המחוזי קבע כי שב"ס משלם גמול נמוך לאסירים המועסקים בכלא שאינו מתיישב עם השמירה על כבוד האדם. סבירותו של הגמול הניתן לאסירים בהעסקה לפי תפוקה צריכה להיבחן על פי הגמול המינימלי, המקיים "יחס סביר" לשכר מינימום, ומגן על כבוד האדם. התכלית של העסקת אסירים היא שיקומם והשיקול הכלכלי הינו משני
עניינה של העתירה דנן בסוגיה של תשלום גמול מינימלי לאסירים המועסקים בתעסוקה יצרנית בבית הסוהר. העותר נושא במאסר עולם לא קצוב משנת 2014. כחלק משיקומו, הוא מועסק בתעסוקה יצרנית בכלא. בעתירתו, הוא משיג על כך שהשכר המשולם לו, שעמד לטענתו על כ-5.20 ₪ לשעה, נמוך מ'ערך הגמול השעתי', שנקבע לפי דין ועומד על 18.90 ₪, ופוגע בכבודו. לטענתו, גם במאמץ סביר אין ביכולתו להגיע לגמול השעתי המינימלי, ובפועל ההסדר של תשלום לפי תפוקה, עוקף את החובה לשלם לאסיר גמול מינימלי בזיקה לשכר המינימום הקבוע בחוק.
העותר מבקש להורות לשב"ס לעדכן את שכר המועסקים ב"עבודה קבלנית", קרי בעבודה לפי תפוקה, כך שיהיה זהה לשכר השעתי הקבוע בעבודה יומית. כן הוא עותר על העדר עדכונו של 'ערך הגמול השעתי' מזה זמן, ועל כך שאינו מקבל דיווח על שכרו כמעין "תלוש שכר".
לעמדת שב"ס, תעסוקת אסירים מיועדת להקניית הרגלי עבודה ומיומנויות מקצועיות כדי לקדם את השתלבות האסירים בקהילה עם שחרורם, והתשלום בגינה הוא "תגמול לצרכי עידוד" ולא לצרכי פרנסה. החובה לספק לאסירים "מעין תלוש שכר" נעוצה ביחסי עבודה ומוסדרת בחוק הגנת השכר, שאינו חל על אסירים.
כב' השופט ד' ארד-אילון פסק כי יש לקבל את העתירה. בפרשת קריב (עת"א (מרכז) 4051-01-19) דחה בית המשפט את הטענה, שאין לשירות בתי הסוהר סמכות לקבוע העסקה לפי תפוקה, בקובעו, כי "הסמכות לקבוע את גובה השכר וצורתו מוקנית לרשויות שב"ס, באמצעות הנציב ושלוחיו, ואין מניעה עקרונית לכך שיתקשרו עם מעסיקים פרטיים על יסוד עבודה קבלנית ותשלום לפי תפוקה, ובלבד שיישמר העיקרון של מתן גמול סביר בהתחשב בכלל השיקולים הרלבנטיים.". לשב"ס יש סמכות להורות על העסקה לפי תפוקה, אולם סמכותו אינה בלתי מוגבלת, והיא מסויגת ב"מתן גמול סביר". כלומר, אין לשירות בתי הסוהר סמכות להעסיק אסיר ללא תגמול, ועל כן הסמכות נקנית יחד עם מתן גמול, וגמול זה צריך להיות סביר. בפרשת שדות (רע"ב 814-99) נקבע על פי דעתו של כבוד השופט זמיר, כי אף שחוק שכר מינימום אינו חל על אסירים, צריך להתקיים "יחס סביר" בין שכר המינימום הקבוע על פי חוק, לבין הגמול המשולם לאסירים. כבוד השופט חשין מצא, כי שכר המינימום צריך לשמש כ"תחנת מוצא" לקביעת הגמול לאסירים, וכבוד השופטת בייניש ראתה בשכר המינימום "כאחד המבחנים החשובים לסבירות שיעור השכר". חוק שכר המינימום אינו מחריג עבודה לפי תפוקה. אין בחוק שכר מינימום התייחסות לעבודה לפי תפוקה או קיבולת, ושכר המינימום מוגדר באופן חודשי, יומי ושעתי. אולם, המחוקק לא פטר מעסיק מחובת תשלום שכר מינימום לעובדים המועסקים לפי תפוקה. בפסיקתו של בית הדין הארצי לעבודה נקבע לא אחת, שהחובה לשלם שכר מינימום חלה גם על דרכי העסקה שלא לפי יחידות זמן, ובכלל זה בהעסקה לפי תפוקה או לפי קיבולת, ואף בעבודה לפי פרמיות. בנוסף לאמור, בע"ע (ארצי) 52949-05-10 בעניין וולצ'ק קבע בית הדין הארצי את ההלכה: "... ואף תכליתו של חוק שכר מינימום מחייב את המסקנה, כי גם תשלום שכר לפי קיבולת, צריך להיעשות בהתאם לחוק שכר מינימום.". משכך, החובה שנקבעה בעניין שדות, לשמור על "יחס סביר" בין גמול לאסיר לשכר המינימום, חלה גם על העסקה לפי שעות וגם על העסקה לפי תפוקה. בדיני העבודה העסקה לפי תפוקה אינה דרך העוקפת את חובת שכר המינימום, ובהעסקת אסירים היא אינה עוקפת את החובה לשמור על "יחס סביר" לשכר המינימום. ברור הדבר, שהשמירה על כבוד האדם בדרך של תשלום גמול סביר, אינה מבחינה בין דרכי ההעסקה. גם בהעסקה לפי תפוקה יש לשמור על כבוד האדם של המועסק, וכפי שנפסק בעניין קריב, כבוד האדם מחייב מתן גמול סביר.
זאת ועוד, נקבע כי מנתוני השב"ס עולה, שהסדר התשלום לפי תפוקה עוקף בפועל את הסדר תשלום שכר המקיים "יחס סביר" לשכר המינימום, ומוביל לתשלום גמול בשיעור נמוך ביותר משכר המינימום. הגמול בפועל של אסירים המועסקים לפי תפוקה נגזר מהגמול בגין כל פריט, ומשגמול בגין פריט אינו מוסבר, הרי שהעובדה שבמקרים רבים גמול האסירים לא מגיע ל'ערך הגמול השעתי', מלמדת שבקביעת ערך כל פריט מצוי היבט מקפח. אף שיש לשב"ס סמכות להורות על העסקת אסירים לפי תפוקה, לא מתקיים הסייג לסמכות בדבר "מתן גמול סביר בהתחשב בכלל השיקולים הרלבנטיים". גמול כה נמוך, אינו מתיישב עם השמירה על כבוד האדם, על פי המתווה שקבע בית המשפט העליון בעניין שדות. יש הכרח לקבוע גמול מינימלי לאסיר מועסק כדי להגן על כבוד האדם שלו, ולהימנע מאפלייתו על בסיס גיל, בריאות או מוגבלות. נקבע כי סבירותו של הגמול הניתן לאסירים בהעסקה לפי תפוקה צריכה להיבחן על פי הגמול המינימלי. זו משמעותו המילולית של "יחס סביר" לשכר מינימום, וזו המשמעות המשמרת את תכליתו כהגנה על כבוד האדם. מבחן "הגמול הסביר" צריך להיקבע ביחס לגמול הנמוך ביותר המשולם לאסיר לפי תפוקה. גם לפי אמות מידה זהירות, על יסוד קביעתו של בית המשפט בעניין שדות שגמול בשיעור 82% משכר המינימום "יכול להיות סביר", ואף שלא נקבע רף תחתון, אי אפשר לראות בגמול שעתי העומד על כ-16% ואף כ-11% משכר המינימום - משום "גמול סביר". הן בהיקש מדיני העבודה המחילים את שכר המינימום גם על עבודה לפי תפוקה, הן בשל הצורך לשמור על כבוד האדם של כל אסיר בלי קשר לתפוקתו, והן בשל ההכרח למנוע אפליית אסירים המתאימים לשיקום בתעסוקה יצרנית אך אינם יכולים להגיע לתפוקה ניכרת - על שב"ס להחיל גמול שעתי מינימלי גם על אסירים המועסקים לפי תפוקה. הסמכות המנהלית לקבוע את "שיעור השכר וצורתו" מסורה לנציב שירות בתי הסוהר. נדרש, שהגמול המינימלי ישמור על "יחס סביר" משכר המינימום, שכדי לקיים שמירה על כבוד האדם של האסירים.
יתרה מזו, נקבע כי התכלית של העסקת אסירים היא שיקומם. שיקום זה אינו טובת הנאה אלא זכות ממש, שכנגדה נקבעה חובת שב"ס לשילוב מרבי של אסירים בפעילויות שיקום. שיבוצו של אסיר המתאים לשיקום בדרך של תעסוקה יצרנית, צריך להיעשות על יסוד הצורך השיקומי שלו ומקום פנוי. השיקול הכלכלי בעניין הוא שיקול משני ובמקרים מסוימים אף שיקול זר ממש. "כדאיות" שיקומו של אסיר אינה נבחנת על פי התפוקה היצרנית שלו, אלא - כאמור בסעיף 4 לפקודת העסקת אסירים - על פי הקנית הרגלי תעסוקה, הגברת יכולת השילוב בתעסוקה, מניעת בטלה, הפגת לחצים, חיזוק יכולת הביטוי העצמית, וסיוע בשגרת חיי האסיר ובשיקום משפחתו לאחר שחרורו. מדובר בפעילות שיקומית מובהקת, המשרתת אינטרס ציבורי רחב, ששירות בתי הסוהר אמון על קידומו, אשר יש לה עלות. על שב"ס לפעול לעדכונו של 'ערך הגמול השעתי'. ההחלטה בדבר קביעת 'ערך הגמול השעתי' מצויה בסמכותו של הנציבה, והיא צריכה להתקבל על יסוד תשתית עובדתית, בהתחשב בעמדת בית המשפט בפרשת שדות, ולהיות מנומקת. כלקח מפרשת קריב, יש לקבוע בפקודת העסקת אסירים מנגנון עדכון שנתי בעניין 'ערך הגמול השעתי'. שב"ס חייב לבחון את השינויים בשכר המינימום, ולקבל לכל הפחות מדי שנה החלטה מושכלת בעניין זה ולפרסמה. באשר לדרישת העותר לקבלת תלוש שכר, נקבע כי מתן דין וחשבון על העסקתו של אדם ועל שכרו דרוש לשם פיקוח יעיל ומעקב של המועסק אחר הגמול שהוא מקבל. מעבר לכך, הדבר מבטא יחס של כבוד לתעסוקה ולגמול שבצידה. תלוש שכר מבטא את העובדה, שלא מדובר בחסד אלא בגמול, גם אם אין יחסי עובד ומעביד. גמול צריך להיות ברור, נגזר מנתונים גלויים ומאפשר דין ודברים במקרה של אי הסכמה. נקבע כי העותר, וכל אסיר המועסק באופן דומה, זכאי לקבל לידיו מדי חודש "דו"ח גמול חודשי", שיפרט את הימים והשעות בהם הועסק ימי היעדרות, מספר הפריטים שייצר באותו יום, הגמול השעתי שקיבל עבור תפוקתו, וכן תוספת של השלמת שכר לגמול המינימלי שייקבע, ככל שנדרשת. נוכח האמור, נקבע כי החובה לשמור על "יחס סביר" לשכר המינימום, חלה גם באשר לגמול בהעסקה לפי תפוקה. כדי לשמר את התכלית השיקומית, שיש בהעסקת אסירים אף לפי תפוקה, תוך הגנה הולמת על כבוד האדם, בהיבט של הגמול על עבודתו, נקבע הסדר המחייב הערכה, שינוי הסדרי העסקה וקביעת השיעור הנכון של הגמול השעתי המינימלי בהעסקה לפי תפוקה. כן נדרש לקבוע מנגנון תשלום לעובדים, שאינם מגיעים לגמול השעתי לתפוקה, והסדר לדו"ח גמול חודשי. אשר ל'ערך הגמול השעתי' נדרש לבחון אותו לאור השינוי בשכר המינימום ולקבוע מנגנון קבוע לבחינתו מדי שנה. בהתחשב בכך שמדובר בהיערכות החורגת מעניינו של העותר, שעשויות להיות לה השלכות תקציביות ואחרות, וכן באפשרות, שהדבר יצריך עדכון של פקודת העסקת אסירים או קביעת נוהל מתאים ליישומה, וכן בהתחשב בכך שהעתירה הוגשה לפני למעלה משנתיים, בית המשפט הורה לפעול ליישום הדרוש בהקדם.
לסיכום, העתירה מתקבלת.
העותר יוצג ע"י: עו"ד רעות קורוליק; עו"ד משה קשלס
המשיבים יוצגו ע"י: עו"ד אפרת פלד-הרוש; עו"ד גלית מנגמי; עו"ד רועי קליפה
