ביה"ד קיבל תביעת עובד וקבע כי חברה הפרה הוראות חוק קוגנטיות של חוק הגנת השכר בנוגע לתשלום לעובדיה, בחסות מצבה הכלכלי, באופן חוזר ונשנה ולאורך שנים. נסיבות המקרה מצדיקות פסיקת סעד שלא נתבע והוא העברת חלף ההפקדות הפנסיוניות וחלף הפקדות לקרן השתלמות ישירות לידי העובד
עסקינן בתביעה לתשלום שכר עבודה, הפקדות פנסיוניות, הפקדות לביטוח אבדן כושר עבודה, הפקדות לקרן השתלמות, פיצויי הלנת שכר ולעדכון מכסת ימי החופשה בתלוש השכר. התובע עבד בחברה כ-7 שנים, בתפקיד איש פיתוח בחברה העוסקת במוצרי תוכנה.
לטענת התובע, החל מחודש אוגוסט 2017 ובמשך כ-5 חודשים, עד לסיום עבודתו בחברה לא שולמה לו משכורתו בעד עבודתו, אף שתלושי השכר הופקו ונמסרו לידיו כרגיל, למעט תלוש נובמבר שהופק על סכום נמוך. בנוסף, ישנם חודשים בגינם לא ביצעה החברה הפקדות פנסיוניות בהן היא חבה כלפיו על פי דין. כמו כן, לא בוצעו הפקדות לקרן ההשתלמות החל מחודש ינואר 2016 ואילך.
החברה טענה מנגד כי היא לא שילמה לתובע משכורת בגין החודשים אוגוסט-אוקטובר 2017, משהוא לא עבד בפועל בחודשים אלו. ביחס לתביעה להשלמת הפקדות פנסיוניות נטען, כי כל ההפקדות בהן חבה החברה כלפי התובע בוצעו כנדרש. אשר להפקדות לקרן ההשתלמות – נטען כי בעניין זה עומדת ותלויה תביעה מקבילה שהוגשה על-ידי קרן ההשתלמות עצמה ("אקסלנס גמל והשתלמות") נגד החברה. התובע אינו זכאי להפקדות הנתבעות לקרן השתלמות משלא ביצע עבודה והפר את הסכם העבודה כלפי החברה במועדים הרלוונטיים.
כב' השופטת כ' פלד פסקה כי יש לקבל את התביעה בחלקה. הנטל להוכחת הטענה לפיה התובע לא היה זכאי לתשלום משכורתו ו/או משכורתו המלאה, משלא ביצע עבודה כלל ו/או בהיקף המזכה בתשלום זה – מוטל על החברה. בהתאם להלכה פסוקה, תלוש שכר אינו מהווה ראיה לעצם תשלום הסכומים הנקובים בו לידי העובד. הדברים יפים מקל וחומר, מקום בו החברה אינה מכחישה את טענת התובע לפיה לא העבירה לידיו את התשלומים הנקובים בתלושי השכר שהופקו מטעמה לחודשים אוגוסט-אוקטובר 2017 וטוענת, ביחס לכלל התלושים, לרבות תלוש חודש נובמבר 2017, כי הופקו בטעות, באופן "אוטומטי". מכאן שתלושי השכר שהוצגו, לרבות תלוש שכר חודש נובמבר 2017, אינם יכולים להוות ראיה להוכחת תשלום הסכומים הנקובים בהם. על כן, מקום בו החברה כלל לא טענה באופן מפורש וממילא לא הוכיחה כי שילמה לתובע ולו את הסכומים המופחתים הנקובים בתלוש שכר חודש נובמבר 2017, נקבע כי גם בגין חודש זה לא קיבל התובע כל תשלום. אשר לחודשים אוגוסט-נובמבר 2017 – התובע העיד בפירוש ובאופן שלא נסתר כי עבד במועדים האמורים "כל יום" לפחות 8 שעות ביום, בעוד שגרסת החברה ביחס לעבודתו במועדים אלו הייתה פתלתלה ומתפתחת. לטענת מנכ"ל החברה, בין הצדדים התפתחה מחלוקת באשר לעבודה מהבית. נקבע כי אין לקבל את הטענה לפיה דובר בשינוי חד צדדי ולא מוסכם בתנאי העבודה מצדו של התובע, מקום בו זה היה מצב דברים ששרר מזה שנים עובר למועדים שבמחלוקת ואף לא הוכח כי החברה בקשה לשנות ממתכונת זו בכלל, ובשנת 2017 בפרט. אפילו היה נמצא שהתובע סירב לדרישת החברה לעבור לעבוד ממשרדיה – לא היה בכך כדי להכשיר את הקרקע לאי תשלום משכורתו, והיה בכך לכל היותר כדי להקים לחברה עילת פיטורים לגיטימית כלפיו.
בהמשך לאמור, נקבע כי החברה הציגה הודעת מייל שיש בה כדי להעיד על אי זמינות מספקת מצד התובע ואי שביעות רצון החברה מכך. אלא שהדברים נכונים לשנת 2015, קרי – כשנתיים עובר לאירועים מושא ההליך. לא הוצגה כל ראיה לכך שחוסר הזמינות של התובע וחוסר שביעות רצון החברה מכך בשנת 2015, התפרשו על פני כשנתיים. מההודעה עלתה דרישת המנכ"ל מהתובע להתייצב לעבודה במשרדי החברה. עד שיפתור את הבעיה- כלומר ההתייצבות נדרשה בעטיו של משבר נקודתי, ואין בכך משום ראיה שהתובע נדרש לעבור לעבוד באופן קבוע ממשרדי החברה וסירב. משלא הוצגה כל תכתובת או אינדיקציה אחרת, התומכת בטענות החברה בדבר אי עמידתו של התובע לרשותה כמוסכם יש להסיק כי אלו אינן קיימות. בהתאם, נקבע כי לא הוכח שהתובע לא עמד לרשות החברה כמוסכם במועדים הרלוונטיים. יתרה מכך, משלא הוצגה כל תכתובת או אינדיקציה אחרת, התומכת בטענות החברה בדבר אי עמידתו של התובע לרשותה כמוסכם אין אלא להסיק כי אלו אינן קיימות. בהתאם, לא הוכח שהתובע לא עמד לרשות החברה כמוסכם במועדים הרלוונטיים. עוד נקבע כי מקובלת הטענה שהודות לידע והניסיון הייחודיים שצבר התובע הוא היה בבחינת גורם מרכזי, חשוב ומהותי, במערכת של החברה. עם זאת, אין בכך כדי להסביר באופן המניח את הדעת את העובדה שהטענות בדבר אי זמינות ו/או אי עמידתו לרשות החברה לא עלו בזמן אמת. אדרבא, דווקא בשל החשיבות הרבה של מענה זריז ויעיל ככל הניתן מצד התובע והנזק העשוי להיגרם בהיעדר מענה שכזה, ניתן היה לצפות שבעתיים לקיומם של אי-אלו ביטויים כתובים המלמדים על אי העמידה לרשות החברה בזמן אמת. זאת ועוד, נקבע כי הרקע לניסיון לצמצם בשכרו של התובע הוא צמצום מצבת הלקוחות של החברה שגרר הפחתה רוחבית בשכר העובדים. החברה הפרה הוראות חוק קוגנטיות של חוק הגנת השכר בכל הנוגע לתשלום לעובדיה, בחסות מצבה הכלכלי, באופן חוזר ונשנה ולאורך שנים. סביר יותר במאזן ההסתברויות שאי תשלום שכרו של התובע משך חודשים, שקדם לניסיון להגיע עמו להסכמה על שכר מופחת, אף הוא תוצר של מצבה הכלכלי הנטען של החברה – אותו מצב שהביא להפחתה רוחבית בשכר עובדים, כך שאי תשלום השכר והניסיון להפחית משכרו של התובע לא נבעו מהתנהלות התובע. התנהלות החברה כלפי התובע בכל הנוגע לאי תשלום שכרו והניסיון להפחיתו באופן חד צדדי אינה אלא התנהלות לא ראויה אשר עולה כדי הפרה קיצונית של חובת תום הלב המוטלת על החברה כמעסיקה, וזאת מעבר למשמעויות השונות הכרוכות בהפרת הוראות החקיקה הקוגנטית. משכך, מתקבלת גרסת התובע לפיה החברה לא שילמה לו כל תשלום בגין החודשים אוגוסט-נובמבר 2017, חרף עבודתו אצלה במתכונת שנהגה בין הצדדים עד לאותה עת, ונדחית טענת החברה לפיה התובע לא העמיד עצמו לרשות החברה כבעבר. משכך נקבע כי החברה חייבת בתשלום משכורתו המלאה בגין החודשים אוגוסט 2017-נובמבר 2017 בסך כולל של 80,000 ₪ ברוטו.
זאת ועוד, נקבע כי סעיף 17 לחוק הגנת השכר, קובע סנקציה חמורה בנסיבות של אי תשלום שכר עבודה במועד, בדמות פיצויי הלנת שכר. תכליתם של פיצויי הלנת השכר לשמש תמריץ לתשלום שכר עבודה במועד, תוך הרתעת מעסיקים מפני הפרת הוראות החוק. בנוסף, יש בפיצויי ההלנה כדי להוות פיצוי לעובדים אשר לא זכו לקבל את שכר עבודתם במועד. סעיף 18 לחוק הגנת השכר מאפשר לבית הדין להפחית את פיצויי הלנת השכר או לבטלם, אם וככל שנוכח כי שכר העבודה לא שולם במועדו "בטעות כנה, או בגלל נסיבה שלמעביד לא היתה שליטה עליה...". בבואו להפעיל את שיקול דעתו, שומה על בית הדין לבצע איזון המביא בחשבון את התנהלות הצדדים, תום ליבם, סוג המעסיק, הסיבות להלנה ומאפייניה. על בית הדין לשקול מחד גיסא את תכלית החוק, את הצורך בהרתעת מעסיקים, את חשיבות תשלום שכר העבודה במועדו ואת הפגיעה הנגרמת לעובד שאינו מקבל שכר במועד. מאידך גיסא, על בית הדין להביא בחשבון את משמעותה הקשה של פסיקת פיצויי הלנה ואת ההשלכה שיכולה להיות לאלה על המעסיק. עם זאת, בהתאם להלכה הפסוקה, מצב כלכלי קשה של מעסיק אינו בבחינת "נסיבה שלמעסיק אין שליטה עליה" ולכן אינה עילה להפחתת פיצויי הלנה. נקבע כי התובע זכאי לפיצויי הלנת שכר באופן שילקחו בחשבון הצורך בהרתעת מעסיקים, חשיבות תשלום השכר במועד לשם פרנסת העובד ומשפחתו, והפגיעה הנגרמת לכבודו של העובד. מאידך, התובע התפרנס מעיסוקו כעצמאי בסך כולל של 80,794 ₪ לשנת 2017, כך שלא ניתן לקבוע, בנסיבותיו הייחודיות של מקרה זה, כי הלנת השכר פגעה בהכרח בזכותו לקיום בכבוד. כן נשקל מצבה הכלכלי של החברה, בעטיו ננקט קיצוץ רוחבי בשכר העובדים במועדים הרלוונטיים לתובענה והאפשרות שהנזק שייגרם לה כתוצאה מפסיקת פיצויי הלנה גבוהים במיוחד יהא כבד מהתועלת שתושג באמצעותם. נקבע כי יש להעמיד את פיצויי ההלנה על סך של 20,000 ₪.
יתרה מזו, נקבע כי באשר להשלמת הפקדות לפנסיה, מעיון בדו"ח קופת "כלל" שהמציאה החברה, עולה כי לא ביצעה הפקדות מעסיק לתגמולים ו/או לפיצויי פיטורים בגין נובמבר-דצמבר 2016, ינואר 2017 ומאי-נובמבר 2017. סך הכל, הפרה החברה את חובתה מכוח צו ההרחבה [נוסח משולב] לפנסיה חובה ביחס ל-10 חודשי עבודה. נקבע כי בגין החודשים החסרים היה התובע זכאי להפקדות בשיעור 6.5% לתגמולים, בסך של 1,300 ₪ מדי חודש. התביעה כוללת גם את חלק העובד בהפקדות הפנסיוניות וכן, הפקדות מעסיק לפיצויי פיטורים בשיעור של 8.33%. יש לדחות את התביעה לחיוב החברה בהפקדות העובד. אמנם, במהלך תקופת יחסי העבודה בין הצדדים חבה החברה בניכוי חלקו של התובע בהפקדות משכרו והעברתן לקופה, אלא שמרגע שנסתיימו יחסי העבודה בין הצדדים סרה חבות זו מעל ראשה ועל כן, על התובע להתכבד ולפעול בכוחות עצמו מול קופת הגמל לצורך הטיפול בהעברת חלקו בהפקדות החסרות. לא נטען על ידי התובע וממילא לא הוכח כי חלק העובד בהפרשות נוכה משכרו אולם לא הועבר לקופה. אשר לשיעור ההפקדות לפיצויי הפיטורים – אף שטענת התובע בדבר הסכמת הצדדים על הפקדות בשיעור מוגדל של 8.33% לפיצויי פיטורים לא עלתה, החברה כלל לא הכחישה את שיעור ההפקדה הנטען ולא הציגה כל תחשיב נגדי בהקשר זה. יתרה מכך, מעיון בתלושי השכר עולה כי סכום ההפקדות לפיצויי פיטורים עמד בפועל על 8.33% מהשכר הנקוב בתלושים, באופן התומך במסקנה בדבר הסכמת הצדדים על שיעור הפקדות מוגדל כאמור לפיצויי פיטורים. על כן, נקבע כי התובע היה זכאי להפקדות בסך 1,667 ₪ לפיצויי פיטורים מדי חודש מבין החודשים החסרים. סך הכל, מדי חודש היה על החברה לבצע הפקדות פנסיוניות בסך של 2,967 ₪ ובגין עשרת החודשים החסרים היה עליה לבצע הפקדות פנסיוניות בסך כולל של – 29,670 ₪. עוד נקבע כי בכתב התביעה, לא נתבע סעד חלופי של העברת חלף ההפקדות הפנסיוניות ישירות לידי התובע, עם זאת, הלכה היא כי בנסיבות מיוחדות רשאי בית המשפט לפסוק סעד שלא התבקש. בחלוף שנים מסיום יחסי העבודה קיימת אפשרות ממשית שקרן הפנסיה לא תאפשר את ביצוע ההפקדות הפנסיוניות בדיעבד. בנסיבות העניין מתן סעד חלופי, אף שלא נתבע, של העברת הסכומים ישירות לידי התובע מתחייב מן הרצון להגיע לתוצאה צודקת. משכך, החברה תישא בחלף הפקדות פנסיות בסך של 30,995 ₪. באשר לחוסר בהפקדות לקרן ההשתלמות, נקבע כי החברה הפרה את ההסכמה החוזית על ביצוע הפקדות לקרן השתלמות. החברה לא ביצעה הפקדות לקרן ההשתלמות בגין אחת מהשנים 2015-2016 ובגין החודשים ינואר-נובמבר 2017 בניגוד למתחייב מההסכם בין הצדדים. החברה חבה כלפי התובע בגין 23 חודשים, הכוללים את שנת 2017 עד חודש נובמבר בלבד ושנה נוספת בגינה לא בוצעו הפקדות. בהתאם להסכם העבודה התובע זכאי מדי חודש להפקדת מעסיק לקרן ההשתלמות בסכום של 1,178 ₪ לחודש ובגין תקופה בת 23 חודשים זכאי התובע, לחלף הפקדות לקרן השתלמות בסך כולל של 27,094 ₪. לסיכום נקבע כי סך הכל תשלם החברה סכום של 156,764 ₪ לטובת התובע.
לסיכום, התביעה מתקבלת בחלקה.
התובע יוצג ע"י: עו"ד כפיר דיין דובב ; הנתבעת יוצגה ע"י: עו"ד אילן אלמקייס
