות עובדתית מאחר שהמדינה משיבה אגרות בהתאם להוראות התקנות, הן כאשר התקנות מורות כי האגרה תוחזר והן כאשר קיימת החלטה שיפוטית על החזר אגרה. לאחר שהתבררה הטעות, קיבל המבקש את יתרת האגרה חזרה, ולכן סברה המשיבה כי אין לו עוד עילת תביעה נגדה. המבקש טען מנגד כי יש מקום לאשר את התביעה כייצוגית בהיותה תביעה המתייחסת ל"קבוצת הטעויות", קרי בעלי הדין שלא זכו להשבת יתרת האגרה בשל טעות. לשיטתו, נתונים שפרסמה הנהלת בתי המשפט העלו כי במחצית הראשונה של שנת 2012 נסגרו 378,904 תיקים, ולכן די אם רק ב-5% מהמקרים לא הושבה יתרת האגרה כדי שסכומם המצטבר של ההחזרים יעמוד על מיליוני שקלים. המבקש הוסיף כי אין ביכולתו לדעת בשלב זה את היקפה של הקבוצה, אך אין בכך לשלול את קיומה.

השופטת ד"ר דפנה אבניאלי קיבלה את הבקשה וקבעה כי שלילת עילת התביעה של תובע מייצג שאחרי הגשת התביעה השיב לו הנתבע את כספו עלולה לאיין כל תובענה ייצוגית באשר היא. לשיטתה, למרות שיש לעודד נתבע לפעול על חובתו ולהשיב לתובע המייצג את כספו – אין לאפשר לו לחמוק ממסגרת התובענה הייצוגית רק בשל כך שהחליט לשלם לתובע את הסכום הפעוט שהוא חייב לו ולטעון כי בכך איבד את עילתו האישית.

במקרה זה, קבעה השופטת, טענת הנהלת בתי המשפט כי הסכום לא הושב מחמת טעות אינה מפחיתה ממשקלה של טענת המבקש לפיה עד להגשת התביעה לא נעשה שום ניסיון להשיב לו את כספו. גם הטענה כי המשיבה ניסתה להחזיר את הסכום למבקש אך נבצר ממנה מאחר שזה לא טרח לפנות למזכירות בית המשפט ולעדכן את פרטי החשבון שלו אינה מפחיתה מאחריותה. השופטת אבניאלי הדגישה כי גם בהיעדר פרטים אין המשיבה יכולה לשבת בחיבוק ידיים אלא עליה ליזום פניה לבא-כוח המבקש או לפנות בבקשה לבית המשפט שיקבע כיצד יבוצע ההחזר. היות ובמקרה זה המשיבה לא נקטה בשום צעד כדי לקיים את חובתה אלא לאחר הגשת התביעה, יצרה בכך מחדל שנמשך כשישה חודשים מאז שתן פסק הדין ועד שהושבה למבקש יתרת האגרה.

השופטת אבניאלי ציינה כי התחושה שעניינו של המבקש לא היה המקרה היחיד בו לא הוחזרה האגרה או הוחזרה באיחור, חרף החלטה מפורשת המורה על השבתה, לא התפוגגה גם לאחר קריאת תגובת המשיבה וסיכומיה בכתב. לכן, לא ניתן לשלול את עילת התביעה של המבקש ואת הטענה כי קיימת קבוצה של מקרים דומים. בנסיבות אלה, צוין, תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה בעניינם של חברי הקבוצה. עוד נקבע כי לא עומדת לטובת המשיבה חזקת התקינות המנהלית, הקובעת כי יש להניח לטובתה של הרשות כי נהגה כדין. זאת, שכן חזקה זו נסתרת על ידי הודאתה של המשיבה עצמה כי בשני מקרים לפחות נפלה טעות מצידה וסכומי האגרה לא הושבו, כאשר הראיות שהוצגו על ידי המבקש מלמדות שאירעו יותר משני מקרים כאלה.

לבסוף, הוסיפה השופטת כי הנהלת בתי המשפט הייתה יכולה למנוע את אישור התביעה אם הייתה מגיעה להסכם פשרה עם המבקש, והעובדה שלא מצאה לנכון לעשות כן עד עתה מראה כי אין מנוס מלאשר את הבקשה. הקבוצה התובעת הוגדרה כ"כל מי שזכאי להחזר אגרת בית משפט, בין מכוח הדין ובין מכוח החלטה שיפוטית, ולא קיבל את ההחזר במשך שנתיים שקדמו להגשת בקשת האישור".

לקריאה נוספת, ראו:

ייצוגית נגד הנהלת ביהמ"ש: פער בלתי סביר בין אגרות הערכאה האזרחית והדתית

http://www.takdin.co.il/Pages/Article.aspx?artId=4850712