העליון ביטל את חיובה של עמותה בפיצוי השר מיקי זוהר בגין פרסום שכינה אותו "חייל בכיר בארגון הפשע של נתניהו". נקבע כי יש להצר על הצגתם של ביטויים סרי טעם ומוקצנים מעין אלה בשיח הציבורי. עם זאת מדובר בהבעת דעה על דמות ציבורית שאינה שוללת את הגנת תום הלב, על אף היותה בוטה וחריפה
עסקינן בבר"ע על פסק דינו של המחוזי, שבגדרו התקבל ערעורו של שר התרבות והספורט, ח"כ מיקי זוהר על פסק דינו של השלום. בינואר 2021 פרסם השר את הדברים הבאים, ברשת החברתית "טוויטר": "שאלה שמטרידה אותי: מה יותר חמור ופוגע בדמוקרטיה? הסתערות אלימה של אזרחים אמריקאים על בניין הקפיטול בוושינגטון או הסתערות אלימה של אזרחים ישראלים על בית רה"מ בירושלים? אובייקטיביות היא תכונה חשובה, אני מציע לתקשורת וליריבים הפוליטיים שלנו לנסות ולאמץ אותה מדי פעם". הדברים דוּוחוּ בו-ביום בעיתון "מעריב", שפנה לקבל את תגובתה של המבקשת, בשל מרכזיותה בהפגנות שהתקיימו אז סמוך למעון ראש הממשלה בירושלים. בתגובתה, מסרה העמותה: "מיקי זוהר הוא חייל בכיר בארגון הפשע של נתניהו שלא מפסיק להסית ולשקר.". בעקבות הדברים שנכתבו בתגובה, הגיש השר תביעה כספית בעילת לשון הרע נגד העמותה, בגדרה עתר לקבלת כפל פיצוי סטטוטורי, בסך של 140,000 ₪. התביעה נדחתה, משנקבע כי הקורא הסביר לא ייחס לתובע חברות בארגון פשיעה. כמו כן, הביטויים 'מסית' ו-'משקר' אינם חריגים בנוף הוויכוח הפוליטי הציבורי. ערעור שהגיש השר למחוזי התקבל ונקבע כי שני חלקי המשפט עולים כדי לשון הרע, וכי העמותה תשלם לשר פיצוי בסך של 10,000 ₪.
לטענת המבקשת, יש להעניק יחס מיוחד לתביעות לשון הרע המוגשות על-ידי אישי ציבור, בנוגע לפרסומים העוסקים בעשייתם הציבורית. יחס מיוחד זה מתבטא בכך שהאיזון 'הרגיל', שבין חופש הביטוי לבין הזכות לשם טוב – משתנה, כך שיש להעניק משקל-יתר לחופש הביטוי.
השר טען מנגד כי בגדרי חופש הביטוי אין הכוונה כי שמו הטוב של איש הציבור יהיה למרמס, כך שניתן יהיה לחרפו ולגדפו ביד חופשית, ולצאת 'פטור בלא כלום'. ישנם פרסומים ואמירות שיהיה בהם כדי להקים חבות בלשון הרע, אף כאשר הם מופנים כלפי איש ציבור.
כב' השופט נ' סולברג פסק כי יש לקבל את הבקשה ולקבל את הערעור. הבקשה מעוררת סוגיה בעלת השלכות רוחב משמעותיות, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. זאת, על רקע השכיחות ההולכת וגוברת של תביעות דיבה המגיעות לפתחן של הערכאות השיפוטיות, כאשר בבסיסן פרסומים מן הרשתות החברתיות אמנם, ההתבטאות שבמחלוקת פורסמה במסגרת תגובה לעיתון, אולם מדובר בהתבטאות הקשורה הדוקות לשיח שהתנהל במרשתת. נקודת האיזון שבין חופש הביטוי והזכות לשם טוב, נעה אל עבר הקוטב שבו שוכן חופש הביטוי, שעה שעסקינן בתביעות לשון הרע המוגשות על-ידי אישי ציבור, בגין פרסומים המתייחסים לעשייתם הציבורית. לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול לבזות או להשפיל אדם או לפגוע במשרתו. הן הבעת עמדה, והן קביעת עובדה, עשויות לבוא בקהל הביטויים העולים כדי 'לשון הרע'. ככלל, עובדה עניינה בנתונים אובייקטיביים, בתיאור מציאות מסוימת; היא יכולה להיות אמיתית או שקרית, וניתן לאששה או להפריכה. דעה, לעומת זאת, היא התרשמות סובייקטיבית, והיא אינה נכנסת לתבניות נוקשות של אמת ושל שקר. כאשר בית המשפט עוסק בפרשנות פרסום, אשר נטען כי מהווה 'לשון הרע', "השאלה היא מה משמעותן של המילים בעיני האדם הרגיל: אין זה ענין של פרשנות במשמעותה המשפטית [...] [האדם הרגיל] מסוגל הוא לקרוא והוא קורא בין השורות לאור הידע הכללי שלו ונסיונו בחוויות העולם. מה שהאדם הרגיל מסיק, ללא ידע מיוחד, נקרא, בדרך-כלל המובן הטבעי והרגיל של המילים" (ע"א 723/74 בעניין "הארץ").
מן הכלל אל הפרט נקבע כי מוסכם על הכל כי השר אינו חייל בכיר בארגון פשע, כמשמעותן הלשונית הפשוטה של המילים. טוענת העמותה, כי אדם מן הישוב היה מבין שמדובר בדימוי, במטאפורה, ובדרך מעט ציורית ומפריזה לבטא את דעתה השלילית של העמותה לגבי מעשיו הציבוריים של השר, ובוודאי שלא היה רואה בפרסום משום קביעה עובדתית, שתוכנה הוא משמען הפשוט של המילים. בית המשפט שלפניו מתבררת תביעת לשון הרע מחויב לבחון אם הפרסום שבמחלוקת הוא פרסום שאדם מן הישוב יבין שיש להוציא מידי פשט תיבותיו ומשמעותן המילונית. על בית המשפט לתת דעתו על השאלה מהו המסר שיִקלט מן הפרסום, ולהתחשב בכך שאין זה רצוי כי דיני לשון הרע ידחקו מן השיח צורות ביטוי ציוריות, אף לא כאלה הנעשות על דרך הגוזמה, כאשר הן חפות מיומרה להצגת עובדות. בחינה זו, במקרים מסוימים, עשויה להביא לכלל מסקנה כי על אף שמדובר בפרסום בעל חזות חיצונית, נכון יהיה לראות בדברים משום עזיבה של עולם העובדות הקשיחות, אל עבר הבעת דעה על מושא הפרסום ועל תפקודו. בעניין דנן, נקבע כי יש לבכּר את המסקנה שלפיה עסקינן בפרסום שיובן על-ידי אדם מן הישוב כדבר היוצא מידי פשוטו, וכפרסום שיש בו הצגת דעה, ולא קביעת עובדה. במקרה דנן אדם מן היישוב היה מבין את הפרסום לא כאמירה בעלת אופי עובדתי אלא כדימוי והבעת דעה. עסקינן בתגובה שמסרה לעיתון עמותת מחאה אזרחית, הידועה כבת-פלוגתא חריפה של השר ושל המפלגה הפוליטית שבה הוא חבר, לביקורת שהפנה כלפיה השר, וכל זאת סמוך למועד התקיימותן של בחירות לכנסת. אף בדברים אלה יש כדי להשפיע על הדרך שבה יראה את הדברים אדם רגיל מן הישוב. אדם מן היישוב, היה מבין שתגובת העמותה אינה מעבירה את המסר העובדתי שמקופל בפשט הלשון, כי אם מבקשת להביע דעה שלילית על אודות השר, באמצעות דימוי והפלגה למחוזות הגוזמה וההפרזה. בנוסף לאמור, נקבע כי גם הביטוי "אינו מפסיק להסית ולשקר". מדובר בחיווי דעה על התנהלותו הכללית של זוהר ועל מוצא פיו. הדברים קשורים בקשר הדוק במיוחד להמשך מענה העמותה, שבגדרו ביקשה להפריך האשמות חמורות שהפנה זוהר כלפיה. שוב, עסקינן בביטוי שהוא חיווי דעתה של העמותה על השר, שאין בו משום ציון עובדות נוקשות ואירועים מציאותיים שניתן לבחון את התרחשותם ולהגיע לכלל מסקנה חד-משמעית ונחרצת. משכך, יש לראות בדברי העמותה ככאלה שנושאים מסר החורג מפשט לשונם, ומבטאים דעה ערכית, שכן כך קולט ומבין את הדברים אדם מן הישוב.
עם זאת, נקבע כי אף דעה עשויה להסב נזק למושא הפרסום, ועל כן, לבוא בגדרי הגדרת לשון הרע. בסיווג פרסום כדעה יש אפוא אך כדי להקהות את פוטנציאל הפגיעה. בעניין דנן, מדובר בהבעת דעה חריפה במיוחד, שבהחלט מסתבר לראותה ככזו שבאה בגדרי ההגדרה הרחבה שתיקן המחוקק, מאחר שהיא עלולה "להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה...". מנגד, בהינתן שעסקינן בדעה על אודות דמות ציבורית, אשר מתקבלת ביתר חשדנות על-ידי נמעניה, ספק אם הפרסום ממלא אחר התנאי שלפיו "אדם שנחשף לפרסום היה עשוי לשנות את דעתו על התובע.". בנוסף נקבע כי אף אם הפרסום עולה כדי לשון הרע – מדובר בלשון הרע החוסה תחת הגנת תום הלב סעיף 15(4) לחוק: " הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי...". יתר על כן, הפרסום גם אינו נכנס בגדרי הוראת סעיף 16(3) לחוק, סעיף הקובע חזקה השוללת את תום ליבו של מפרסם שדבריו טומנים בחובם פוטנציאל פגיעה גבוה במושא הפרסום, על אף התקיימות נסיבות המנויות בסעיף 15. הסעיף קובע כי אין לאפשר למפרסם להסתופף תחת צילה של אחת מן ההגנות המעוגנות בסעיף 15, כאשר כוונתו בפרסום היתה לגרום נזק מופרז, החורג מתכליותיו של סעיף 15 – מעין 'נבל ברשות התורה'. אמנם, העמותה הגיבה בחריפות רבה ובלשון מושחזת, ובהחלט יתכן שיכולה היתה לוותר על הביטויים הקשים, שנראה כי יש בהם פוטנציאל מסוים לפגיעה בשר. ואולם, בהינתן האמור, בנוגע לסיווג הפרסום, הרי שגם תחת ההנחה שלפיה מדובר בדעה שיש בה משום פגיעה בשר, הרי שפגיעה זו – פחוּתה היא, בהשוואה לפגיעה אשר טמונה בתיאור עובדתי שלילי שהיה מוצג על אודותיו. אשר על כן, מדובר בפוטנציאל פגיעה פחוּת, באופן יחסי, ויש בכך, בנסיבות המקרה, כדי להטות למסקנה שלפיה אין מדובר בכוונה ובפוטנציאל פגיעה היוצאים מגדר הסביר, כך שיביאו לשלילת תום ליבה של העמותה, על-פי הוראת סעיף 16(ב)(3) לחוק. מן העבר השני, הדבר מטה גם לקביעה כי "הפרסום לא חרג מתחום הסביר", כדרישת סעיף 16(א) לחוק. לכך יש להוסיף את נסיבות פרסום הדברים – תגובה לדברים קשים שהפנה השר כלפי באי ההפגנה, שהעמותה היתה ממארגניה המרכזיים. לאור האמור, נקבע כי אכן הפרסום הנדון אינו עדין, לשון המעטה, ויש להצר על הצגתם של ביטויים סרי טעם ומוקצנים מעין אלה בשיח הציבורי. אף אין לזלזל בתחושות הכעס והעלבון שככל הנראה התעוררו אצל השר, לשמע תגובתה של העמותה. על כל פנים, עיסוק זה בצורתם של ביטויים ובדרכי התנסחות – חורג מתפקידו של בית המשפט, ואף לא עבורו נתקן חוק איסור לשון הרע. התנסחות בוטה וחריפה, כשלעצמה – אין בה כדי להצדיק את מתן הסעד שהתבקש בתביעה. נפסק לקבל את ערעור המבקשת, ולבטל את החיוב שהשית עליה בית המשפט המחוזי. מכיוון שמדובר בביטוי גבולי, סר-טעם ומוקצן, ומשום שהעמותה לא מתחייבת בגינו, אך בשל הגנת תום-הלב, בית המשפט נימנע מחיוב השר בהוצאות.
לסיכום, הערעור מתקבל.
המבקשת יוצגה ע"י: עו"ד ליעד ורצהיזר ; המשיב יוצג ע"י: עו"ד שחר אגמון
