חדשות

העליון ממשיך במגמה של ענישה מחמירה בעבירת הרצח הבסיסית וקובע כי גזירת עונשו של מי שהורשע בעבירת הרצח בכוונה בתחתית מתחם הענישה, מחייבת נסיבות כבדות משקל המצדיקות זאת. אין הצדקה להקל בעונשו של המערער משמעשיו אינם רחוקים מלהיכנס לגדרי עבירת הרצח בנסיבות מחמירות

עסקינן בערעור על חומרת עונש המאסר בפועל אשר הושת על המערער, שהורשע על פי הודאתו ברצח אחיו למחצה, עבירה לפי סעיף 300(א) לחוק העונשין, ונגזרו עליו 26 שנות מאסר בפועל. במסגרת הסדר טיעון יוחסה למערער עבירה של "רצח בכוונה". שעות לאחר שרבו, בשעת לילה נטל המערער סכין ממגירת המטבח ונעץ אותו בחוזקה בחזהו של אחיו אשר ישן באותה העת. המערער נמלט מהדירה, לא דיווח על האירוע למשטרה או לכוחות ההצלה ורק בשעת צהריים ביקש להסגיר עצמו למשטרה. כתוצאה ממעשי המערער ומהדקירה הקטלנית נקבע מותו של המנוח. בגזר הדין, בית המשפט דחה את עמדת המדינה, כי בגין עבירת הרצח הבסיסית יש לגזור עונש של מאסר עולם למעט במקרים חריגים.

לטענת המערער אף על פי שניתן משקל לנסיבותיו האישיות, ובכלל זה לגילו הצעיר, היותו נעדר עבר פלילי, נסיבות חייו ה"מורכבות" והעובדה כי הודה בביצוע העבירות – לא ניתן לשיקולים אלו משקל מספק.

המדינה, הדגישה את חומרת מעשיו של המערער, אשר גם לאחר שרצח את אחיו לא הזעיק סיוע. המקרה דנן "נושק" לעבירת הרצח בנסיבות מחמירות, מאחר שלא קדמה לרצח "התנהגות מתגרה" ובהתחשב בכך שהמערער הסתובב בדירה כאשר בידו הסכין כ-10 דקות לפני שרצח את המנוח. חומרה יתרה יש לראות בכך שמדובר במקרה של אח הרוצח את אחיו.

כב' השופט י' אלרון פסק כי יש לדחות את הערעור. המערער הורשע בעבירה לפי סעיף 300(א) לחוק, המכונה "עבירת הרצח הבסיסית". עבירה זו נקבעה במסגרת תיקון 137 לחוק העונשין. אחד מההיבטים המשמעותיים של הרפורמה הוא פיצול עבירת הרצח לשתי עבירות – עבירת הרצח הבסיסית (סעיף 300(א) לחוק), ועבירת הרצח בנסיבות מחמירות (סעיף 301א(א) לחוק). בצד הראשונה קבוע עונש של מאסר עולם כעונש מרבי, ובצד השניה עונש מאסר עולם חובה. מאחר שהרפורמה נכנסה לתוקף בשנת 2019, מדיניות הענישה לאורה עודנה בשלבי גיבוש ועיצוב. ביחס לעבירת הרצח הבסיסית המבוצעת ביסוד נפשי של כוונה, אבן דרך משמעותית בפסיקה היא קביעת בית משפט העליון בע"פ 3223/21 בעניין שפק, שם נדחתה עמדת המדינה כי במקרים של רצח בכוונה, יש להתייחס במסגרת עבירת הרצח הבסיסית לעונש מאסר העולם בתור "עונש מוצא", אף לאחר הרפורמה. בכלל זה, הודגש כי המחוקק נתן דעתו לאפשרות זו ובחר במודע לקבוע את עונש מאסר העולם כעונש מרבי ולא כעונש מוצא. המשמעות היא, שהעונש המרבי הקבוע כעת בגין עבירת הרצח הבסיסית שמור למקרים החמורים ביותר המצדיקים זאת, בדומה לכל עונש מרבי אחר הקבוע בחוק. בעניין שפק הובהר כי מנגנון גזירת העונש הקבוע בחוק, כפי שנקבע בתיקון 113 לחוק, חל גם ביחס לעבירת הרצח הבסיסית. לצד זאת, נותר מקום לעיצוב אופן יישום שיקול הדעת השיפוטי בעת התחשבות בשיקולים השונים בכל הקשור לעבירת הרצח הבסיסית. בעניין קאדר (ע"פ 1213/21), נקבע‏‏ שמתחם ענישה מצומצם בעבירת הרצח ידגיש את מרכזיות עיקרון ההלימה ויצמצם את השפעתן של נסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה, באופן שעולה בקנה אחד עם הרפורמה להבניית שיקול הדעת בענישה, הרפורמה בעבירות ההמתה ועקרון קדושת חיי האדם. בעניין וואסה (ע"פ 1213/21), הוחמר עונשו של המשיב מעונש מאסר של 29 שנים לעונש של מאסר עולם, תוך שנקבע כי: "קירבה לנסיבות הקבועות בסעיף 301א(א) לחוק עשויה ללמד כי גם עונשו של נאשם זה צריך להיות קרוב – אם לא דומה, לעונש של מי שהורשע בעבירת הרצח בנסיבות מחמירות. קרי, עונש של מאסר עולם". וכן: "קביעת המחוקק כי גם בגין עבירת הרצח הבסיסית ניתן להשית עונש מאסר עולם כעונש מרבי, עומדת על רגליה שלה, ואינה מחייבת השוואה מתמדת אל מול הנסיבות המחמירות אשר עוגנו בעבירת הרצח בנסיבות מחמירות...".

זאת ועוד, נקבע כי המקרה דנן מעורר שאלות בדבר המשקל שיש להקנות בעת גזירת העונש בגין עבירה זו לנסיבות הקשורות בביצוע העבירה, אל מול המשקל שראוי ליתן לנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה. החוק קובע שנסיבות הקשורות בביצוע העבירה הן שמעצבות את גבולות מתחם העונש ההולם, וכי בתוך גבולות המתחם ייקבע עונשו של הנאשם בהתאם לנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה. מהוראות החוק, ניכר שיקול הדעת שהמחוקק הותיר לבית המשפט בעת גזירת העונש. שיקול דעת רחב זה הוא חיוני למלאכת גזירת הדין, משאין מקרה אחד דומה למשנהו. לצד האמור, קיימת גם חשיבות רבה לכך ששיקול הדעת השיפוטי הרחב לא יוביל לענישה שונה במקרים דומים. חשש זה קיים ביתר שאת כאשר מדובר בעבירת הרצח הבסיסית – ולו מאחר שעבירה זו נושאת עמה עונש מרבי של מאסר עולם. מכאן, שטווח הענישה בגדרה עלול, בהעדר התוויית מדיניות ענישה סדורה, להיות רחב באופן בלתי רצוי. הודגש כי  על פי תיקון 113 לא בכל מקרה יש ליתן משקל משמעותי, אם בכלל, לנסיבות כגון העדר עבר פלילי, נטילת אחריות, או לחלוף הזמן מעת ביצוע העבירה. נסיבות אלו מנויות בחוק כנסיבות אשר בית המשפט רשאי לקחת בחשבון, ככל שסבר כי ראוי לתת להן משקל בנסיבות המקרה. בגדרי גבולות המתחם שנקבע, אין לקחת כמובן מאליו כי שיקולים אלו מצדיקים הקלה בעונש, לא כל שכן הקלה משמעותית בו. משמע, גזירת עונשו של מי שהורשע בעבירת הרצח בכוונה בתחתית מתחם הענישה או בסמוך לה, מחייבת נסיבות המצדיקות זאת המלוות בהנמקה מתאימה.

מן הכלל אל הפרט, נקבע כי בשים לב למדיניות הענישה הנהוגה, לנסיבות המקרה, ובהתחשב בנסיבותיו של המערער – העונש שהושת עליו אינו מחמיר יתר על המידה. מעשיו של המערער, אינם רחוקים מלהיכנס לגדרי עבירת הרצח בנסיבות מחמירות. חלף זמן משמעותי מהריב בין האחים ועד דקירה הקטלנית. אף יש לתת את הדעת לכך שהמערער המית את המנוח בעודו ישן – כך שהלה לא היווה כל סיכון עבורו, וכי הדקירה הממיתה לא נעשתה בעיצומו של ויכוח סוער או עימות. יתרה מזאת, על פי כתב האישום המתוקן, המערער שוטט בדירה כעשר דקות בעודו אוחז בסכין, טרם כרע ליד מיטת המנוח ונעץ את הסכין בחזהו. בפרק הזמן שחלף מאז ניתן גזר הדין התגבשה כאמור במידת מה מדיניות הענישה בגין עבירת הרצח הבסיסית. במקרים מסוימים – כגון בעניין וואסה, הוחמר העונש. כך גם הוחמר העונש במספר מקרים שבהם מדובר היה בעבירת רצח בסיסית ביסוד נפשי של "אדישות". המקרה דנן הוא על הצד החמור, באופן שעובדותיו קרובות יותר לקו הגבול שבין עבירת הרצח בנסיבות מחמירות לעבירת הרצח הבסיסית, מאשר לקו הגבול שבין עבירת רצח בכוונה לעבירת הרצח הבסיסית ביסוד נפשי של אדישות. בגזירת העונש נתן המחוזי דעתו להיעדר עבר פלילי לנאשם, ולפגיעת העונש בנאשם ובמשפחתו, ולבסוף מוקם עונשו של המערער כמעט בתחתית מתחם הענישה. נקבע כי ככלל, אין זה מובן מאליו כי לנסיבות אלו יינתן משקל כה משמעותי בקביעת העונש כאשר מדובר בעבירת רצח. הקלה כה משמעותית בעונש, עד כדי מיקום עונשו של המערער בחלקו התחתון של מתחם הענישה ההולם, מצריכה נסיבות כבדות משקל המצדיקות זאת, אשר ספק אם ישנן בעניין דנן. 

יתרה מזו, נקבע כי כאשר מדובר בנסיבות הקשורות בביצוע העבירה – סעיף 40(ד) קובע כלל שלפיו כתב האישום הוא שקובע, באופן ממצה, את העובדות והנסיבות הקשורות בביצוע העבירה. כלל זה משקף את הגישה הכללית שלפיה על כתב האישום, ובפרט אם מדובר בכתב אישום מתוקן שהוגש במסגרת הסדר טיעון, לכלול את כל העובדות והנסיבות הרלבנטיות לביצוע העבירה. באופן זה, הדיון בעניינו של הנאשם נותר תחום, ואינו חורג למחוזות שלא בא זכרם בכתב האישום. משכך, כתב האישום הוא שגודר את העובדות – לטוב ולמוטב. המחוקק גם קבע בסעיף 40י(ב)(2) לחוק חריג לכלל, אולם חריג זה " [...] חל רק באותם מקרים שבהם לא הייתה לצד המבקש אפשרות לטעון לגבי אותן נסיבות בשלב בירור האשמה, או שהבאת הראיות דרושה כדי למנוע עיוות דין..". ((ע"פ 7349/14 בעניין פלונית). בעניין דנן, הבאת הראיה אינה נדרשת למניעת עיוות דין. מאחר שעונשו של המערער הוא ממילא על הצד המקל, אין הצדקה להקל בעונשו עוד יותר.  

לסיכום, הערעור נדחה.

המערער יוצג ע"י: עו"ד ירוסלב מץ ; המשיבה יוצגה ע"י: עו"ד תמר בורנשטיין

ע"פ  1442/22 ניקולקין