חדשות

ביהמ"ש המחוזי דחה ערעור על פסיקת ביה"ד הארצי של לשכת עוה"ד, שגזר על עו"ד חיים שטנגר השעיה בת 40 יום, לאחר שזה ייחס לשופטת עבירה של שיבוש הליכי משפט. השופט אמנון כהן ציין כי אף שהדברים נוסחו "בלשון נקייה", הדגשותיו המופרזות והחזרה על הדברים הפכו את סגנונם לבלתי הולם

בית המשפט המחוזי דחה ערעור ב"גלגול שלישי" על פסק הדין של בית הדין הארצי של לשכת עורכי הדין, שהרשיע את עו"ד חיים שטנגר בעבירות משמעת וגזר עליו השעיה בת 40 יום מהלשכה. זאת, לאחר שעורך הדין התבטא באופן בלתי הולם כלפי השופטת המנוחה טובה סיון ז"ל, במסגרת בקשת פסילה שהגיש נגדה בתיק עיזבונות שבו ייצג. במסגרת התבטאויותיו, ייחס עו"ד שטנגר לשופטת ולמנהל העיזבון עבירה של שיבוש הליכי משפט וחזר על כך פעמים רבות. השופט אמנון כהן קבע כי אף שהדברים נוסחו "בלשון נקייה", הרי שבהדגשותיו המופרזות הפך שטנגר את סגנונם לגס, מעליב ומשפיל, וכי אלו לא היו רלוונטיים להליך הפסילה כלל וכלל.

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

בשנת 2010 הוגשה נגד עו"ד שטנגר קובלנה משמעתית לבית הדין המחוזי של לשכת עורכי הדין, שעניינה בהתבטאויות שהשמיע כלפי סגנית נשיא בית המשפט לענייני משפחה ברמת גן דאז, השופטת טובה סיון ז"ל, וכן כלפי מי ששימש כמנהל העיזבון בתיק שבו ייצג. ראשית, הגיש שטנגר בקשה לפסילת השופטת סיוון בנימוק שהחלטותיה "גובלות, בכל הכבוד הראוי, לכאורה, בשיבוש הליכי משפט" וכי מנהל העיזבון "תוך שימוש לרעה בהליכי משפט ובתמיכתו של בית משפט נכבד זה ... פעל ופועל... לשיבוש מהלכי משפט". שטנגר חזר על דבריו אלה בווריאציות שונות וכן ציין כי פנה ליועץ המשפטי לממשלה בבקשה לבחון את האפשרות לפתוח בחקירה פלילית נגד השופטת ולחקור את מנהל העיזבון. הוא אף הוסיף ליועץ המשפטי לממשלה להפעיל לחץ בלתי ראוי על השופטת. היועמ"ש גנז את התלונה שהגיש עו"ד שטנגר משלא מצא בה כל היבט פלילי.

משנדחתה בקשת הפסילה, הגיש שטנגר ערעור לנשיאת בית המשפט העליון דאז בה חזר על אותן טענות והתבטאויות, אולם בית המשפט דחה את הערעור. בהמשך, הגיש תביעת לשון הרע בסך של 3 מיליון שקל נגד השופטת סיון והנהלת בתי המשפט, שגם בה חזר על התבטאויותיו.

על פי הקובלנה, התבטאויותיו של עו"ד שטנגר בכתבים הללו היו לא ראויים, חסרי כבוד, בוטים ומכפישים, ועצם הגשת התביעה הנזיקית והמכתב ליועמ"ש מהווים התנהגות לא ראויה ובלתי הולמת הפוגעת בכבוד מקצוע עריכת הדין.

סגנון ביקורת לא מרוסן

בית הדין המחוזי של לשכת עורכי הדין זיכה את שטנגר ברוב דעות, אולם בערעור לבית הדין הארצי נהפכה ההחלטה. על פי דעת הרוב, במצב בו התבטאויותיו של עורך הדין נוסחו בלשון נקייה יחסית ולא נעשה שימוש במילות גידוף או ב"לשון שוק" – המבחן המרכזי והיעיל הוא מבחן הרלוונטיות של ההתבטאות להליך או לסיטואציה, כשגם כשההתבטאות נמצאה כרלוונטית עדיין יש לבחון האם היא הייתה מידתית בנסיבות העניין. במקרה זה, סברה דעת הרוב כי באופן עקרוני יכול שתהיינה נסיבות בהן ייחוס עבירה פלילית לשופט או לעורך דין הוא רלוונטי, אולם התבטאות כאמור אינה רלוונטית להליך של בקשה לפסילת שופט, ועל המערער היה להסתפק בהעלאתן של עובדות הרלוונטיות לעילות הפסילה להן טען.

בהמשך לכך, קבעה דעת הרוב כי משלא הוכח כי התבטאויותיו היו רלוונטיות וכי הייתה הצדקה לאמירתן, נקבע כי התבטאויותיו במסגרת בקשת הפסלות והערעור עליה מהוות עבירת משמעת. כן נקבע כי הגשת התלונה והתביעה הנזיקית לא הייתה מידתית מבחינת עיתויה, בלשון המעטה. בגזר הדין, נידון המערער להשעיה של 40 יום מהלשכה, עונש על תנאי למשך ששה חודשים והוצאות בסך 5,000 שקל.

עו"ד שטנגר ערער על ההחלטה לבית המשפט המחוזי בירושלים, אשר דחה את הערעור על שני חלקיו. השופט אמנון כהן ציין כי אין חולק שהתבטאויותיו של המערער היו חריפות אך לשונן לא היה "לשון של שוק" וגם לא דובר במילות גידוף בלשון פוגעת ומעליבה. עם זאת, לא ניתן לומר שההתבטאויות עלו בקנה אחד עם הסגנון ההולם את כבוד המקצוע, שכן המבחן הסגנוני הוא רחב יותר וחולש לא רק על לשון ההתבטאויות גרידא אלא על "הדרך והאופן בהם נכתבו". לדעת השופט, עיון בכתבי בית-הדין השונים שהגיש המערער מלמדת כי הוא חזר פעמים רבות ובווריאציות שונות על האמירה לפיה השופטת ומנהל העיזבון ביצעו עבירה של שיבוש הליכי משפט ואף הפנה בחלק מהמקרים לסעיף העבירה. כן הדגיש המערער את הטענה האמורה בדרכים שונות כגון כתיבתה באותיות מוגדלות ובולטות, הוספת קוים מדגישים, הוספת סימן קריאה ולעיתים אף בחר לשלב בין כל אלה. מכלל האמור, הסיק השופט כהן כי הדרך והאופן שבהם הועלו ההתבטאויות על הכתב הפכו אותן לבלתי הולמות מבחינה סגנונית, שכן בהדגשותיו המפורזות ביטל למעשה המערער את הלשון הניטראלית בה נכתבו הדברים והפך את סגנונם לגס, מעליב ומשפיל.

עוד ציין השופט כי לו היה המערער מייחס לשופטת ולמנהל העיזבון את ביצוע המעשה הפלילי פעם אחת בלבד אפשר שניתן היה להבליג על כך חרף הדגשת הדברים – אולם חזרתו על כך שוב ושוב הפכה את סגנון הבעת ביקורתו לסגנון לא מרוסן שאינו עומד במבחן נורמת התבטאות הולמת עליה היה עליו כעורך דין לשמור.

לכלל האמור, הוסיף השופט כהן כי הדברים מקבלים משנה תוקף לא רק בהינתן שמדובר בהתבטאויות שנכתבו בכתבי בי-דין, לגביהן נקבע בפסיקה כי הן נכללות "בגרעין הקשה" של מקצוע עריכת הדין, אלא שבהתבטאויות המופנות כלפי בית המשפט כי שיבש את הליכי המשפט המתנהל לפניו. לדעת השופט, מעבר לכך שהתבטאות כזו נוגעת ללב העיסוק המשפטי ופוגעת בכבודו של השופט הספציפי – היא מערערת את אמון הציבור ברשות השופטת. מכאן, שכאשר עורך דין מטיח האשמה כה חמורה נגד שופט עליו להקפיד הקפדה יתרה כי דבריו ייאמרו באיפוק ובנימוס, אולם במקרה דנן בחר המערער להעלות את טענותיו על הכתב בדרך בוטה, משפילה ומעליבה.

הפרעה לניהול תיק העיזבון

אשר לנסיבות אמירת הדברים (מבחן הרלוונטיות), קבע השופט כהן כי אין ספק שהמערער העלה את מחאתו וביקורתו כלפי השופטת במסגרת המתאימה לכך, אולם לא די בכך כדי לשחררו מאחריות משמעתית היות ואמירתו לפיה השופטת ומנהל העיזבון ביצעו עבירה של שיבוש הליכי משפט לא הייתה נחוצה לצורך הדיון בבקשה לפסלות שופט ולא הייתה הצדקה להעלותה במסגרת הליך זה. בעניין זה, ציין השופט כי התבטאות זו אינה מהווה תיאור עובדתי של המעשים שביצעו השניים אלא במסקנה אישית של המערער ולכן היא לא הייתה מתחייבת. כמו כן, ודאי שלא היה נחוץ או מוצדק לחזור על אותה מסקנה אישית פעמים כה רבות ולהבליט אותה על פני שאר טענותיו של המערער, ואף במסגרת הערעור על בקשת הפסלות שהוגש לאחר שהמשנה לפרקליט המדינה לא מצא כל עילה להורות על פתיחת חקירה פלילית. לסיכום נקודה זו, ציין השופט כי עצם ההתבטאות לפיה שופט בישראל ביצע עבירה פלילית של שיבוש הליכי המשפט היא התבטאות אשר מטיבה היא קשה, בוטה ופוגענית ועל כן בצדק קבעה דעת הרוב בבית הדין הארצי כי במצב דברים זה הנטל על המערער להביא ראיות לכך שהתקיימו נסיבות חריגות ומיוחדות אשר הצדיקו את אמירתה באותן הנסיבות – שבו לא עמד.

בכל הנוגע להגשת התביעה הנזיקית נגד השופטת, התקבלה עמדתו של בית הדין הארצי לפיה אף שהגשת תביעה נגד שופט אינה מגבשת "באופן אוטומטי" עבירת משמעת, הרי שאין להתעלם מכך שהתביעה הוגשה על ידי המערער בעיצומו של ההליך המשפטי שניהל בפני השופטת, וודאי שישנו קושי מובנה בכך שכן הדבר עלול להפריע לניהול הדיון וליצור אווירה קשה. יתר על כן, ודאי שלא הייתה כל הצדקה להזדרז ולהגיש תביעה נגד השופטת ונגד מנהל בתי המשפט בגין תלונתם על המערער לוועדת האתיקה בטרם החליטה בכלל הועדה האם לנקוט נגדו בהליכים משמעתיים. לכך, מצטרפת העובדה שהתביעה הנזיקית היוותה רק נדבך אחד משלל פעולות בהן נקט המערער בעניינה של השופטת, כשמכלול מעשיו מעלה רושם עז כי עשה ככל שביכולתו להפריע לניהול תיק העיזבון. לפיכך, הסכים השופט כהן עם בית הדין הארצי כי הגשתה של התביעה האישית נגד השופטת במקביל להליך שהתנהל בפניה היוותה הפרה של החובה לעזור לבית המשפט לעשות משפט. 

עמל"ע 32382-06-13