חדשות

הצעת חוק עמותות השמאל נועדה להגן על האינטרסים החיוניים של מדינת ישראל בדרך צנועה ומאוזנת. אולי אפילו מאוזנת מדי

קשה מאוד להבין את ההתנגדות החזקה והמתוקשרת להצעת החוק של חברי הכנסת איילת שקד ורוברט אילטוב, אשר מטרתה להטיל מס של 45% על תרומה לעמותות המקדמות באופן מובהק מהלכים ועמדות הפוגעים ישירות במדינת ישראל.

כל הקורא הצעת חוק זו יבין מיד כי זו הצעה מאוד מאופקת. הוראותיה קובעות בצורה מדויקת כי גביית המס תהיה רק מעמותה שיש במטרותיה או במעשיה לקרוא להעמדה לדין של חיילי צה"ל בפני ערכאות בין-לאומיות; לעודד חרם של משקיעים בישראל; לשלול את קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית; להסית לגזענות או לתמיכה במאבק מזוין של מדינת אויב או ארגון טרור נגד מדינת ישראל.

מה כבר יכול להיות יותר חמור מכך חוץ מאשר לעודד רצח ישיר של תושבי המדינה?

כל אחת מהמטרות האלה הן מטרות המכוונות ישירות כנגד הקיום והלגיטימיות של ישראל. האם אנו רוצים לתמוך בהעמדה למשפט בערכאות בין-לאומיות של קציני או חיילי צה"ל הממלאים את שירותם עבור המדינה ועל-פי פקודותיה? ברור שלא. ואם אין אנו תומכים בכך, האין זה מחובתנו למנוע בחוק תמיכה כזו על-ידי גופים הפועלים בתוך ישראל ובתמיכה כספית של גורמי חוץ?

אם חיילים או קצינים חרגו מההוראות או מהנורמות המקובלות בצה"ל, הרי שהם צריכים לעמוד לדין בישראל ועל-פי הדין הישראלי. העמדתם לדין בפני ערכאות בין-לאומיות עלולה לחרוץ את דינם לשבט, על שום שהם שירתו נאמנה את המדינה על פי פקודות צה"ל.

סיטואציה כזו חותרת כנגד חובתם של המשרתים בצה"ל לפעול על-פי הוראות הצבא עצמו. נורמה מסוכנת כזו מבטלת את זכותנו לחייב את תושבי המדינה לשרת בצה"ל שכן נוצרת סתירה ברורה: החובה לשרת היא על-פי חוק המדינה, בעוד השיפוט על המעשים נתון לערכאות של מדינות אחרות.

אותו דין ואותה חומרה גם כאשר אנו מרשים לתמוך בפעילות של עמותות הקוראות להטיל חרם על השקעות בישראל או סנקציות על אזרחי המדינה, או אף עמותות השוללות את בסיס קיומה של המדינה כמדינה יהודית ודמוקרטית. כל המטרות הללו, המוגדרות בצורה ברורה בהצעת החוק, פוגעות בישראל המצויה תמידית במאבק לא קל, הן בזירה הכלכלית והן בזירה המדינית, שואפות להחלישה ואף לפגוע בלגיטימיות של עצם קיומה.

קריאות הביקורת לפיהן הצעת החוק מערערת את יסודות הדמוקרטיה, את חופש הביטוי או את יחסינו המדיניים, נעדרות כל ממשות. דמוקרטיה שאינה יודעת להגן על עצמה היא דמוקרטיה עלובה וחלשה והיא תהיה למרמס.

כבר חזינו בהיסטוריה העגומה בתקופת הרייך השלישי בגרמניה איך אפשר בדרכים הנחשבות לדמוקרטיות להרוס את הדמוקרטיה עצמה.

יש איזשהו גבול שאותו אסור לעבור, גם כאשר רוצים לשמור על ערכי הדמוקרטיה, והגבול הזה נחצה כאשר עמותות מקומיות בישראל משתפות פעולה עם אויבי המדינה בכרסום עצם הלגיטימיות של קיומנו כמדינה.

הביקורת הנוכחית מזכירה לי את הזעם הדמוקרטי היוקד כאשר הגדירו הגבלת פעילות של הטלת חרם על מתנחלים כפגיעה אנושה בדמוקרטיה, כאילו הטלת חרם הוא הביטוי הנאצל של השיטה הדמוקרטית, בעוד שזהו, לאמיתו של דבר, ביטויה המכוער ביותר.

משום שאנו מאוד רגישים וחלשים מול זעקות דמוקרטיות הבאות מאלה שאינם יודעים להציב את גבולות החופש הדמוקרטי, אנו לא אוסרים כליל ביצוען של פעולות אלה על-ידי עמותות מקומיות. אנו מסתפקים רק בהצעת חוק צנועה שכל כוונתה לפגוע ביכולת להזרים כספים ממוסדות חוץ לעמותות אלה. זוהי דרך מתונה מאוד וכל קריאות הזעם או ההיפגעות הנאצלות לא צריכות להרשים אותנו.

עלינו להפסיק להתייפייף. מתפקידנו לדעת היכן יש מקום להגן על האינטרסים של המדינה, והצעת החוק של חברי הכנסת שקד ואילטוב היא אכן הצעת חוק מתונה שנועדה להגן על האינטרסים החיוניים של המדינה, בדרך צנועה ומאוזנת, אולי אפילו מאוזנת מדי.

הכותב הוא נשיא איגוד לשכות המסחר וח"כ לשעבר. המאמר פורסם לראשונה בעיתון "מעריב" (23.1.14) ומתפרסם כאן באדיבות המחבר