העליון קבע כי יש לשנות מהלכת פיצול הסעדים, משיקולי יעילות דיונית, באופן שייקבע כי למחוזי הדן בתביעת מקרקעין, מסורה הסמכות לדון גם בסעד כספי שבתחום סמכותו של השלום הנובע מאותה עילה. פיצול הדיון תוך השקעת כפל משאבים, מכביד על הצדדים ועל מערכת המשפט כולה ומעורר חשש להכרעות סותרות
השאלה המרכזית בהליך דנן הינה האם בשלה העת להעמיד את 'הלכת פיצול הסעדים', לבחינה מחודשת. המבקש הגיש לבית המשפט המחוזי תביעה לסעד המצהיר כי נכרת בין הצדדים הסכם מכר מחייב, וכן להורות על אכיפתו. בין הצדדים התנהל משא ומתן למכירת דירת מגורים, אשר השתכלל לכלל הסכם מוגמר, אולם המוכרת סירבה בחוסר תום לב לצרף חתימתה להסכם שהושג. לצד הסעדים שהתבקשו, ציין המבקש כי הוא שומר על זכותו לתבוע מן המוכרת פיצויים מוסכמים, וכן פיצויים בגין נזקיו והוצאותיו, וכי מאחר "[ש]סעדים אלו טרם התגבשו במלואם, ובחלקם אינם ראויים להיתבע בהליך זה", התבקש בית המשפט המחוזי להתיר לו לפצל את סעדיו ולתבוע סעדים אלה בתובענה נפרדת. לאחר שבקשה ראשונה לתיקון כתב תביעה, נדחתה, הגיש בקשה שניה לתיקון כתב התביעה, על דרך של הוספת סעדים כספיים. המחוזי דחה את הבקשה, ובהחלטה ציין "כי במסגרת תביעת אכיפה בבית המשפט המחוזי, לא ניתן ל[ת]בוע סעד כספי ולו כסעד חלופי, ממילא סעד כאמור לא יינתן ולא ייפסק בהליך זה".
המבקש טוען כי אין מקום להחיל את ההלכה שנקבעה בע"א 29/58 בעניין עקריש, המכונה 'הלכת פיצול הסעדים', אשר אינה מאפשרת לבית המשפט המחוזי לדון בסעדים כספיים הבאים בגדרי סמכותו העניינית של בית משפט השלום, אלא ליישם את 'הלכת העיקר והטפל', כפי שנקבעה בע"א 125/58 בעניין קלקודה. לבית המשפט המחוזי נתונה המומחיות לדון בכל סעד המסור לסמכותו של בית משפט השלום, ומטעם זה הוא משמש ערכאת ערעור עליו.
המוכרת טענה כי משהמבקש לא נקב בשיעור הסעד הכספי אותו הוא מבקש להוסיף לכתב התביעה, כלל לא ניתן היה לדעת לאיזו ערכאה נתונה הסמכות לדון בו.
כב' השופטת ג' כנפי-שטייניץ פסקה כי יש מקום להעמיד את הלכת פיצול הסעדים לבחינה מחודשת, ולפיכך ניתנת רשות ערעור. יתרה מכך, יש לשנות מהלכה זו באופן שייקבע כי לבית המשפט המחוזי הדן בתביעה הנוגעת למקרקעין המצויה בתחום סמכותו העניינית, מסורה הסמכות לדון גם בסעד כספי שבתחום סמכותו של בית משפט השלום הנובע מאותה עילת תביעה. צמצום משמעותי של הלכת פיצול הסעדים נערך כבר מספר חודשים לאחר מתן פסק הדין בעניין עקריש, במסגרת הפרשה שנדונה בעניין קלקודה. באותו מקרה, מדובר היה בתביעה אשר כללה סעד הצהרתי על זכויות שכירות הטעונות רישום בספרי האחוזה, סעד המסור לסמכותו העניינית של בית המשפט המחוזי, וכן סעד של מסירת חזקה בנכס, המסור לסמכותו של בית משפט השלום. על פני הדברים, הגיונה של הלכת פיצול הסעדים עשוי היה לחול אף במצב האמור, שכן עסקינן בתביעה לשני סעדים במקרקעין, שהסמכות לדון בהם אינה נקבעת על פי שוויים, והמסורים לסמכותן הייחודית של ערכאות שונות. ואולם, בעניין קלקודה, נקבעה הלכה שונה בנוגע לתביעות הכוללות מספר סעדים הנוגעים למקרקעין. במסגרת פסק הדין נקבע כי בתביעות מעין אלו 'ילך הטפל אחר העיקר', והסמכות לדון בתביעה תהא נתונה לערכאה המוסמכת לדון בסעד העיקרי. הטעם העיקרי העומד בבסיסה הוא הצורך להימנע מפיצול הדיון בעילה אחת בין שתי ערכאות. התפיסה אשר קנתה שביתה בפסיקה היא כי בכל הנוגע לחלוקת ההליכים בין הערכאות האזרחיות, יש להחיל את הלכת העיקר והטפל רק בנוגע לתביעות הכוללות מספר סעדים במקרקעין. באשר לתביעות הכוללות סעדים כספיים וכאלו שאינם כספיים, המסורים לסמכותן העניינית של ערכאות שונות, נקבע כי אין מנוס מפיצול הדיון בהן לשני הליכים נפרדים. צמצום נוסף בהיקף המקרים בהם תחול הלכת פיצול הסעדים נערך על-ידי צמצום סוגי הסעדים שלא ניתן לשום את שוויים בכסף. בהמשך לאמור, נקבע כי המגמה של צמצום סוגי הסעדים שלא ניתן לשום את שוויים בכסף באה לידי ביטוי אף בתביעות במקרקעין. בעניין הוך (רע"א 5071/03) נקבע כי הסמכות לדון בסעדים הנוגעים לזכויות במקרקעין שאינן מנויות בחוק המקרקעין, תיקבע בהתאם לשווי הכספי של הזכויות, זאת בהיותן זכויות אובליגטוריות ולא זכויות במקרקעין. במהלך השנים, תחומיה של הלכת פיצול הסעדים גודרו, באופן שהמקרה הטיפוסי בו נכפה על הצדדים לנהל שני הליכים נפרדים הנסובים על אותה מסכת עובדתית ואותה עילת תביעה, הוא כאשר נתבע סעד במקרקעין וסעד כספי אשר כל אחד מהם נתון לסמכותה העניינית של ערכאה אזרחית שונה. ביחס למצב האמור, בו נתבע סעד במקרקעין לצד סעד כספי המסור לסמכותה העניינית של ערכאה אחרת, נקבע חריג מצומצם, וזאת כאשר נתבע סעד של ביטול חוזה שבמקרקעין לצד סעד של השבת התמורה ששולמה במסגרת אותו חוזה. (רע"א 5781/15 אדיר).
בנוסף לאמור, נקבע כי בשלה העת לבחינה מחודשת של הלכת פיצול הסעדים. המבקש הגיש תביעה לאכיפת חוזה מכר במקרקעין, שהסמכות לדון בה נתונה לבית המשפט המחוזי. בקשתו להוסיף לתביעתו סעדים כספיים, בסכום שאינו עולה על תקרת סמכותו של בית משפט השלום, אינה באה בגדרו של החריג שנקבע בעניין אדיר, ולפיכך לא ניתן לתבוע סעדים אלה לצד הסעד של אכיפת החוזה, אף לא לחלופין. אכן המצב דנן, המאלץ את התובע לפצל את תביעתו בגין אותה עילה בין שתי ערכאות שונות, מעורר קושי רב. נקודת המוצא היא, כי ככל שהדבר ניתן, ראוי שכל הסעדים הנתבעים בגין עילת תביעה אחת, כהגדרתה בדין, ויידונו במסגרת הליך אחד. פיצול הדיון תוך השקעת כפל משאבים, מכביד על הצדדים ועל מערכת המשפט כולה. עלויות ניהול ההליכים מאמירות, בירורם מתעכב, והדבר מטיל עומס מיותר על המערכת השיפוטית, ופוגע בציבור המתדיינים כולו. פיצול הדיון אף מעורר חשש להכרעות סותרות. בפיצול זה יש כדי לעכב את ההתדיינות בכללותה, לסרבלה ולייקרה, אך חרף הקריאות הרבות למחוקק, טרם מצא הוא שעת כושר לתיקון המצב. כללי הסמכות העניינית של ערכאות השיפוט השונות מצויה בבסיס פעילותם של בתי המשפט, ומפאת חשיבותם הם נקבעים בחקיקה ראשית. בעוד שבעבר נהגה התפיסה על פיה בית משפט השלום כשיר לדון אך בתביעות קלות ערך שאינן מורכבות, תפיסה זו אינה הולמת עוד את מומחיותם וכשירותם של שופטי בית משפט השלום כיום. גם סמכויותיו של בית משפט שלום הורחבו ברבות השנים באופן משמעותי. המבחן שעל פיו נקבעת חלוקת ההליכים בין הערכאות האזרחיות השונות הוא מבחן הסעד אשר אימוצו נעוצה ביעילותו ובפשטותו, משיש בו כדי למנוע את הצורך בהתדיינות משפטית מקדמית בנושא הסמכות, העלולה לסרבל ולעכב את בירור ההליכים. שיקולי יעילות דיונית מושלים בכיפה בכל המתייחס ליישום כללי הסמכות העניינית בנוגע לחלוקת הסמכויות בין בית משפט השלום לבית המשפט המחוזי.
מהלכה למעשה, נקבע כי פיצול תביעה בין הערכאות השונות, באופן בו המחוזי והשלום ייאלצו לנהל כפל התדיינות בהליכים הנסובים על אותה מסכת עובדתית ועל אותה עילת תביעה, מוביל לבזבוז ניכר של משאבים. תכלית כללי הסמכות העניינית היא לחלק את הדיונים בין הערכאות באופן יעיל ופשוט. אין מטרתם להכפיל התדיינויות וליצור סבך התדיינויות שסופן אינו נראה לעין. החוק קובע איזון בין הצורך לשמור על גבולות הסמכות הרגילים של בתי המשפט מחד גיסא, לבין שיקולים של חיסכון במשאבים, מניעת התדיינות כפולה, ואיון החשש להכרעות סותרות, מאידך גיסא. יתר על כן, בית המשפט המחוזי מוסמך לדון בכל תביעה שכנגד, אף אם הסעדים המבוקשים בה מצויים בגדרי סמכותו של בית משפט השלום, ואף אם זו אינה נסובה על אותו נושא ואינה נובעת מאותן הנסיבות. משכך, אין זה ברור מדוע הוא אינו מוסמך לדון באותם הסעדים ממש כשאלה נתבעים כחלק מהתביעה העיקרית, ואף שהם נובעים מאותה מסכת עובדתית ומאותה עילת תביעה. מקום בו דן בית המשפט המחוזי בתובענה שאחד מסעדיה בא בגדרי סמכותו העניינית, משקיע משאבים בבירורה ומכריע בשאלות שבמחלוקת, אין זה יעיל כי הדיון בסעדים אחרים הנובעים מאותה עילה יתקיים לפני בית משפט אחר, באופן המכביד הן על בעלי הדין, הן על מערכת בתי המשפט והן על ציבור המתדיינים כולו. לפיכך, בשים לב לתכליות שתוארו, יש ליישם את כללי הסמכות העניינית באופן המאפשר לבית המשפט המחוזי לדון בתובענה כולה. נפסק כי בית המשפט המחוזי מוסמך לדון גם בסעדים כספיים בסכום המסור לסמכותו של בית משפט השלום, אם אלו נלווים לתביעה לסעד במקרקעין הנתון לסמכותו. זהו הכלל המתבקש מתכלית חלוקת הסמכות העניינית בין שתי הערכאות האמורות – כלל אשר ייצור ודאות, יקדם יעילות דיונית, ואף לא יחטא לתפיסה על פיה יש להקצות תיקים מורכבים לשופטים בעלי מומחיות וניסיון. זהו המבחן המתבקש אף בשים לב להוראות הדין הנוגעות לסמכותן הרחבה של הערכאות האזרחיות לדון בסעדים הנתבעים במסגרת תביעה שכנגד. בכך, ניתן יהיה למנוע את פיצול הדיון בין הערכאות השונות, למנוע בזבוז של משאבי הצדדים וזמן שיפוטי יקר, לאיין את החשש מהכרעות סותרות, ולשפר את זכות הגישה לערכאות, זאת מבלי להיגרר להתדיינות מקדמית מסורבלת בשאלת הסמכות לדון בתביעות מהסוג בו עסקינן. הערעור מתקבל במובן זה שהדיון יוחזר לבית המשפט המחוזי על מנת שידון בבקשה לתיקון כתב התביעה לגופה, לאחר שהמבקש ינקוב בסכומי הפיצויים להם הוא עותר.
לסיכום, הערעור מתקבל.
המערערים יוצגו ע"י: עו"ד אמיר כהן; המשיבה יוצגה ע": עו"ד עירו מוניץ
