בית משפט השלום קיבל תביעת לשון הרע שהגיש עובד ממוצא אתיופי ששימש כראש צוות בחניון בית החולים תל-השומר, ופסק לו פיצוי בסך 35 אלף שקל בשל תקיפה מילולית משפילה אותה ספג מצד עובדת במוסד עצמאי בשטח בית החולים כשמחסום החניון לא נפתח עבורה אוטומטית. השופט ירון גת קבע כי האמירה "אתיופי מסריח" שהוטחה בו ארבע פעמים ברציפות במסגרת סדרת קללות קשות ובוטות – מהווה לשון הרע
גטהון טפרה, עובד ממוצא אתיופי אשר שימש כראש צוות חדר תפעול החניונים בבית החולים תל-השומר, תבע את דבורה יוסף לאחר שתקפה אותו מילולית בין היתר במילים "אתיופי מסריח", והיא חויבה לפצותו ב-35 אלף שקל. כך פסק לאחרונה השופט ירון גת מבית משפט השלום בתל אביב.
במסגרת תפקידו, היה טפרה אחראי גם על הטיפול בתקלות המתרחשות בפתחי חניון בית החולים. בשטח בית החולים מצוי מוסד עצמאי בשם "גלעד" בו עבדה יוסף במחלקת השיקום הגריאטרי. באחד הלילות ביולי 2012 ביקשה יוסף לצאת מחניון בית החולים, אך המחסום האוטומטי שאמור לזהות מנויים קבועים בחניון – לא נפתח. בעקבות האמור, לחצה יוסף על כפתור האינטרקום וביקשה את עזרתו של טפרה, שלאחר בדיקה גילה כי תוקף המנוי של יוסף לחניון פג מספר ימים קודם לכן.
לאחר שהוברר כי יוסף היא עובדת "גלעד" ולא עובדת בית החולים, הודיע לה טפרה בהתאם לנוהל כי היא אינה יכולה לצאת מהחניון ללא תשלום. בשלב זה, לטענת טפרה, החלה יוסף להרים עליו את קולה, ובהמשך לכך הגיעה עם רכבה לאזור היציאה הראשית מהחניון, החנתה את רכבה תוך שהיא חוסמת נתיב, ניגשה אל חדר הבקרה בו שהה אותה עת והחלה לתקוף אותו מילולית, לאיים עליו, לקלל אותו ולקרוא לו בקריאות גנאי גזעניות.
לטענת טפרה, שיוצג בהליך באמצעות עו"ד רון לוינטל, במהלך האירוע נכחו במקום אחד העובדים, עוברי אורח ולקוחות אחרים, וכי במהלך כל האירוע דיבר אל יוסף בסבלנות ובמתינות והסביר לה בנימוס את הנוהלים. טפרה ביקש בתביעתו לחייב את יוסף לפצות אותו ב-70 אלף שקל בשל פרסום לשון הרע, בטענה כי קריאותיה כלפיו במהלך האירוע היו משפילות, מביכות, גסות רוח, גזעניות ומפלות.
יוסף טענה להגנתה, באמצעות עו"ד יניב כהן, כי למרות שניסתה להסביר לטפרה שהיא עובדת "גלעד", טפרה סירב לסייע לה ודיבר אליה בחוסר סבלנות, בחוסר נימוס ובזלזול ואף הניף כלפיה מקל והורה לה "להסתלק". עוד הוסיפה כי גם לאחר ששילמה ופנתה לצאת מהחניון, השער לא נפתח בשל טרטור מכוון מצידו של טפרה, ובשל זעמה על התנהגותו ועל רקע לחץ אישי בו הייתה נתונה סיננה בעידנא דריתחא את הקללה "אתיופי מסריח", אותה לא שמע טפרה אלא שמע העובד השני בלבד והיא מהווה זוטי דברים.
ביטוי גזעני הפוגע בכבוד האדם
השופט ירון גת קיבל חלקית את התביעה, לאחר שהגיע לכלל מסקנה כי עדותו של טפרה הייתה מהימנה, משכנעת, ברורה, קוהרנטית ועקבית. חיזוק לכך מצא בית המשפט בדברים שלטענתו אמרה לו יוסף שכללו גם נתונים שלא יכול היה לדעת אלמלא הם אכן נאמרו על ידה, כגון העובדה שהיא עובדת במקום 25 שנים. זאת ועוד, גרסתו של טפרה התיישבה היטב עם גרסתו של העובד שנכח במקום, שגם עדותו נמצאה על ידי בית המשפט מהימנה, משכנעת, עקבית ונטולת אינטרס.
ואילו עדותה של יוסף לא נמצאה מהימנה בעיני בית המשפט, בהיותה כוללת טענות כבושות וסתירות מהותיות הן בינה לבין עצמה והן בין עדותה לבין דברים שנכתבו בכתבי הטענות והתצהירים מטעמה. בהתאם לכך, נדחו טענות יוסף בדבר קיומו של נוהג השונה מנוהלי החניון הרשמיים, הטענות בדבר התגרות והנפת מקל מצד טפרה שלא היו הגיונית ולא זכו לחיזוק, והטענות על "טרטור ממושך" לאחר ששילמה על החניה, שבפועל נמשך 50 שניות בלבד. בית המשפט קבע אפוא כי גרסתו של טפרה והעובד עדיפות על גרסתה של יוסף בכל הסוגיות השנויות במחלוקת.
אך האם האמירה "אתיופי מסריח" מהווה לשון הרע? השופט גת ציין כי המבחן הקובע להכרעה בשאלה זו הוא אובייקטיבי, על פי המובן הטבעי והרגיל של הפרסום בעיני האדם הסביר. בהיבט זה, נקבע כי אכן יש באמירות שהטיחה יוסף בטפרה כדי להשפילו בעיני הבריות, לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג, ולבזותו בשל תכונות המיוחסות לו ובשל מוצאו. בית המשפט הבחין בין הקללות השונות שהטיחה יוסף בטפרה, וקבע כי ביחס לחלקן ("חרא", "זבל", "מטומטם", ו"בן זונה") – אלו אינן יכולות להיחשב כ"לשון הרע" לאור היותן קללות רחוב ולאור הנורמות החברתיות הנוכחיות ושכיחות השימוש בהן.
עם זאת, ביחס לאמירה "אתיופי מסריח" (עליה חזרה יוסף ארבע פעמים ולא פעם אחת כפי שטענה), דחה בית המשפט את טענת יוסף לפיה דובר בגידוף סתמי ובקללת רחוב פשוטה, וקבע כי בעיני האדם הסביר מדובר בביטוי גזעני הפוגע בכבוד האדם ומשפיל ומבזה אדם בשל מוצאו, ואשר מקורו בתפיסות אנטישמיות שהגו את הביטוי הגזעני והקשה "יהודי מסריח" או "יהודי מלוכלך" לפני שנים רבות. על כן, גם אם הדברים נאמרו "בעידנא דריתחא", החזרה על האמירה ארבע פעמים ברציפות, במסגרת סדרת השתלחויות חד-צדדיות קשות ובוטות שהטיחה יוסף בטפרה בשעה שמילא את תפקידו במקום ציבורי – יש בה כדי להוות לשון הרע בעיני האדם הסביר, הגם שהדברים נעשו ללא כל התגרות מצד טפרה ובצורה גסה ומתנשאת במשך כעשר דקות, בפני העובד והעוברים והשבים במקום.
אפילו לא טרחה להתנצל בפניו
בקביעת סכום הפיצוי, התחשב בית המשפט בעובדה שדובר בפרסום גזעני, משפיל ומבזה שהוטח כאמור בטפרה ארבע פעמים ברציפות במשך כעשר דקות, במקום ציבורי, ובפני קהל אנשים לא קטן. עוד התחשב בהשפלה, הכאב והסבל שהיו מנת חלקו של טפרה, ופגיעתם בכבודו כאדם, בדימויו העצמי, ובמעמדו כמנהל במקום עבודתו. שיקולים נוספים היו העובדה שלתקיפה המילולית לא קדמה כל התגרות מצד טפרה והעובדה שיוסף לא התנצלה בפני טפרה הגם שניתנה לה הזדמנות לעשות כן.
מלבד האמור, סבר בית המשפט כי יש לשקול גם את המסר החברתי והחינוכי הברור שיש להעביר לציבור, לפיו יש לדחות בשאט נפש שימוש בביטויים גזעניים בכלל, ובמיוחד כנגד בני אדם המשתייכים לקבוצות חברתיות מוחלשות בפרט.
מנגד, התחשב בית המשפט לזכותה של יוסף בלחץ הנפשי בו הייתה נתונה במהלך האירוע בשל מצוקות אישיות והעובדה כי התפרצותה כלפי טפרה נבעה מתקלה שאירעה שלא באשמתה ומתוך ציפייתה ליחס שונה בשל היותה עובדת ותיקה ב"גלעד".
סיכומו של דבר, יוסף חויבה כאמור לפצות את טפרה במחצית מסכום התביעה שלו – 35 אלף שקל, בתוספת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 7,000 שקל.
